חלק יד: תקרית מוקדן וכיבוש מנצ'וריה

באוקטובר 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול, שהביא את האופטימיות של שנות ה-20 לקיצה הכואב. התמוטטותה של הכלכלה האמריקאית פגעה קשות בכלכלת יפן, שכן השוק האמריקאי חדל לרכוש מוצרי משי כמעט בן-לילה. כשליש מהאיכרים ביפן, כ-2 מיליון משפחות, גידל תולעי משי ונפגע ישירות מנפילת מחירי המשי. ב-1930 נפלו גם מחירי האורז ומוצרים חקלאיים אחרים, והאריסים (שהיו כמחצית מהאיכרים) שקעו בחובות. הבצורת הקשה של שנת 1931 הביאה איכרים רבים לחרפת רעב.

התעשייה היפנית לייצוא נפגעה קשות, ומפעלים רבים נסגרו. מספר המובטלים ביפן הגיע ל-3 מיליון. שיעור התמותה, שירד בעקבות המודרניזציה של הרפואה ביפן, הביא לגידול דמוגרפי מרשים - מ-56 מיליון ב-1920 גדלה האוכלוסיה ל-64 מיליון ב-1930 - אך בשעת משבר הגידול היה בעוכריה של יפן. המשבר עורר ביקורת על הממשלה ועל ראשי המשק, אשר סבלו מתדמית של נהנתנות על חשבון העם הנמק ברעב. התסיסה הגיעה גם לשורות הצבא, אשר לא היה מרוצה מהדמוקרטיה הפרלמנטרית, שגזרה עליו תקציבים והכתיבה את מהלכיו מתוך מדיניות פייסנית.

בינואר 1930, התכנסו בלונדון המעצמות לדיונים מחודשים בהגבלת החימוש הימי, כהמשך לועידת וושינגטון. יפן ביקשה לשנות את יחסי הציים לנוסחה של 10:10:7, כלומר שהצי היפני יהיה בגודל 70% מזה של הצי האמריקאי או הבריטי. הצעה זו נדחתה על ידי המעצמות, אך יפן קיבלה הקלות מסוימות לגבי צי הצוללות, הסיירות והמשחתות שלה. ראש הממשלה המגוצ'י, שר החוץ שידהארה ושר הצי טַקַארַבֶּה תמכו בפשרה, אך מטה הצי התנגד לה. הצבא ומפלגת האופוזיציה התנגדו להצעה בטענה שהיא מסכנת את בטחון יפן. הסמכות לקבל או לדחות את ההצעה היתה בידיו של הקיסר, שע"פ החוקה הוא מפקד הצי והצבא, אך הקיסר נסמך על דעת יועצים, והתעוררה השאלה מי מוסמך לייעץ לקיסר בנושא? רה"מ טען כי מדובר ביחסי החוץ של יפן, ולכן הממשלה היא הגורם המתאים, אך לעומתו מטה הצי טען כי זו סוגיה בטחונית, ולכן תחת אחריותו. ראש המטה של צי, האדמירל קאטוֹ קַנגִ'י, דרש להתקבל אצל הקיסר על מנת להמליץ לו לדחות את הפשרה, אך מקורבי הקיסר, שתמכו בדעת רה"מ, דחו את הפגישה עד לאחר שהממשלה אישרה את ההסכם. בתגובה, התפטר קאטו במחאה.

באוקטובר אישרה מועצת הקיסר את החוזה והקיסר חתם עליו. הדבר עורר סערה ציבורית, וגורמים באופוזיציה ובקרב הצבא והצי האשימו את המגוצ'י בבגידה ופגיעה ב"סמכות המפקד העליון" של הקיסר. בנובמבר 1930, כאשר הגיע המגוצ'י לתחנת הרכבת של טוקיו, ירה בו מתנקש לאומני ופצע אותו אנושות. הוא מת מפצעיו כעבור תשעה חודשים. שר החוץ שידהארה מילא את מקומו, ועם מותו מינה הקיסר את רה"מ לשעבר וַּקאצוּקִי לתפקיד.

לאחר השתלטות צ'אנג קאי-שק על צפון סין ומנצ'וריה, החלו הסינים לנקוט בצעדים לסילוק היפנים מאדמתם: חרם על סחורות יפניות, הפגנות אנטי-יפניות, טרור נגד מתיישבים יפנים, וסלילת מסילת-ברזל מקבילה למסילה הדרום-מנצ'ורית של יפן. האזרחים היפנים קראו לממשלתם להגיב, אבל הממשל היפני שנכווה ברותחין, העדיף הפעם להזהר בצוננים והבליג. עבור הצבא היפני היתה זו נקודת השבירה.

בראשית ספטמבר 1931 דיווח הקונסול היפני בעיר מוקדן לממשלה על כוונת צבא גואנדונג היפני להוציא לפועל פעולה רחבת-ממדים נגד הצבא הסיני במנצ'וריה. הגנרל טַטֶקַאוָּה יוֹשיצוּגוּ שוגר למנצ'וריה כדי להזהיר את ראשי הכח היפני לבל יפעלו על דעת עצמם. טטקאוה, שהיה מקורב לראשי צבא גואנדונג, דיווח להם מראש על מטרת בואו. במקום לטוס למנצ'וריה, הוא שט באוניה ונסע ברכבת. הוא הגיע ב-18 בספטמבר בשעה מאוחרת ונלקח לבית מלון. בבוקר, כאשר התכוון למסור את האזהרה, התברר כי באותו לילה "מחבלים סינים" פוצצו את מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית וצבא גואנדונג פתח ב"מתקפת נגד" רחבה.

הפרובוקציה היפנית היתה פרי תכנונו של קמב"צ צבא גואנדונג, הקולונל אִישִיוַּארָה קנג'י. אישיוארה האמין כי מלחמת מזרח-מערב מתקרבת, ויפן חייבת להכין לעצמה בסיס צבאי וכלכלי באסיה, שיתבסס על מנצ'וריה וסין. מאחר שהממשלה לא ראתה את הנולד, לשיטתו היה על הצבא לכפות עליה מהלכים בשטח. התכנית פעלה כמצופה: למרות הנזק המינימלי למסילה (רכבת שהגיעה אחרי הפיצוץ עברה שם ללא פגע), הדבר סיפק לצבא גואנדונג את האמתלה להוציא לפועל תכנית תקיפה מוכנה מראש.

צבא גואנדונג היה בנחיתות מספרית משמעותית; היתה לו אוגדה אחת ללא סיוע אווירי, מול 25 אוגדות, חיל אוויר וארטילריה מסיבית מצד הסינים. מאידך, היפנים נהנו מגורם ההפתעה ומורל החיילים היה גבוה ביותר, ותוך ימים אחדים השתלטו על כל הערים הגדולות של דרום מנצ'וריה. מפקד צבא גואנדונג, הגנרל הוֹנג'וֹ שִיגֶרוּ, ביקש תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. מפקד הצבא היפני בקוריאה שיגר את התגבורת על דעת עצמו בתואנה של מצב-חירום, כי חשש שטוקיו לא תאשר את הבקשה. המטה הכללי של הצבא שיגר חמש אוגדות נוספות למנצ'וריה, כולל ארטילריה ומטוסים.

הצבא פעל ללא אישור המשלה ובניגוד לדעתה, אך הודאה פומבית בכך היתה ממיטה בושה על יפן. רה"מ וקאצוקי הודיע כי מדובר בתקרית מקומית ומוגבלת, והצבא יחזור לבסיסיו כאשר התקרית תחוסל והמתקפות הסיניות יסתיימו, אך הקרבות רק התפשטו. בסוף 1931 שלט הצבא היפני ברוב מנצ'וריה, כולל החלק הצפוני שהיה שטח השפעה רוסי. בראותו כי אין לו שליטה על הצבא, התפטר וקאצוקי בדצמבר של אותה שנה, ובמקומו מונה ראש ממשלה ניצי יותר, שאולי יוכל לרסן את הצבא. אך הצבא, שהיה שיכור מנצחונותיו, לא היה מוכן לשמוע על נסיגה.

בפברואר 1932 הכריזה קבוצה סינית ב"עידוד" צבא גואנדונג על הקמת מדינה עצמאית בשטח הכבוש בשם מַנצ'וּקוּאוֹ. נשיא המדינה החדשה היה הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, הנרי פוּ-יִי בן ה-26. ממשלת יפן הועמדה בפני עובדה מוגמרת, ובאוגוסט הכירה במדינה החדשה וכרתה עימה ברית. בנוסף ליפן, הכירה במדינת-הבובות היפנית החדשה רק אל-סלבדור. צבא גואנדונג, שמנה כעת 6 אוגדות, שלט במנצ'וקואו בפועל. ב-1934 הוכתר פו-יי לקיסר מנצ'וקואו וב-1935 הגיע לביקור רשמי ביפן. היתה זו הפעם הראשונה שראש מדינה זר ביקר ביפן.

כיבוש מנצ'וריה הפר ברגל גסה את אמנת חבר-הלאומים ואמנות נוספות שנועדו לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של סין. המערב צידד בסין למול התוקפנות היפנית, ומזכיר המדינה האמריקאי הנרי סטימסון פרסם הכרזה ("דוקטרינת סטימסון") שקבעה כי ארה"ב לא תכיר בשום הסדר שיפגע בריבונות סין. היו אלו מילים ריקות, שכן מעצמות המערב היו שקועות במשבר כלכלי שלא איפשר להן לנקוט בצעדים ממשיים. מועצת חבר-הלאומים לא יכולה היתה לקבל החלטת גינוי, בגלל זכות הוטו של יפן. בדצמבר 1931 מינתה המועצה ועדת חקירה שתבדוק את העובדות, ובראשה הלורד ליטון הבריטי. ועדת ליטון עשתה עבודה יסודית, ביקרה בשטח וגבתה עדויות רבות. באוקטובר 1932 הגישה את מסקנותיה הנחרצות על כך שיפן ביצעה תוקפנות כלפי סין, ומנצ'וקואו אינה זכאית להכרה. בפברואר 1933 דנה עצרת חבר-הלאומים בג'נבה במסקנות הועדה. 42 מדינות הצביעו בעד אימוץ המסקנות, ויפן היתה היחידה שהתנגדה. לאור תוצאות ההצבעה, קמה המשלחת היפנית כאיש אחד ועזבה את אולם העצרת. במרץ החליטה יפן לפרוש מחבר-הלאומים, ומספר חודשים אחר כך הלכה בעקבותיה גם גרמניה הנאצית.

חיילי צבא גואנדונג במהלך הקרבות מול הצבא הסיני במנצ'וריה