חלק כד: Made in Japan

במקביל לתעשייה הכבדה שהתפתחה ביפן בקצב מואץ, התפתחה גם התעשייה הקלה, כמו ענפי המצלמות, השעונים והאלקטרוניקה. בניגוד למפעלי התעשייה הכבדה, שם הועסקו בעיקר גברים, ענפי התעשייה הקלה העסיקו נשים רבות.

לפני מלחמת העולם ייצרה יפן מצלמות רבות, אך גרמניה הובילה את השוק העולמי במוצריה האיכותיים. בזמן המלחמה עסק הענף כולו באספקת מוצרי אופטיקה וצילום לצרכים צבאיים, ואחרי המלחמה הידע שנצבר נרתם לטובת צרכים אזרחיים. חברות רבות, ביניהן "קַאנוֹן", "מינוֹלטָה", "יַשִיקָה", "נִיקוֹן", "אַסַאהִי-פֶּנטַקס" ו"קוֹניקָה", פעלו במקביל בשוק זה בשנים שלאחר המלחמה. הן רכשו ידע מערבי והשקיעו סכומים גדולים במחקר ופיתוח, אשר עזר להן לייצר ולייצא מצלמות זולות ומשוכללות יותר. בשנות השישים עלה הביקוש בעולם כולו למצלמות לשימוש פרטי, והמצלמות היפניות סיפקו את הביקוש. ב-1962 עברה יפן את גרמניה והפכה ליצרנית המצלמות מספר אחת בעולם. בשנות התשעים כ-80% מהמצלמות בעולם היו מתוצרת יפן.

השיפור המתמיד באיכות המוצר אפיין גם את ענף השעונים. חברת "הַטוֹרִי", שהוקמה עוד ב-1881, שינתה את שמה ל"סֶייקוֹ" (המותג המוביל שלה) וב-1969 פיתחה את שעון הקווארץ הראשון בעולם. חברות כגון "סיטיזֶן" הולכו בעקבותיה, ויפן היתה עד מהרה יצרנית השעונים הגדולה בעולם.

ב-1946 הקימו שני צעירים שהשתחררו מהצבא מפעל אלקטרוניקה קטן בטוקיו. ב-1954 רכשה החברה שלהם מחברה אמריקאית את הזכות לייצר טרנזיסטורים. לאחר מקצה שיפורים הוציאו לשוק ב-1957 את הרדיו-טרנזיסטור הראשון מתוצרתם. הרדיו הקטן והנייד איפשר לאנשים להנות ממוזיקה ותכניות בידור מחוץ לבית, וזכה להצלחה רבה. ב-1960 שינתה החברה את שמה ל"סוֹנִי". מאוחר יותר תפתח החברה מכשירי רדיו-טייפ, וידאו, ועוד המצאות שזיכו אותה במוניטין בינלאומי, כגון הווקמן, מיני-דיסק וכו'.

חברות אלקטרוניקה אחרות, כמו "מַצוּשיטָה" (שמוצריה נושאים את המותג "נשיוֹנַל" ו"פַּנָסוֹניק"), "טוֹשיבָּה" ו"סַניוֹ", פנו לשוק מוצרי הצריכה הביתיים, כמו מקררים, טלוויזיות ומכונות כביסה. נישואי יורש העצר אקיהיטו ב-1959 קידמו את מכירת מכשירי הטלוויזיה, מפני שכולם רצו לחזות בחתונה ההיסטורית. בשנות השישים שאפה כל משפחה יפנית להשיג מקרר, מכונת כביסה וטלוויזיה. כעבור עשור השאיפה הרווחת היתה כבר לרכב פרטי, טלוויזיה צבעונית ומזגן.

עליונות המוצרים היפנים ומחירם הזול נבעו ממחקר ופיתוח, שחלקו הגיע ממכוני מחקר שהקימו התאגידים, חלקו מהאוניברסיטאות, וחלקו מהמדינה. ב-1956 הוקמה סוכנות ממשלתית למדע וטכנולוגיה, ובראשה עמד שר בממשלה. ב-1973 הקימה המדינה אוניברסיטה חדשה מצפון לטוקיו, שייעודה טיפוח המחקר המדעי. ב-1975 הגיעה ההשקעה הלאומית במו"פ ל-9 מיליארד דולר בשנה, שהיוו 2% מההכנסה הלאומית. ב-1992 הגיעה ההשקעה ל-101 מיליארד דולר, שהם 3.5% מההכנסה הלאומית. שיעור זה גבוה מאשר בארה"ב, לדוגמה. עם זאת, המחקר ביפן הוא ברובו יישומי, ולכן קיים פער במחקר הבסיסי מול המדינות המפותחות. עד היום זכו רק 20 מאזרחי יפן בפרסי נובל מדעיים.

התפתחות התעשייה יצרה ביקוש רב לעובדים בלתי-מקצועיים בכל תחומי הייצור. בניגוד למדינות אחרות, יפן העדיפה שלא לאשר ייבוא פועלים זרים, על אף שפועלים רבים במדינות השכנות היו מוכנים לבוא ולעבוד בשכר נמוך משמעותית משל הפועל היפני. יפן חששה מערעור ההומגניות של החברה היפנית, ולכן עודדה את הכנסתם לשימוש של רובוטים תעשייתיים. ב-1967 הופעלו הרובוטים הראשונים במספנות, וב-1980 כבר פעלו ביפן 70,000 רובוטים תעשייתיים, שהיו 80% מכלל הרובוטים בעולם באותו זמן.

בשנות החמישים והשישים צמחה יפן בשיעור שנתי של 9.3% - יותר מאשר כל מדינה אחרת. הזינוק הכלכלי הפתיע את המדינות המפותחות, אשר לא ציפו שמדינה אסיאתית אשר ספגה שתי פצצות אטום ונהרסה כמעט עד היסוד, תוכל להגיע לכאלה הישגים ובכזו מהירות. החל ב-1960 נקטה ממשלת יפן בקו פרגמטי, אשר ביקש לקרב את האופוזיציה במקום להילחם בה, ע"י העלאת רמת החיים במדינה. הורדת מיסים, הוזלת האשראי והגדלת ההוצאה הציבורית הביאו להכפלת ההכנסה לנפש תוך שבע שנים בלבד.

ההישגים הכלכליים שיקמו את תדמיתה הלאומית של יפן והשיבו ליפנים את הגאווה הלאומית. באוקטובר 1964, בשיאו של הזינוק הכלכלי, התקיימה בטוקיו אולימפיאדת הקיץ, אשר סימלה את חזרתה של יפן לחיק משפחת העמים. באולימפיאדה זו, הראשונה על אדמת אסיה, הוכיחו היפנים את כושר הארגון המופתי שלהם, כאשר אירחו 5500 ספורטאים מ-94 מדינות. המשחקים נפתחו בנאום של הקיסר ובמהלכם הוצגו בגאווה סמלי הלאום היפני. יפן הציגה הישגים ספורטיביים רבים, ואף זכתה ב-16 מדליות זהב. ההכנות לאולימפיאדה שיפרו בין היתר את התשתית התחבורתית: בטוקיו נבנתה מערכת כבישים עיליים מהירים, ונחנכה רכבת ה"שינקַנסֶן" ("עורק תחבורה חדש") בין טוקיו לאוסקה, אשר גמאה את המרחק של 515 ק"מ ב-3:10 שעות.

ב-1968 חגגה יפן מאה שנה לרסטורציה של מייג'י, והתל"ג שלה עבר את זה של גרמניה המערבית, מה שהפך את יפן לכלכלה השניה בגודלה בעולם. ב-1970 אירחה אוסקה את התערוכה העולמית EXPO אשר בה הוצג מיטב הקידמה הטכנולוגית היפנית. כמחצית מהאוכלוסיה, 50 מיליון איש, ביקרו בתערוכה. ב-1972 אירחה העיר סַפּוֹרוֹ את אולימפיאדת החורף, בה השתתפו מעל 1000 ספורטאים מ-35 מדינות.

בשנות השבעים התחולל משבר הנפט העולמי, לאחר מלחמת יום-כיפור. מדינות אופ"ק הטילו חרם חלקי על מדינות המערב, ויפן בתוכן, כדי לאלץ אותן לתמוך במדיניות אנטי-ישראלית. היפנים, ש-85% מהנפט שלהם הגיע ממדינות ערב, נתקפו בהלה, והציבור הסתער על רשתות השיווק מחשש למחסור במוצרים חיוניים. ממשלת יפן פרסמה הצהרה פרו-ערבית אשר הזהירה את ישראל שאם לא תיסוג לקווי 67 יפן "תעיין מחדש" ביחסים איתה. מכאן ואילך ניהלה יפן מדיניות חוץ פרו-ערבית אשר התבטאה בהצבעות נגד ישראל באו"ם, בהגשת סיוע למדינות ערב והגבלת הסחר עם ישראל. הנפט אמנם חזר לזרום, אך מחירו היה פי חמישה, וההתייקרות במחיר הדלק בלם את הצמיחה בכלכלת יפן והכניס אותה למיתון חמור. ב-1974 נרשמה בפעם הראשונה ירידה בתל"ג, והאינפלציה הגיעה באותה שנה ל-31%.

בתגובה למשבר העולמי, יפן נקטה במספר צעדים. היא הפעילה אמצעים לחסכון בחשמל, הגדילה את מלאי החירום שלה, וגם גיוונה את מקורות האנרגיה שלה. בין היתר החלו להיבנות כורים גרעיניים למטרת אספקת חשמל. ע"י צעדים אלה הצליחה התעשייה היפנית לשרוד את המשבר בלי פיטורים המוניים, אך משכורות קוצצו וגיוסים נעצרו. העובדים מצידם נענו לאתגר הייעול מתוך נאמנות למקום העבודה.

למשבר היתה גם תוצאה חיובית: העלייה במחירי הדלק בעולם כולו הגבירה את הביקוש לרכבים יפניים קטנים וחסכוניים, ואלו הפכו ללהיט במדינות המערב. ב-1980 הפכה יפן ליצרנית הרכב הגדולה בעולם. על אף זאת, בישראל לא נמכרו כמעט רכבים יפניים מפאת החרם הערבי, ורק חברת "פוג'י" מכרה בישראל את מכוניות ה"סובארו" שלה. בשנות המשבר נסגר הפער הטכנולוגי של התעשיה במדינות המערב מול יפן, ולכן למרות הגידול בייצוא, לא שבה הצמיחה ביפן לקדמותה, אלא השתוותה לזו של המדינות המפותחות.

הווקמן, שהומצא ע"י סוני והפך לאחד מסמלי שנות ה-80