חלק יח: מלחמה וכיבוש

בחלק הקודם סקרנו את המהלכים שהובילו למתקפה על פרל-הרבור. הרים של ספרים, מאות סרטים ואלפי פוסטים נכתבו על המלחמה באוקיינוס השקט, וכל נסיון לתמצת את מהלכי המלחמה יחטא לאמת. על כן, ברשות הקוראים, נתמקד ביפן עצמה.

במהלך המלחמה היתה החברה היפנית מגויסת לצרכי הצבא באופן כמעט מוחלט. הגנרל טוג'ו, שהיה שר הצבא וראש הממשלה, מינה את עצמו גם לשר החימוש ב-1943 ונטל לידיו את תפקיד הרמטכ"ל בראשית 1944. הוא ריכז בידיו המון כח, אך הוא לא היה דיקטטור כמו מוסוליני או היטלר, משום שלא עמדה מאחוריו מפלגה, והתהילה על הישגיו ניתנה באופן טבעי לקיסר. מכיוון שבסיס כוחו היה הצבא, נותרו הצי והדרג הפקידותי האזרחי עצמאיים.

טוג'ו ניצל את כוחו כדי לדכא את האופוזיציה בצורה נרחבת: סוציאליסטים, קומוניסטים ופציפיסטים הושלכו לכלא; הצנזורה היתה כבדה; והפרלמנט העביר את כל החוקים שהממשלה הגישה לו, בהעדר אופוזיציה. מצד שני, משטר טוטליטארי זה היה שונה מאלה של מדינות הציר האחרות: מי שנחשד כמתנגד למשטר לא חוסל כמו בגרמניה, אלא פוטר או נאסר; החוקה לא בוטלה והפרלמנט לא פוזר; בחירות חופשיות נערכו ב-1942, ובהן שליש מהמצביעים בחרו במועמדים שלא קיבלו את תמיכת הממשלה.

כלכלת המשק הפכה ריכוזית יותר, כאשר "מועצות פיקוח" בכל ענף הקצו את המשאבים, קבעו מכסות ייצור והחליטו על מחירים ושכר. עם זאת, ראשי המשק (זאיבצו) לא נעלמו, אלא ניהלו את המועצות הללו בשיתוף פעולה הדוק עם הממשל. הירידה המתמדת בחומרי הגלם והמשאבים במהלך המלחמה הביאו לקיצוב על מוצרי צריכה, וההקצבה לנפש הלכה וירדה עם הזמן.

יפן לא גייסה נשים לצבא, בניגוד למדינות הציר האחרות, אך צעירות רווקות הועסקו במפעלים ובשירותים חיוניים. היתה זו פריצת דרך בקידום מעמד האישה ביפן, למרות שהממשלה המשיכה להטיף לנשים הנשואות שתפקידן ללדת ילדים למען המולדת. חלק מהנשים, שרובן לא עבדו לפני המלחמה, מצאו את עצמן ממלאות תפקידים ציבוריים חשובים. את מקום הקימונו תפסו המכנסיים והסרבל.

ב-1941 הורחב חינוך החובה מ-6 שנים ל-8. החינוך נעשה לאומני יותר והדגיש את הסגידה לקיסר, את ייעודה של יפן בהנהגת אסיה ואת הצורך בהקרבה עצמית. אם לפני המלחמה היה המשפט הראשון במקראה לכיתה א' "הדובדבן פרח", עתה הוא היה "קדימה חייל, קדימה!". בכיתות הגבוהות הושם דגש על מדעים והנדסה. ב-1943 גויסו כל הסטודנטים למדעי הרוח והחברה. תלמידי תיכון נשלחו לעזור בבתי-חרושת ובכפרים.

העיתונות והרדיו היו נלהבים בשלב הראשון של המלחמה, ודיווחו על נצחונות והצלחות, והדבר עורר התרוממות רוח כללית. רגשי הנחיתות כלפי המערב שעדיין נותרו הוחלפו בגאווה ופטריוטיזם מופגן. ספרים נכתבו על גירוש המשעבדים הלבנים מאסיה, הצגות הוצגו על גבורת החיילים, והופקו סרטים תיעודיים ועלילתיים על המלחמה.

ב-2 בספטמבר 1945, לאחר הטלת פצצות האטום וכניסת ברה"מ למלחמה ביפן, נכנעה הקיסרות היפנית לארה"ב ללא תנאים, והחל עידן חדש בתולדות יפן, שהיתה כעת תחת כיבוש זר לראשונה בהיסטוריה. יפן קיבלה על עצמה את הכיבוש לאחר הכניעה, בניגוד לגרמניה שנכבשה במהלך המלחמה. רשויות הכיבוש משלו ביפן בעקיפין דרך הממשלה היפנית, שלא כמו השלטון הישיר על גרמניה. האי אוקינאוה, שנכבש בזמן המלחמה, היה יוצא מן הכלל, והועמד תחת שלטון צבאי אמריקאי ישיר. ארה"ב שיתפה באופן סמלי את כוחות האימפריה הבריטית בשליטה על יפן, אך בפועל הצבא האמריקאי שמר בידיו את השליטה המלאה. באופן רשמי נוהל הכיבוש ע"י "מועצת המזרח הרחוק" בוושינגטון, ובה נציגי 11 בעלות הברית, בשיתוף עם "ועדת בעלות-הברית לענייני יפן" בטוקיו, שהורכבה מנציגי המעצמות המנצחות. למעשה נוהל הכיבוש ע"י הגנרל דאגלס מקארתור, שהיה המפקד העליון של בעלות הברית ביפן. כדי לאפשר לצ'אנג קאי-שק להתפנות למלחמה בקומוניסטים, לא שותפו הסינים בצבא הכיבוש. גם הרוסים, שכבשו בימים האחרונים למלחמה את מנצ'וריה, צפון סין, צפון קוריאה, האי סחאלין והאיים הקוריליים, לא שותפו בצבא הכיבוש, כדי למנוע מהם יתרונות נוספים בתחילתה של המלחמה הקרה.

היפנים חששו מאוד מהצבא הכובש, שכן התעמולה בזמן המלחמה ציירה את האמריקאים כיצורים שפלים ובהמיים, שיבצעו באוכלוסיה מעשי זוועה. החיילים מצידם חששו ממלכודת של היפנים, לאחר הקרבות הקשים, הערמומיות והאכזריות של הצבא הקיסרי בזמן המלחמה. שני הצדדים הופתעו לטובה. החיילים היו ממושמעים וכמעט שלא פגעו באזרחים, ואלה קיבלו את הכיבוש בהכנעה וללא גילויי התנגדות. שני הצדדים היו עייפים ושמחו על קץ האלימות ושפיכות הדמים. הוראתו המפורשת של הקיסר לכניעה ללא תנאי הקלה על העם היפני לקבל את הצבא הכובש על אדמתו. ההרס הנרחב והמצב הכלכלי הקשה ביפן, בתוספת ההלם מן התבוסה הקשה, חיזקו את הבנתם של היפנים כי שיתוף הפעולה עם הכובשים הוא האפשרות היחידה להשרדותה של יפן.

רוב היפנים היו טרודים בהשגת מזון וקורת גג. המוני עירוניים חיפשו מצרכים בכפרים ב"שוק השחור", משום שקיצוב המזון לא הספיק למחיה. חצי מיליון נערות ונשים עסקו בזנות סביב מחנות הצבא האמריקאי ("נערות פאן-פאן"). מוסדות רבים קרסו, אך החברה לא התפרקה כליל, ויפנים רבים חזרו למקום מגוריהם על מנת לשקם את חייהם ובתיהם.

מקארתור בן ה-65 הגיע ליפן בסוף אוגוסט 1945. הוא ירד ממטוסו ללא שומרי ראש או נשק, ונסך ביפנים רושם ותחושת בטחון. הוא היה מבוגר ובכיר מכל אנשי צבא הכיבוש, והיה למעין דמות אב סמכותית הן עבור החיילים והן עבור האוכלוסיה. החלטתו הראשונה היתה בעניין הקיסר. באופן רשמי היה הקיסר ראש המדינה, והיה הביטוי העליון של המיליטריזם והתוקפנות היפניים. מצד שני, היה זה הקיסר אשר הכריע למען כניעה, מתוך דאגה לעמו. לארה"ב היה אינטרס להשאיר אותו על כנו, על מנת להקל על השליטה ביפן, ולכן לא נפגע מוסד הקיסרות. עם זאת, היה צורך להבהיר ליפנים כי הקיסר אינו עוד השליט בארצם.

מקארתור דרש כי הירוהיטו יתייצב בלשכתו שבבניין השגרירות האמריקאית לשעבר. בחודש ספטמבר ניאות הקיסר לדרישה המשפילה, ובפגישה נטל על עצמו את האחריות למלחמה והיה נכון לקבל עליו את העונש. מקארתור הודיע לו שאינו רואה בו אחראי. למחרת פרסמו עיתוני יפן את תמונת מקארתור והירוהיטו המפורסמת, בה נראה הקיסר הנמוך והממושקף עומד מתוח לצד הגנרל הגבוה והנינוח. תצלום זה סייע להבהיר ליפנים מי הוא בעל הבית החדש בארצם. פגישותיהם של מקארתור והירוהיטו בהמשך סייעו להצלחת הכיבוש.

ביוזמת האמריקאים פרסם הקיסר ברכה לראש השנה ב-1 בינואר 1946, ובה הכריז כי הקשר בינו לעם מבוסס על אמון ואהבה, ולא על אמונות הבל של אלוהות או עליונות היפנים על עמים אחרים. הוויתור על המעמד האלוהי לא עורר התרגשות של ממש באוכלוסיה, שכן היפנים ייחסו לקיסר קדושה ללא קשר לאלוהותו. הקיסר נטש את תדמיתו הצבאית, כאשר חדל לרכב על סוסו הלבן במדיו המפוארים, לטובת חליפה אזרחית ומכונית. בשנים הבאות סייר הקיסר עם אשתו ברחבי יפן ההרוסה והרבה להפגש עם פשוטי העם.