חלק טו: מיליטריזם ועליית הימין הקיצוני

כיבוש מנצ'וריה ב-1931 היה נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן, אשר סיימה את תקופת הדמוקרטיה הליברלית ופתחה את תקופת הלאומנות והמיליטריזם. חששותיהם של המדינאים המתונים מפני תגובה בינלאומית חריפה התבדו, ומעבר לגינויים רפים לא נקטו אומות העולם כל צעד נגד יפן, כולל סין שאפילו לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. ברה"מ, ששמחה לאידו של צ'אנג קאי-שק, אף איפשרה לכוחות היפנים לנוע ברכבת הסינית המזרחית, שהיתה בבעלות רוסית. הצבא הכתיב את מדיניות החוץ של יפן, וזו נראתה כמוצלחת מול רפיון העולם, השקוע במשבר כלכלי.

התחזקות הצבא סייעה ליפן להתגבר על המשבר. הזמנות הטנקים, התותחים, המטוסים וכלי השיט סיפקו תעסוקה למפעלים רבים, במיוחד לאחר שיפן פרשה מהועידה לצמצום החימוש הימי ב-1936. התחזקות התעשיה הכבדה הביאה להופעתם של תאגידי ענק חדשים (זַאיבָּצוּ): ב-1933 עברה חברת טויוטה מייצור נולים למשאיות; ב-1934 מוזגו ענפי התעשיה הכבדה של מיצובישי; חברת "ניהון סאנג'ין" ("תעשיית יפן", ובקיצור - "ניסאן") ייצרה מכשירי חשמל, משאיות ומוצרים כימיים; "היטאצ'י" ייצרה ציוד חשמלי; "נקאג'ימה" ייצרה מטוסים. הצבא העדיף לעבוד מול הזאיבצו החדשים שהיו תלויים בו, מאשר עם הזאיבצו הוותיקים שהיו קשורים לממסד המפלגתי. בסוף שנות ה-30 גדל התל"ג היפני ב-5% בשנה בממוצע, וצי הסוחר שלה היה השלישי בגודלו בעולם. היפנים הציפו את השווקים הבינלאומיים במוצרים זולים באיכות נמוכה.

למעט אנשי רוח בודדים ששללו את הכיבוש היפני ביבשת, רוב הציבור תמך בו בהתלהבות. הגינוי הבינלאומי יצר תחושה שיפן עומדת לבדה מול כוחות גזענים שאינם מוכנים להודות בעוצמתה של יפן, ועורר רגשות פטריוטים עזים. התמיכה בתנועות השמאל הפציפיסטיות ירדה, ואינטלקטואלים רבים חשו לאן הרוח מנשבת ושילבו את גישת "כל העולם נגדנו" אל תוך הפילוסופיה שלהם. הציבור תלה בראשי הצבא ציפיות לסדר חדש ביפן, ואלה נאמו והתראיינו בעיתונים וברדיו, תוך שהם מזהירים מהאיומים הקומוניסטים והאימפריאליסטים על אסיה כולה, וקוראים להרחבת "מרחב המחיה" של היפנים ביבשת.

הימין הרדיקלי ביסס את האידאולוגיה שלו על ספריהם של הוגים פוליטיים, שנכתבו בעקבות מה שנתפס ככשלון הדמוקרטיה והבירוקרטיה. המוטיב העיקרי בספרות זו היה הטיעון כי הרסטורציה של מייג'י הוכשלה ע"י פוליטיקאים, בירוקרטים וקפיטליסטים, שהשתלטו על הקיסר וניצלו אותו לקידום האינטרסים הצרים שלהם. לפיכך הטיפו אנשי הימין לחזרה לערכים המסורתיים, לשיקום המבנה הלאומי של יפן (קוֹקוּטַאי) ולסילוק הגורמים המפריעים לקיסר לשלוט.

ככל שהחמיר המצב הכלכלי בסוף שנות ה-20 וגברה המתיחות במנצ'וריה, כך התחזקה בצבא ההכרה שיש להחליף את השלטון. בספטמבר 1930 התארגנה קבוצה של קצינים צעירים במטה הכללי ותכננה תכנית להפיכה צבאית: בעקבות הפגנה של מפלגת אופוזיציה מול בניין הפרלמנט, יתפרס הצבא סביב הבניין על מנת להגן עליו, ואז ידרוש את התפטרות הממשלה לטובת ממשלה חדשה בראשות גנרל בכיר. התכנית לא יצאה לפועל לבסוף, מפני שברגע האחרון משך אותו גנרל את ידו ממנה. באוקטובר 1931, לאחר פרוץ הקרבות, הגתה הקבוצה תכנית נוספת: הפצצת בית השרד של רה"מ בזמן ישיבת הממשלה, הריגת כל חבריה, ניצול ההמולה להכרזה על מצב-חירום, והמלצה לקיסר למנות גנרל נוסף לראשות הממשלה החדשה. שר הצבא גילה את פרטי התכנית מבעוד מועד והטיל עליה וטו.

ב-15 במאי 1932 יצאו מספר קציני צי צעירים וצוערי צבא להתנקש בחייהם של ראשי הממשל. הקבוצה שהגיעה לבית השרד של רה"מ אינוקאי בן ה-77 הצליחה לעבור בשער בקלות, הגיעה אל אגף המגורים וירתה במנהיג למוות. היה זה ראש הממשלה השלישי שנרצח בידי מתנקשים תוך 15 שנה בלבד, ושנה וחצי בלבד לאחר ההתנקשות ברה"מ המאגוצ'י. הקושרים, שהסגירו את עצמם למשטרה הצבאית, טענו במשפטם כי פעלו מתוך צורך פטריוטי, וכי נחלצו להגנת המולדת מפני אויביה. המשפט עורר אהדה רבה כלפיהם, והשופטים קיבלו כ-350,000 מכתבים הקוראים לחון אותם. לבסוף הורשעו וקיבלו עונשים קלים יחסית, ואף אחד מהם לא נידון למוות. ההתנקשות לא הביאה לחילופי שלטון, אבל חל בו שינוי בכל זאת. שר הצבא הודיע כי הצבא מתנגד למינוי ראש ממשלה חדש מקרב ראשי המפלגות, והאדמירל בדימוס סאיטו מונה לראשות הממשלה. בכך בא לסיומו שלטון המפלגות שהיה נהוג מאז 1918.

אנשי חינוך ומשפטנים, שנתפשו כלא-מספיק פטריוטים, פוטרו וכתביהם הוחרמו. גורמים שמרנים בצמרת הצבא, אשר תמכו ברפורמות שיביאו לחיזוק הצבא אך התנגדו למעשי הטרור של הקצינים הצעירים, ערכו טיהור בשורות הצבא, והחלישו את הקיצונים. בראש השמרנים עמד הגנרל נַגַאטָה טֶצוּזַן. באוגוסט 1935, לאחר שמנהיג הקיצונים הגנרל מזאקי הועבר מתפקידו, נכנס סגן אלוף שקיבל צו-העברה לטייוואן אל משרדו של נגאטה, לכאורה על מנת להיפרד ממפקדו. בהיותו שם שלף את חרבו ושיסף את הגנרל למוות. משפטו של הרוצח בינואר 1936 היה במה למתקפה שלוחת רסן על הממסד ועורר התרגשות ציבורית רבה. המטה הכללי החליט להעביר את האוגדה הראשונה, מרכז כוחם של הקצינים הצעירים, למנצ'וריה.

כצעד מונע, הקצינים החליטו לעשות מעשה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-26 בפברואר 1936, כאשר טוקיו מכוסה שלג כבד, יצאו 1400 חיילים מהאוגדה הראשונה בראשות כ-20 קצינים לביצוע "הרסטורציה של שוֹוָּה". הם השתלטו על בנייני הממשלה, הפרלמנט, המטה הכללי והמשטרה. יחידה אחת פרצה לביתו של שר האוצר בן ה-82 שהתנגד להגדלת התקציבים הצבאיים, ורצחה אותו במיטתו. יחידה אחרת רצחה את ראש הממשלה לשעבר סאיטו בן ה-79. יחידה שלישית רצחה את הגנרל וַּטַנַאבֶּה המתון, שהחליף את מזאקי. יחידה נוספת פרצה לביתו של האדמירל סוּזוּקִי ג'וֹטַארוֹ וירתה בו, אך הוא שרד והחלים מפציעתו, ואף שימש ראש ממשלה בסוף מלחמת העולם השניה.

ה"בוגד" הבולט ביותר שהמורדים ביקשו לחסל היה ראש הממשלה, האדמירל אוקאדה בן ה-68. כח של 300 חיילים תקף את בית השרד שלו באש מקלעים ופרץ פנימה, אך בהמולה ובחשכה לא מצאו המורדים את חדר המגורים. המורדים ירו בגיסו של אוקאדה, שהיה אף הוא אדמירל, וחשבו כי פגעו ברה"מ. אוקאדה התחבא בחדר המשרתות מעל יממה, והצליח להימלט מהבית בעזרת מזכירו ביום שלמחרת. הוא ירד למחתרת עד תום המרידה.

המורדים לא שאפו לתפוס את השלטון בעצמם, אלא ליצור כאוס שיאפשר לממשלה שתקום לחולל רסטורציה חדשה, על מנת להחזיר לקיסר את השלטון. הם האמינו כי האוכלוסיה תקום ותצטרף אליהם, אך הציבור היה נבוך ולא הבין מדוע מה שנראה כסכסוך אידאולוגי פנים-צבאי גולש לנסיונות הפיכה כאלה. הכל היה תלוי אפוא במוצא פיו של הקיסר. יועציו הבכירים של הקיסר נרצחו או חששו לחייהם במצב הנוכחי, והמורדים הטילו מצור על ארמונו. הקיסר כעס גם על אחיו הצעיר, אשר שירת כקצין בצבא ואהד את רעיונותיהם של המורדים, והגדיל לעשות כאשר עזב את מקום שירותו ללא רשות ובא לטוקיו לדבר בזכותם של המורדים. הירוהיטו דרש מהצבא לדכא את המרידה לאלתר, ואיים כי ייצא אישית בראש המשמר הקיסרי לעשות זאת.

עמדתו הנחרצת של הקיסר היתה מכת מוות למרד. המטה הכללי הונהג ע"י השמרנים שהתנגדו למרד, והתייצב לצד הקיסר. הצי, שחייליו לא השתתפו במרידה ושזעם על האלימות נגד האדמירלים לשעבר, חשש מהתחזקות ההגמוניה של הצבא ותמך גם הוא בסיום המרידה. ב-27 בפברואר הוכרז מצב-חירום בטוקיו והחלו לזרום אליה כוחות נאמנים לקיסר, בהם חיל-רגלים, תותחנים, שריון וספינות מלחמה. ב-28 בחודש חתם הקיסר על צו המורה לצבא לסלק את המורדים מעמדותיהם. על מנת להמעיט בשפיכות דמים, ניסה הצבא לשכנע את המורדים להניח את נשקם. הרדיו שידר אליהם קריאות בשם הקיסר לחזור לבסיסיהם ללא עונש, ועלונים שהוצנחו אליהם התריאו בפניהם, כי מי שלא ישוב לבסיסו ייחשב לבוגד ויישא בתוצאות.

כאשר נוכחו כי המרידה נכשלה, איפשרו הקצינים המורדים לחיילים לחזור לבסיסיהם, וחוץ משניים שהתאבדו, העדיפו האחרים להישפט במשפט ציבורי בדומה למשפטים הקודמים. אך הצבא התחכם להם, ומתוקף מצב-החירום נערכו להם משפטי-שדה מהירים וחשאיים, ללא סנגוריה וללא זכות ערעור. 19 איש הורשעו בבגידה והוצאו להורג בירייה. 70 קצינים ונגדים קיבלו עונשי מאסר. האוגדה הראשונה הועברה למנצ'וריה וחייליה לא נענשו על חלקם במרידה. הקצינים הבכירים שתמכו במרידה הועברו מתפקידם, אך לא הועמדו למשפט. סיום המרידה הביא את הקץ לפעולות הטרור של הימין הרדיקלי, אך הממשלה החדשה בראשות הדיפלומט לשעבר הירוֹטָה קוֹקִי היתה נתונה להשפעתו של הצבא, אשר איים חדשות לבקרים כי מרידות נוספות עלולות לפרוץ אם לא יינתן לו מבוקשו. תקציבי הצבא גדלו בשנים הבאות ומעורבותו בענייני חוץ ופנים גברה.

הגנרל וטנאבה, אחד מקורבנות "תקרית ה-26 בפברואר", ובתו