חלק יט: תיקון יפן השבורה

מטרתו הראשונה והחשובה ביותר של שלטון הכיבוש של מקארתור היתה למנוע מיפן לשוב ולהפוך למעצמה צבאית צמאת-דם. הצבא והצי היפנים פורקו, ואמצעי הלחימה ומפעלי הנשק (אלה שעמדו על תלם בסוף המלחמה) הושמדו או הוסבו לשימוש אזרחי. משרדי הממשלה הממונים על הצבא והצי הוסבו למשרדים לשחרור החיילים. משרד החוץ נסגר, וצוות מצומצם של דוברי-אנגלית הושאר על מנת לשמש מנגנון קישור עם שלטונות הכיבוש. משרד הפנים, האחראי על המשטרה ודרכה על דיכוי העם, פורק, ורוב סמכויותיו הועברו לרשויות המקומיות.

בינואר 1946 בוצע "טיהור" בממסד היפני. שלטונות הכיבוש הורו לפטר את כל האנשים שהחזיקו במשרות בכירות בתקופת המלחמה, כ-200,000 איש. במקום ההנהגה שהיתה מזוהה עם המלחמה, מונו אנשים חדשים. כל החוקים והתקנות שהגבילו את חירויות הפרט בוטלו, וכל האסירים הפוליטים (ברובם קומוניסטים) יצאו לחופשי. הצנזורה בוטלה, אבל במקומה הוטל איסור על פרסום ביקורת על הכיבוש או אזכור לפצצות האטום. הארגונים הלאומיים פורקו, החגים והטקסים הלאומיים בוטלו, והשינטו הממלכתי נאסר. דגל השמש העולה וההמנון הלאומי לא בוטלו, אך השימוש בהם צומצם למינימום.

כמו במשפטי נירנברג, הועמדו מנהיגי יפן לדין כפושעי מלחמה. בית-דין בינלאומי הוקם בטוקיו לצורך העניין. הנסיך קוֹנוֹאֶה, יועצו הפוליטי הראשי של הקיסר, התאבד בבליעת רעל לפני מאסרו. ראש הממשלה טוֹג'וֹ ניסה להתאבד ביריה, אך רק נפצע והועמד לדין. שני נאשמים מתו במהלך המשפט ואחד הוכרז בלתי-שפוי. 25 נאשמים הורשעו, ושבעה מהם (כולל טוג'ו) נידונו למוות. הם נתלו ב-23 בדצמבר 1948, יום הולדתו ה-15 של יורש העצר אקיהיטו (הקיסר כיום). העם היפני קיבל את פסקי הדין באדישות, מפני שהאמונה הרווחת היתה שהמנהיגים היו צריכים להתאבד בגלל האסון שהמיטו על יפן. פרט למשפטים בטוקיו, נשפטו עוד כ-4000 אנשי צבא ברחבי אסיה, ביניהם סוהרים במחנות שבויים, וכ-700 מהם הוצאו להורג. על אף שכל פעולותיה של יפן נעשו בשם הקיסר, הוא ומשפחתו לא נחקרו ולא הואשמו.

מתוך חשש ממהפכה קומוניסטית, שיתפו הרשויות היפניות פעולה עם הכיבוש האמריקאי. המפלגות, אשר התפרקו ב-1940, קמו מחדש. באוקטובר 1945, לאחר שהממשלה שביצעה את הכניעה התפטרה, המליץ מקארתור לקיסר למנות את שִידֶהַארָה קיג'וּרוֹ, שר החוץ בשנות העשרים בעל הנטיות הפרו-מערביות, לראשות הממשלה. זכות הבחירה ניתנה לנשים לקראת הבחירות של אפריל 1946, ו-39 נשים זכו במושבים בפרלמנט (מתוך 464). מפלגתו של שידהארה לא זכתה ברוב, והקיסר מינה את יריבו יושידָה שיגֶרוּ (השגריר באנגליה בשנות ה-30).

מצד אחד, השמאל היפני ראה בצבא הכיבוש כצבא משחרר, לאחר שנים של דיכוי חריף מצד הימין, ומקארתור טיפח את השמאל ככח-נגד ללאומנות. מהצד השני, הוא חשש מפני התחזקות השמאל והסיכוי למהפכה קומוניסטית בתנאי הרעב והמחסור. על מנת למנוע את הרעב, הוא הזמין סיוע דחוף של מזון מארה"ב, אשר הגיע באביב 1946, וסיפק כרבע מצריכת האוכל של האוכלוסיה באותו זמן.

האמריקאים האמינו כי יפן זקוקה למשטר דמוקרטי באמת, ועל כן יש לתקן את חוקת מייג'י, שהיתה נהוגה מאז 1890. ועדה שמונתה ע"י ממשלת יפן (בהוראת מקארתור) לדון בחוקה חדשה, הציעה תיקונים קלים בלבד לחוקה הקיימת, ולפיכך נטל מקארתור את היוזמה לידיו והורה בפברואר 1946 לצוות קצינים משפטנים להכין חוקה דמוקרטית ופציפיסטית ליפן. על מנת להחיל את החוקה החדשה היה עליה לעבור בפרלמנט כתיקון לחוקה הקיימת ביוזמתו של הקיסר, ולזכות ברוב של שני שלישים. תחת איום די מפורש, הוגשה טיוטת החוקה לממשלת יפן, אשר אישרה אותו כלשונה מלבד תיקון קל: הפרלמנט יהיה בנוי משני בתים, ולא אחד כפי שנכתב בטיוטה. מועצת הקיסר אישרה את הטיוטה אף היא, והקיסר הגיש את התיקון המוצע לחוקה לאישור הפרלמנט. שני הבתים אישרו אותה ברוב גדול משני-שלישים, והקיסר חתם על המסמך ונתן לו תוקף. החוקה החדשה פורסמה ב-3 בנובמבר 1946, יום הולדתו של הקיסר מייג'י, והיא נכנסה לתוקף כעבור חצי שנה. ה-3 במאי 1947 הפך ל"יום החוקה", חג לאומי. באופן אירוני, החוקה ניתנה בשם נציגי העם למרות שלא הם חיברו אותה, ממש כמו שחוקת מייג'י ניתנה בשם הקיסר, שלא חיבר אותה.

בניגוד לחוקה הישנה, שנפתחה במילה "אני" של קיסר יפן, החוקה החדשה פתחה במילים "אנו, בני העם היפני". הריבונות והסמכות עברו לידי העם, והקיסר נותר סמל של המדינה ואחדות העם. יתרה מזו, הקיסר פועל על פי הוראות הממשלה או הפרלמנט, ואין לו שיקול בעניינים מדיניים. חירויות האדם הובטחו, כמו גם השוויון וזכויות בסיסיות. החוקה העניקה עצמאות מלאה לרשות השופטת, הפרידה את הדת מהמדינה, ואחד מסעיפיה מוותר על זכותו של העם היפני לנהל מלחמה או לפעול בכח צבאי להשגת מטרה כלשהי.

שלטונות הכיבוש ביקשו לחולל שינוי בערכי העם היפני, כדי למנוע את עליית המיליטריזם בעתיד, והכלי היה החינוך. לימוד ההיסטוריה, הגאוגרפיה והאזרחות הושעו עד להכנת תכנית לימודים חדשה, נקיה מתכנים לאומנים. על בתי הספר נאסר ללמד על הקיסר, הצבא או אהבת המולדת. כמו כן נאסר לתלות את תמונתו של הקיסר, לתלות את דגל הלאום או לשיר את ההמנון. נושאים חדשים הוכנסו לתכנית הלימודים, כמו הכרת הדמוקרטיה ותרבות המערב. אנשי חינוך לאומנים פוטרו, ובמקומם הובאו מורים בעלי השקפת עולם פציפיסטית. ועדת מומחים אמריקאית המליצה לבנות את מערכת החינוך היפנית על פי המודל האמריקאי: שילוב שני המינים, טיפוח החשיבה העצמית ומתן זכות לכל צעיר ללמוד לימודים גבוהים. הפרלמנט היפני אישר רפורמות אלו ב-1947.

הכתב היפני, שהורכב מאלפי קַנג'י (סימניות סיניות) ושתי מערכות של אותיות פונטיות, היה מסובך והנציח את שלטון המעמד העליון. כחלק מהרפורמה בחינוך, ביקשו שלטונות הכיבוש לפשט את הכתב. נסיון להעביר את יפן לאלף-בית הלטיני לא צלח, אבל משרד החינוך צמצם את מספר הקנג'י בשימוש הציבור מכמה אלפים ל-1850 בלבד, וכן פישט את צורתן של הסימניות המורכבות לצורות פשוטות יותר, שהיו נהוגות בכתיבה מקוצרת. נקבעה חלוקה בין שני הכתבים הפונטיים: הקַטַקאנָה יועד לכתיבת מילים לועזיות, וההירַגַאנָה יועד לכתיבת מילים יפניות. כיוון הכתיבה עבר בהדרגה מאנכי לאופקי (שמאל לימין).

מקארתור ניסה להפיץ את הנצרות ביפן, מתוך מחשבה שהשינטו הוא אחד ממקורות המיליטריזם. מיסיונרים רבים הגיעו ליפן, ושטחים שנתפסו ע"י צבא הכיבוש נמסרו לכנסיות ומוסדות חינוך נוצרים. מורה אמריקאית מכת הקוויקרים הוזמנה ללמד אנגלית את יורש העצר אקיהיטו. בסופו של דבר, המאמצים לא הניבו פרי, משום שכמו לפני המלחמה, היפנים דחו את הדתות החיצוניות, והעדיפו התמערבות חילונית.

יפן היתה זקוקה נואשות לרפורמה אגררית על מנת למנוע את מה שקרה בסין באותן שנים - התחזקות הקומוניסטים, שהתבססה על המוני האיכרים הממורמרים. באוקטובר 1946 נחקק חוק שאיפשר לכל האיכרים להיות בעלי קרקע (עד 30 דונם), אך אסר על מי שאינו חקלאי להחזיק באדמה חקלאית. את הקרקע העודפת הפקיעה הממשלה במחיר נמוך ומכרה אותה לאיכרים חסרי-קרקע בתנאים נוחים. כמעט כל אריסי יפן זכו לבעלות על הקרקע שעיבדו, ותופעת האריסות באה אל קיצה. התיעוש ושיקום הערים משכו איכרים רבים אל העיר, וכך התאזן מספר החקלאים ושטח הקרקע החקלאית ליחס מיטבי.

התעשייה היפנית, אשר לפני ובזמן המלחמה היתה מובילה עולמית, עמדה כעת בחורבנה. מפעלים עמדו הרוסים, וגם אלה שפעלו התקשו להשיג חומרי גלם וחלקי חילוף. הפיצויים לבעלות הברית פגעו בשיקום התעשייה, ומתוך הכרה בחשיבות חוזקה של כלכלת יפן, ויתרה ארה"ב (ואחריה בעלות בריתה) על פיצויים אלה. הכיבוש האמריקאי ביצע רפורמות גם בתעשייה, בעיקר בפירוק הזַאיבַּצוּ. כוחם המונופוליסטי של התאגידים ושאיפתם להגדיל את מכירות הנשק שלהם, היו מהמניעים הבולטים לעליית כוחו של הצבא ובלימת הדמוקרטיה לפני המלחמה. בדצמבר 1947 אישר הפרלמנט חוק נגד ריכוזיות-יתר, אשר הלכה למעשה פירק את הקונצרנים הגדולים לחברות עצמאיות. מיצובישי, למשל, פורקה לכ-30 חברות עצמאיות, כמו בנק מיצובישי, מיצובישי סחר, מיצובישי תעשיות כבדות וכו'. עם זאת, החברות החדשות המשיכו לקיים יחסים הדוקים ביניהן, ורכשו מניות זו של זו.

החיים ביפן בסוף שנות ה-40