חלק ג: השלמת פתיחתה של יפן והרסטורציה של מייג'י

לאחר חתימת הסכם קנגאוה עם ארה"ב ב-1854, שלטונות יפן חתמו על הסכם דומה עם רוסיה, בו התחייבו לפתוח שלושה נמלים לספינות רוסיות, והמדינות חילקו ביניהן את האיים הקוריליים. היפנים האמינו כי הצליחו לרצות את מדינות המערב, אך אלו לא הסתפקו ברגל שבדלת, ושאפו לפתוח את דלתות יפן לרווחה.

ב-1856 הגיעה לנמל שימודה אוניית מלחמה אמריקאית ועליה נציג הקבע של ארה"ב ליפן, טאונסנד האריס. האריס, שעשה עסקים בסין, הגיע עם מתורגמן דובר הולנדית. היפנים היו תחת הרושם שהמינוי דורש את הסכמתם, ולכן השתדלו להתעלם מהאריס בתקווה לייאש אותו. אבל האריס, כמו פרי לפניו, גילה עקשנות. הוא הודיע כי הוא נושא מכתב מנשיא ארה"ב פירס ועליו למסור אותו לשוגון, וסירוב השוגון לקבלו יתפרש כעלבון לארה"ב. לאחר לחצים ואיומים שנמשכו למעלה משנה נעתרו היפנים, וב-1857 התקבל האריס לראיון אצל השוגון אייסאדה. בפגישתם יעץ האריס ליפן לכונן יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים עם ארה"ב, מפני שהחוזה שייחתם עם האמריקאים ישמש דגם לחוזים עתידיים עם מדינות נוספות. הוא הזהיר את השוגון כי מעצמות תוקפניות יותר כמו רוסיה ובריטניה יכפו על יפן חוזים משפילים יותר, כפי שקרה בסין באותה תקופה ממש.

ממשלת השוגון דנה בעניין חודשים מספר, והגיעה למסקנה שיש הרבה הגיון בדבריו של האריס. מצד שני, כיצד יוכל השוגון לחתום על הסכם מסוג זה מבלי להחשף לביקורת נוקבת מבית? השוגון אייסאדה ביקש להשיג גושפנקא קיסרית להחלטתו, ולראשונה מזה מאות שנים התבקש הקיסר להכריע בסוגיה פוליטית. ראש מועצת השרים יצא לקיוטו וביקש מן הקיסר קומיי לאשר את החוזה המוצע עם ארה"ב. משפחת הקיסר והאצולה התנגדו, מתוך חשש שהזרים "יטמאו" את אדמת יפן, ולכן הקיסר סירב לאשר את חתימת החוזה. ראש מועצת השרים חזר לאדו והתפטר, ובמקומו מונה מדינאי קשוח, איאי נאוסוקה, שקיבל סמכויות נרחבות. איאי החליט להתעלם מהתנגדות הקיסר וחתם עם האריס על החוזה ביולי 1858.

"חוזה הידידות והסחר", שנחתם על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקאית שעגנה במפרץ אדו, קבע פתיחת נמלים נוספים לאוניות אמריקאיות, מתן רשות לאזרחים אמריקאיים להתגורר בערי הנמל הגדולות (כולל הקמת בתי תפילה ומעמד אקסטריטוריאלי), חופש סחר (מלבד אופיום), שיעורי מכס, והצבת קונסולים אמריקאיים ביפן. בנוסף, החוזה קבע שארה"ב תמכור ליפן נשק ותשלח ליפן מומחים כדי להשלים את הפערים בידע של היפנים, דבר ששינה את פניה של יפן במחצית השניה של המאה.

האריס מונה לקונסול הכללי האמריקאי הראשון במדינה, עבר לאדו, ומתחם מגוריו הפך לנציגות הדיפלומטית הראשונה ביפן. ארה"ב הפעילה את השפעתה כדי לוודא שמדינות המערב האחרות תחתומנה על חוזים דומים מול יפן, ללא דרישות נוספות. חמש שנים לאחר הופעתו הראשונה של פרי מול חופי יפן, פתיחתה לעולם הושלמה, מבלי שנורתה יריה אחת. יפן, שלמדה את הלקח מתלאותיה של סין השכנה, העדיפה להתכופף מול רוח השינוי מאשר להישבר.

כדי להדק את הקשר הטרי, הזמינה ממשלת ארה"ב משלחת יפנית גדולה לבקר באמריקה, להחלפת מסמכי אשרור החוזים שנחתמו. המשלחת מנתה 81 חברים והפליגה ב-1860 באוניה האמריקאית "פאוהטאן", שהיתה אוניית הדגל של פרי. אליה התלוותה ספינת המלחמה היפנית "קאנרין-מארו", שנרכשה מהולנד והופעלה ע"י צוות יפני בסיוע מלחים אמריקאים. היתה זו הספינה היפנית הראשונה שחצתה את האוקיינוס השקט. המשלחת ביקרה בסן-פרנסיסקו, הפליגה סביב דרום-אמריקה והגיעה לחוף המזרחי. בוושינגטון היא התקבלה ע"י הנשיא ביוקאנן, ובניו יורק נערכה לה קבלת פנים חגיגית. היתה זו הפעם הראשונה שהציבור האמריקאי ראה סמוראים יפנים עם לבושם, תסרוקותיהם ושתי החרבות למתניהם. שנה לאחר שיצאה, ואחרי שהקיפה את אפריקה, חזרה המשלחת ליפן. כעבור שנתיים שוגרה משלחת דומה לאירופה, ובעקבות המשלחות שוגרו קונסולים יפנים למדינות המערב.

אנשי עסקים החלו להתיישב בערי יפן. מכיוון שסגנון המגורים היפני לא התאים לזרים, העניקה להם ממשלת השוגון ב-1860 את כפר הדייגים יוקוהאמה בקרבת אדו, ושם נבנו בתי לבנים בסגנון מערבי. תוך זמן קצר הפך הכפר לעיר והיה למרכז הסחר הבינלאומי של יפן. ביוקוהאמה נחשפו היפנים לסגנונות המערב: הלבוש, האוכל, המנהגים וכו'. חלק מהסוחרים הזרים הגיעו משנגחאי, והביאו עימם טבחים ומשרתים סינים. בנוסף להם הגיעו גם סוחרים סינים, וכך צמח ביוקוהאמה רובע סיני שקיים עד היום. ב-1868 נוסדה עיר-זרים שנייה: קובה, שליד אוסאקה.

פתיחת יפן סיפקה את תאבונן של המעצמות, אך ביפן הביאה לתסיסה, שערערה את שלטון השוגון. הסמוראים הזוטרים, שהיו פקידים וחיילים, חשו עצמם פגועים כלכלית ופסיכולוגית. הגעתם של הזרים גרמה לאינפלציה במחירי הסחורות, וקצבתם הזעומה של הסמוראים הלכה ונשחקה. בנוסף, הזרים לא רחשו להם כבוד כמו שכבות העם הנחותות מהם, והדבר הוביל ליצירת שנאת זרים. הסמוראים החלו להעביר ביקורת על השוגון, על שבחר להיכנע לזרים במקום להילחם בהם. מאחר שהנאמנות היתה הערך העליון שלהם, הם הביעו את איבתם לשוגון ע"י הבעת נאמנות לסמכות הגבוהה ממנו: הקיסר קומיי, אשר התנגד לחתימת החוזה עם האריס. בקרב הסמוראים הזוטרים קמה תנועה שקראה "להחזיר" את השלטון לקיסר ולטהר את יפן מזרים. סיסמתם היתה "סונו ג'ואי" ("כבד את הקיסר, גרש את הברברים"). סמוראים אלה קראו לעצמם "שישי" ("אנשי חזון"), טיפחו את הנאמנות לקיסר, והתאמנו בסיף. תנועה זו היתה חזקה בעיקר בהאנים (מחוזות) הדרומיים צ'ושו וסאצומה, שלא היו מקורבים לשלטון, אך היו להם קשרים עתיקי-יומין לחצר הקיסרית.

המנהיג הרוחני של התנועה היה סמוראי צעיר בשם מצ'ושו יושידה שואין. לאחר עימות עם שלטונות החוק, נגזר על יושידה מאסר-בית בצ'ושו. הוא פתח בי"ס פרטי בביתו בו לימד את בני הסמוראים אהבת מולדת ונאמנות לקיסר. הוא הרבה לכתוב בנושא הזרים ולפרסם את דבריו ושיריו הפרובוקטיביים. פעילותו של יושידה לא מצאה חן בעיני ראש מועצת השרים, וב-1859 יושידה נעצר בחשד לתכנון רצח נציג השוגון. הוא נשפט באדו, נמצא אשם והוצא להורג בעריפת ראש. מותו הטרגי הפך אותו לסמל של פטריוטיות ונאמנות ללא סייג, ותומכיו מיהרו להגיב. ב-1860 ארבה קבוצת סמוראים לראש מועצת השרים איאי, תקפה ורצחה אותו.

ממשלת השוגון חששה ממלחמת אחים וניסתה להביא את הקיסר לתמוך במדיניותה, אך הקיסר ואנשי האצולה, שלא באו במגע עם הזרים ולא היו מודעים לכוחם, דבקו בהתנגדותם לפתיחת יפן. ב-1862 הפר הקיסר את הסטטוס קוו בן מאות השנים והוציא "פקודה" לשוגון ולכל הדאימיו - לגרש לאלתר את הזרים מאדמת יפן. השוגון איימוצ'י בן ה-16 מיהר לקיוטו כדי לבקש מהקיסר לבטל את הוראתו. היה זה הביקור הראשון של שוגון בקיוטו מזה 230 שנה. הקיסר סירב לשנות את החלטתו, אך ניאות לדחות את מועד ביצועה ליוני 1863. מן הסתם, עמדתו הפומבית של הקיסר נתנה זריקת עידוד לתנועת המחאה בדרום המדינה.

בספטמבר 1862 יצאה מאדו השיירה של הדאימיו של סאצומה. בקרבת יוקוהאמה נתקלה בארבעה בריטים רכובים על סוסים. מאחר שהזרים לא פינו מיד את הדרך ולא ירדו מסוסיהם כדי להשתחוות לדאימיו, כפי שכל יפני היה חייב לעשות, זינקו סמוראים מן השיירה, הרגו את אחד הבריטים ופצעו שניים נוספים. ממשלת השוגון התנצלה והודיעה כי תפצה את משפחת ההרוג, אך בריטניה דרשה שגם האן סאצומה ישלם פיצויים ויוציא להורג את הרוצחים. ביוני 1863, השוגון עדיין לא נקט בצעדים כדי לגרש את הזרים, ולכן האן צ'ושו החל להפגיז אוניות מערביות במיצרי שימונוסקי, וכשבאו ספינות בריטיות לסאצומה לקבל את הפיצויים שהובטחו, תותחי החוף קיבלו את פניהן. תגובת המעצמות היתה חריפה. שייטת של 7 אוניות בריטיות הפגיזה את עיר הבירה של סאצומה, טיבעה את הצי שעגן בה, השמידה את תותחי החוף והעלתה באש את רוב העיר. הדאימיו של סאצומה נכנע, הוציא להורג את הרוצחים ושילם את הפיצויים. בספטמבר 1864 שייטת רב לאומית הגיעה לנמל שימונוסקי בצ'ושו והפגיזה גם אותו, והתוצאה היתה דומה.

הסמוראים, שחשו על בשרם את עוצמת המערב, הבינו באחת שמאבק אלים יוביל לאבדון, ולפיכך שינו את גישתם ב-180 מעלות. במקום להילחם בזרים החליטו להתיידד איתם וללמוד מהם כמה שאפשר. הם קיבלו את מדיניות השוגון, אך המשיכו להתנגד לשלטונו. הבריטים, שקראו את המפה נאמנה, החלו לספק לצ'ושו וסאצומה מדריכים, אוניות ונשק, מבלי להתייעץ או לקבל רשות מממשלת השוגון. צרפת, שהתחרתה בבריטניה, סייעה לשוגון. נפוליאון ה-3 העניק לשוגון מלווה נדיב, ושיגר מומחים להדריך את צבאו ולבנות מספנה. היפנים רכשו מדים צרפתיים, והשוגון החל להופיע במדי גנרל צרפתי.

בתחילת 1863 קמה במחוז צ'ושו מיליציה, שכללה סמוראים ואיכרים חמושים בנשק מערבי. התחמשותם של איכרים היתה מנוגדת לחוק, וממשל השוגון הכריח את הדאימיו של צ'ושו להסכים לפירוק המיליציה. באביב 1865 חוללו מתנגדי השוגון בצ'ושו הפיכה ותפסו את השלטון במחוז, ואליהם הצטרפו סמוראים מסאצומה. היה זה מרד גלוי בשוגון, וזה גייס לצידו 32 דאימיו אחרים ויצא למסע לדיכוי המרד בקיץ 1866. במתקפה על לוחמי צ'ושו נהרג השוגון בן ה-20, והממשלה הסיגה את כוחותיה על מנת להתאבל על מותו. השוגון החדש, טוקוגאוה יושינובו בן ה-29, העביר את מושב השוגון לקיוטו כדי להתקרב לקיסר, אבל ההאנים המורדים איבדו אמון במשטר הקיים וסירבו לשתף עמו פעולה.

בפברואר 1867, חמישה חודשים לאחר מות השוגון, מת הקיסר קומיי, ואת מקומו תפס בנו מוצוהיטו בן ה-15. חילופי השוגון והקיסר בסמיכות כזו, במיוחד בתקופה סוערת, גרמו לחוסר ודאות ציבורית גדולה, אך גם יצרו פתח לסיום הסכסוך עם עלייתם של אנשים חדשים על במת השלטון. באוקטובר 1867 הציע הדאימיו של טוסה לשוגון החדש, ש"יחזיר" לקיסר את סמכויותיו, ובתמורה ימנה אותו הקיסר לראש מועצת השרים שלו, וכך כולם יסופקו. השוגון קיבל את ההצעה, מתוך רצון לשמור על אחדות יפן ולשמר את מעמדו, ושלח מכתב רשמי לקיסר.

הקיסר, בתמיכת כוחות סמוראים מצ'ושו וסאצומה, הודיע בינואר 1868 לשוגון כי הוא מקבל את התפטרותו, ולפיכך מדיח אותו מכל תאריו, משרותיו ונחלותיו. במקומו מינה הקיסר מועצת שלטון בראשותו של נסיך קיסרי ממשפחתו. השוגון מצא עצמו מרומה. הוא עבר לאוסאקה והחל לגייס צבא לדיכוי "המורדים". בתגובה, הכריז הקיסר עליו כ"מורד" ומינה נסיך נוסף לעמוד בראש "הצבא הקיסרי". במשך כשנה ניהלו צבאות הסמוראים קרבות במה שנודע כ"מלחמת בושין", והצבא הקיסרי יצא כשידו על העליונה. 260 שנות שלטון השוגונים לבית טוקוגאוה באו אל קיצן.

הקיסר הכריז כי יכבד את החוזים שהשוגון חתם עם הממשלות הזרות, ולכן מעצמות המערב לא התערבו במאבק הפנימי, והכירו בקיסר כשליט יפן לאחר נצחון צבאו. רשמית, הוחזרה עטרה ליושנה, והשלטון הושב לקיסר, אך למעשה הרסטורציה של מייג'י (כפי שנקראת המהפכה של 1868; מייג'י הוא שמו הקיסרי של מוצוהיטו) לא היוותה מהפך אידאולוגי. השלטון החדש התייחס בסלחנות לאנשי השלטון הישן, ורבים מבעלי המשרות שולבו במשטר החדש. אפילו השוגון שויתר על מעמדו, לא נענש, ואף קיבל נחלה גדולה. בכך נמנעה מהפכת נגד, והאחדות הלאומית נשמרה.

קבוצת סמוראים מסאצומה במהלך מלחמת בושין, מתוך ויקיפדיה (צילום: פליצ'ה באטו)