חלק כ: מלחמת קוריאה וסיום הכיבוש

בשנים הראשונות לכיבוש האמריקאי ביפן, מדיניות האמריקאים היתה לעודד את השמאל היפני ככח-נגד לשרידי הימין המיליטריסטי הלאומני. ב-1948 התהפכה המדיניות, כאשר שלטונות הכיבוש החלו לדכא את הקומוניסטים ולשתף פעולה עם מפלגות הימין. בסין השכנה הלכו כוחותיו של מאו מחיל אל חיל ועמדו על סף נצחון במלחמת האזרחים, והרטוריקה של ברית המועצות וסטאלין הלכה והחריפה. בארה"ב הדברים עוררו "ציד מכשפות", אשר יביא בסופו של דבר למקארתיזם של תחילת שנות ה-50.

ב-1949 ביצעו הקומוניסטים ביפן מספר פעולות חבלה, בעידודה של מוסקבה, אך אלו רק פגעו במעמדם בעיני הציבור היפני, והביאו לתמיכה ציבורית בהצרת צעדיהם. ב-1950 נערך "טיהור אדום", כאשר 10,000 קומוניסטים פוטרו ממשרות ציבוריות, בתי ספר, אמצעי תקשורת, חברות גדולות ואיגודים מקצועיים. כמו כן, המלחמה הקרה פגעה בתהליך פירוק הזאיבצו, ורוב החברות הגדולות שממשל הכיבוש ביקש לפרק נותרו ללא פגע.

לאחר מלחמת העולם חולק חצי-האי הקוריאני בין הסובייטים לאמריקאים לאורך קו הרוחב ה-38. בשטח הסובייטי קמה מדינת צפון-קוריאה הקומוניסטית, ובדרומה דרום-קוריאה הדמוקרטית. ביוני 1950 הפכה המלחמה הקרה לחמה, כאשר צפון-קוריאה פלשה לדרומה, על מנת לאחד את חצי-האי תחת שלטונה, וכבשה את כולו, מלבד העיר פוסאן בקצה הדרומי-מזרחי של דרום-קוריאה. הנשיא טרומן היה נחוש לבלום את הקומוניסטים, והורה למקארתור לשגר כוחות אמריקאים מיפן לדרום-קוריאה. ההתערבות האמריקאית זכתה בברכת האו"ם, משום שברה"מ החרימה את הדיון בנושא במועצת הבטחון. הכח האמריקאי הפך לחיל האו"ם, ומקארתור היה למפקד כוחות האו"ם בדרום-קוריאה, בנוסף להיותו המפקד העליון של בעלות-הברית ביפן.

מקארתור הגה תכנית מבריקה, בה נחתו כוחות במקביל בדרום חצי-האי וגם באינצ'ון שליד סיאול, והצליחו לדחוק את צבא הצפון בחזרה מעבר לגבול. מקארתור לא הסתפק בכך, והמשיך להתקדם עד הגבול הסיני, למרות האזהרות הסיניות. כאשר הכוחות האמריקאים הגיעו בנובמבר לנהר היאלו, הגבול הטבעי בין קוריאה לסין, פלשו כ-200,000 "מתנדבים" סינים לקוריאה על מנת להדוף את הכוחות הקפיטליסטים האימפריאליסטים. מקארתור דרש להטיל פצצות אטום על סין, וכשסירב טרומן, מתח עליו מקארתור ביקורת פומבית. בתגובה, טרומן הדיח את מקארתור מכל תפקידיו באפריל 1951. עליונותו של האזרח טרומן על הגנרל מקארתור עשתה רושם רב על היפנים ולימדה אותם פרק בדמוקרטיה.

יפן לא השתתפה במלחמה, אך שימשה בסיס לוגיסטי לצבא האמריקאי. המלחמה העניקה תנופה למשק היפני, וההזמנות האמריקאיות הזרימו כ-2 מיליארד דולר לכלכלת יפן. מזון, שמיכות, אוהלים וציוד הוזמנו ממפעלי יפן; סדנאות יפניות תיקנו רכבים קלים וכבדים של הצבא האמריקאי; בתי חולים קלטו את הנפגעים האמריקאים; אתרי נופש ומועדונים אירחו חיילים אמריקאים בחופשה. בזמן שהכוחות האמריקאים היו עסוקים בקוריאה, הוקם ביפן "כח עתודה משטרתי" של 75,000 אנשי קבע (רובם חיילים וקצינים לשעבר), שהיה כח שיטור למניעת מהומות פנימיות, וצויד בנשק אמריקאי.

מלחמת קוריאה שכנעה את ארה"ב לסיים את הכיבוש ביפן ולהשיב לה את עצמאותה. מטרתה של ארה"ב היתה להפוך את יפן לבעלת ברית כנגד הגוש הקומוניסטי, כמו גרמניה המערבית. ב-8 בספטמבר 1951 התכנסה ועידה בבית האופרה של סן-פרנסיסקו, ובה חתם רה"מ יושידה על הסכם שלום עם ארה"ב ועם 47 מדינות נוספות שהיו במצב מלחמה עם יפן. יפן ויתרה על כל כיבושיה מאז 1895, והסכימה שמחוז אוקינאוה יישאר באופן זמני תחת שלטון אמריקאי. כמו כן, בחוזה השלום הסכימה יפן לנוכחות צבאית אמריקאית קבועה על אדמת יפן בצורת בסיסים, אשר נמצאים שם עד היום. הכוחות האמריקאים ביפן נועדו לשמור על השלום והיציבות במזרח אסיה, וסיוע לממשלת יפן (אם תבקש זאת) בדיכוי מהומות פנימיות. ההסכמים נכנסו לתוקף ב-28 באפריל 1952, ויפן שבה להיות מדינה עצמאית אחרי כ-7 שנות כיבוש. ברה"מ החרימה את ועידת השלום, מפני שהתנגדה להסדרי הבטחון החדשים. סין הקומוניסטית לא הוזמנה לועידה, מפני שארה"ב לא הכירה בה. טייואן (סין הלאומנית) חתמה על הסכם שלום נפרד עם יפן.

רשמית, ליפן לא היה צבא ולכן לא הצטרפה לברית נאט"ו (בניגוד לגרמניה המערבית). היא נהנתה ממטריה הגנתית ותמיכה כלכלית של ארה"ב, ובתמורה קיבלה על עצמה את ההגמוניה האמריקאית. שיתוף הפעולה עם ארה"ב חיזק את הממסד השמרני של יפן, שהורכב משלוש אליטות: הפוליטיקאים של מפלגות הימין, הפקידות הממשלתית הבכירה, וראשי המשק. שמרנותן התבטאה בהתנגדות לקומוניזם ומהפכנות, ושימור ערכים חברתיים ולאומיים. הימין היפני היה מתון, ולא תמך במיליטריזם או אימפריאליזם. השלטון השמרני העניק ליפן את היציבות הפוליטית והפיתוח הכלכלי שהיו נחוצים באותן שנים.

לשלטון הימין היתה אופוזיציה שמאלית, שהורכבה מפוליטיקאים סוציאליסטים וקומוניסטים, פעילי איגודים מקצועיים, ועדי עובדים, שכירים בדרגות נמוכות, אינטלקטואלים ואנשי רוח. השמאל התנגד לחוזה הבטחון עם ארה"ב בטענה שצידוד בגוש הקפיטליסטי יגרור את יפן לתוך מלחמת עולם שלישית לכשתפרוץ. ערכי הקפיטליזם נתפשו בחוגי השמאל כאיום על עתידה של יפן, משום יכולתם להחזיר את היפנים לדרך המיליטריזם. השמאל אהד את ברה"מ וסין הקומוניסטית, והטיף לנייטרליות בסכסוך הבין-גושי.

האיגודים המקצועיים בשנות ה-50 היו פעילים מאוד, וערכו שביתות רבות להעלאת השכר ושיפור תנאי העבודה. ב-1 במאי 1952, שלושה ימים לאחר סיום הכיבוש, ערכו האיגודים המקצועיים, ארגוני הסטודנטים ומפלגות השמאל הפגנת ענק מול ארמון הקיסר במחאה על כוונת הממשלה לבטל רפורמות של הכיבוש ולהקים צבא. המוחים השתלטו על כיכר הארמון והכריזו עליה "כיכר העם". הם שרפו מכוניות והתנגשו עם שוטרים. במהומות, שקיבלו את הכינוי "1 במאי רווי-הדם", נהרגו 2 מפגינים, נפצעו כאלפיים ונעצרו למעלה מאלף.

סיום הכיבוש איפשר ליפנים לקיים לראשונה דיון ציבורי בנושא פצצות האטום ונזקי המלחמה. טקסי הזכרון הראשונים התקיימו בהירושימה ונגסאקי, והרתיעה מפני הנשק הגרעיני הפכה לנחלת הרוב. ב-1954 קיימה ארה"ב ניסוי גרעיני באיי ביקיני ולמקום נקלעה ספינת דייג יפנית שספגה קרינה, אשר הרגה את אחד הדייגים. התקרית עוררה זעם גדול ביפן, וכ-30 מיליון איש חתמו על עצומה הקוראת לאסור על ניסויים גרעיניים.

רבים חששו כי סיום הכיבוש יביא תיקונים לחוקה החדשה וביטול הרפורמות הדמוקרטיות, אך אלה לא קרו. הממשלה הסתפקה ב"תיקון הגזמות" מימי הכיבוש: הפיקוח על בתי הספר חזר למשרד החינוך; פושעי המלחמה, שנשפטו למאסר, זכו לחנינות, וכולם יצאו לחופשי עד 1955; ה"טיהור" של שנת 1945 בוטל, ורבים הוחזרו למשרותיהם הבכירות מתקופת המלחמה.

על מנת לעקוף את הסעיף בחוקה המונע מיפן להתחמש, העביר רה"מ יושידה ב-1954 חוק בפרלמנט, אשר הקים את "חילות ההגנה" (גִ'יאֵיטַאי). ההנמקה לחוק היתה פרשנות צרה של הסעיף בחוקה, פרשנות שגרסה כי אין מניעה בהקמת כח הגנתי. המילים "צבא" ו"חייל" הוצאו מהמילון הרשמי. המשרתים בכוחות ההגנה נקראו "אנשי הגנה" והטנקים - "רכב מיוחד". הדרגות הישנות הוחלפו בחדשות, והחילות היו כפופים ל"סוכנות הגנה" בתוך משרד ראש הממשלה. עד היום אין ביפן שר הגנה, אלא שר-בלי-תיק במשרד רה"מ האחראי על מערך ההגנה.

בפועל היו חילות ההגנה צבא לכל דבר ועניין, עם כח ימי וזרוע אווירית. החילות צוידו בנשק חדיש, כולל אוניות מלחמה, מטוסי קרב וטילים, ומנו כרבע מיליון חיילים. תשתית לוגיסטית צבאית הוקמה על מנת לתמוך בצבא החדש, כולל מכללה צבאית ובית ספר לפו"מ. ב-1970 הוקם מערך מילואים, וב-1974 גויסו גם נשים לחילות ההגנה. יחסית לצבאות המדינות השכנות, זהו צבא קטן, ואין ביפן גיוס חובה. תקציב הצבא לא עולה באופן מסורתי על אחוז אחד מתקציב המדינה - תקציב נמוך משמעותית מזה של הצבאות האחרים באזור. לצבא הוגדר תפקיד הגנתי בלבד: להדוף כח פולש ליפן עד שתגיע תגבורת אמריקאית. רתיעת היפנים מנשק התקפי הביאה ב-1967 להכרזת רה"מ היפני על "שלושת הלאווים": יפן לא תייצר, לא תרכוש ולא תציב בשטחה נשק גרעיני. היה ביכולתה של יפן לקיים צבא מסוג זה אך ורק מתוך הסתמכות על רשת הבטחון האמריקאית.

הקמת חילות ההגנה לוותה בסערה ציבורית: מפלגות השמאל האשימו את הממשלה בהפרת החוקה והחזרת המיליטריזם; ראשי רשויות מקומיות סירבו להתיר לרכבים צבאיים לעבור בשטחם; אנשים חיבלו במתקנים צבאיים. עתירות לבתי המשפט נמשכו שנים רבות, ובית המשפט העליון שדן לבסוף בסוגיה לא הכריע בצורה חדה לכאן או לכאן. תדמיתם של חילות ההגנה היתה ירודה והם התקשו לגייס אנשים. על מנת לשפר את התדמית, נשלחו חילות ההגנה למשימות הומניטריות במקרי רעש אדמה ושטפונות. הניגוד בין הסעיף הפציפיסטי בחוקה לחוק המתיר את חילות ההגנה לא נפתר עד היום.

מהומות ה-1 במאי