חלק ב: המערב פותח את שערי יפן

בידודה מרצון של יפן העניק לה מאות שנים של יציבות ושלום, אבל גם העמיד אותה באמצע המאה ה-19 במצב של נחיתות מול המעצמות הימיות של המערב. מעצמות אלו גילו עניין הולך וגובר במזרח אסיה, ולרשותן עמד צי מתוחכם ומערך צבאי מודרני בהרבה מזה של יפן הפאודלית.

הסתגרותה של יפן נבעה בין היתר מחרדתה מול איום האימפריאליזם הספרדי והפורטוגזי, אך גם לאחר שאימפריות אלו ירדו מגדולתן, התחושה היפנית היתה שסכנת הקולוניאליזם המערבי במזרח אסיה לא חלפה. מדינות נוספות באזור, כמו סין וקוריאה, ניסו לצמצם את קשריהן עם המערב כדי לא לתת לו דריסת רגל בחופיהן, בהצלחה מוגבלת.

עד אמצע המאה ה-19, העדיפו האירופאים להתפשט לכיוון אדמות דלילות אוכלוסין באמריקה, בסיביר, ובדרום מזרח אסיה. העמים החלשים מבחינה צבאית שישבו באזורים אלה היו טרף קל עבור הטכנולוגיה הצבאית האירופאית, לבטח קל יותר מאשר עימות עם מדינות מלוכדות ומאורגנות כמו סין ויפן. הרוסים השתלטו על סיביר, חצו את מיצר ברינג, השתלטו על אלסקה והגיעו דרומה עד קליפורניה. הבריטים השתלטו על תת היבשת ההודית, ואח"כ על מלזיה וחלק מבורמה.

ב-1792 שיגרה הצארית יקטרינה הגדולה שייטת ליפן על מנת לתבוע מהיפנים את האי סחאלין ואת האיים הקוריליים, וגם כדי לדון בפתיחת קשרי מסחר בין רוסיה ויפן. היפנים סירבו לקבל את פניו של מפקד השייטת והוא נאלץ לחזור כלעומת שבא. ב-1804 שלחה רוסיה את מנהל "החברה הרוסית-האמריקאית" לתבוע אפשרות לתדלוק ספינות רוסיות ביפן בדרכן לאמריקה. היפנים סירבו לקבל את מתנותיו ודחו את דרישתו. המנהל עזב את נגסאקי בכעס, ובדרכו הפגיז כפרי דייגים יפניים בסחאלין. בתגובה הורה השוגון לכל הדאימיו שמחוזותיהם גובלים בים לבצר את קו החוף ולהתכונן לעימות עם הרוסים.

מלחמות נפוליאון הרחיקו את הרוסים מסכסוך גלוי עם היפנים, אך הביאו אל היפנים את האיום הבריטי. ספינה בריטית, שנכנסה ב-1808 לנמל נגסאקי בחיפוש אחר אוניות הולנדיות (שלחמו לצד נפוליאון), איימה שאם לא תקבל אספקה מהיפנים, תפגיז את העיר. מושל נגסאקי נענה לתביעה, אך לאחר מכן התאבד בהראקירי מפאת הבושה. ב-1839 פרצה "מלחמת האופיום", בה ניצחה בריטניה את סין, וחייבה אותה, בין היתר, לפתוח נמלים לאוניות בריטיות, למסור לידי בריטניה את הונג-קונג ולהעניק לאזרחים בריטים מעמד אקסטריטוריאלי. עם שקיעתה של סין, השתלטו הצרפתים והבריטים על סחר החוץ של סין ועל נמלים ראשיים כגון שנגחאי. יפן היתה ענייה יותר ורחוקה יותר, ולכן העימות שלה עם המערב היה מאוחר יותר, והיא יכלה ללמוד את הלקח הסיני.

במאה ה-17, כאשר יפן סגרה את שעריה, היא היתה מעצמה מן השורה הראשונה. המהפכה התעשייתית של המאה ה-19, שיצרה ביקוש לסחורות, לשווקים חדשים, ולחומרי גלם, דחפה את המערב לחופי יפן. התחבורה ברכבות ובאוניות קיטור, התקשורת באמצעות הטלגרף, והתפתחות הטכנולוגיות הצבאיות, כל אלה הביאו את מדינות המערב לעמדת כח ועליונות מוחלטת על יפן באמצע המאה ה-19.

המדינה שפרצה את שעריה של יפן לא היתה רוסיה או בריטניה, אלא דווקא ארה"ב, שלא נחשבה למעצמה אז. לאחר הנצחון על מקסיקו ב-1848 וסיפוח קליפורניה, גילו האמריקאים עניין גובר באוקיינוס השקט ונתיבי המסחר בו. אוניות אמריקאיות בדרכן לסין נזקקו לתחנות תדלוק ביפן. בנוסף היתה מעוניינת ארה"ב לסחור עם יפן ולהגיע להסכם על גורלם של מלחים שיגיעו לחופי יפן בעתיד. בתחילה דחו היפנים את הגישושים האמריקאים, כפי שדחו את פנייתן של המדינות האחרות, והאוניות האמריקאיות גורשו בהפגנתיות אלימה.

ב-1852 החליט נשיא ארה"ב פילמור, בלחצם של אנשי עסקים ואילי ספנות, לשגר ספינות מלחמה ליפן, כדי לאלץ אותה לפתוח את שעריה. למפקד השייטת מונה קומודור מתיו פרי. במאי 1853 הגיעה השייטת, שכללה שתי אוניות קיטור ושתי אוניות מפרש, נושאות תותחים ונחתים, לאוקינאוה. שם קיימו הנחתים תרגילי נחיתה על החוף, על מנת להזהיר את היפנים שלא להתנגד לנוכחותם. ביולי הפליגה השייטת ליפן עצמה, אך במקום להגיע לנגסאקי, הנמל היחיד שהיה מותר לזרים לעגון בו, המשיכה השייטת לעיר הבירה אדו (טוקיו של ימינו), שם אפילו לדאימיו אסור לעגון. פרי לא נכנס לתוך מפרץ אדו, אלא הטיל עוגן בפתחו, מרחק 50 ק"מ מהעיר.

פרי הביא עימו אמריקאי דובר הולנדית - השפה המערבית היחידה שהיתה ידועה ביפן - ומיסיונר דובר סינית קלאסית. פרי הודיע, בעזרת המתורגמנים, כי הביא מכתב מנשיא ארה"ב לקיסר יפן, והוא דורש למסור אותו אישית לנציג בכיר של הקיסר. ממשלת השוגון נעזרה ביפני היחיד שידע קצת אנגלית, דייג שספינתו נטרפה באוקיינוס ונאסף ע"י אוניית דיג אמריקאית ובילה 10 שנים בארה"ב לפני שחזר ליפן ב-1851.

"האוניות השחורות", כפי שכינו היפנים את אוניותיו של פרי (בגלל צבען והעשן שהעלו) משכו סקרנים רבים לחוף אוראגה. ציירים שטו קרוב אליהן, ציירו אותן ומכרו הדפסי עץ של התמונות באדו. גודלן של הספינות ועוצמתן הניכרת לעין שכנעו את השלטונות היפנים שאין להם מענה צבאי לאיום הזה, ולפיכך בלעו את העלבון ונאותו לקבל את המכתב, שהיה כתוב באנגלית והולנדית. פרי הבטיח כי יחזור באביב הבא עם כח ימי גדול יותר כדי לקבל את תשובת היפנים, ובטרם עזבה השייטת את יפן ערכה מפגן כח ע"י סיור בעומק המפרץ.

ממשלת השוגון ניצבה בפני דילמה קשה, כאשר מצד אחד ניצבת תביעה לפתיחת השערים, שמאחוריה איום בשימוש בכח ממשי, ומצד שני האיסור בן למעלה מ-200 שנה על מעשה כזה. לא היה ברור מי מומסך לקבל את ההחלטה הגורלית. המכתב מוען לקיסר, אך קיסרי יפן לא ניהלו את המדינה בפועל. שלטון השוגונים לבית טוקוגאוה נחלש עם השנים, והכח המעשי היה בידי יועצים ומקורבים.

האיש החזק בממשלת השוגון היה ראש מועצת השרים. הוא ידע שליפן אין ממש ברירה אלא לפתוח את שעריה, אבל כדי למנוע עימותים פנימיים ובכדי להעניק תוקף להחלטה, תרגם את מכתבו של נשיא ארה"ב ליפנית והפיץ אותו בקרב הדאימיו, הפקידים הבכירים, אצילי החצר הקיסרית, המלומדים ומספר סוחרים גדולים. כל אחד התבקש לחוות את דעתו לגבי התשובה שיש להשיב למכתב. זו היתה הפעם הראשונה שהממשלה שיתפה ציבור רחב כ"כ בקבלת החלטה.

הוא ציפה שהנשאלים ייראו את המובן מאליו ויסכימו שאין ברירה אלא לקבל את הדרישה האמריקאית, אך למרבה ההפתעה המליץ הרוב לדחות אותה ולא להרשות ל"ברברים" לטמא את אדמת יפן. למרות שלא התחייב לקבל את דעת הרוב, הוא פעל למען האחדות הלאומית והורה להגביר את ביצורי החוף ולהתכונן למלחמה עם ארה"ב.

פרי שב ליפן בפברואר 1854 בראש 9 ספינות, עם 1600 נחתים ו-250 תותחים. הפעם הפליגה השייטת היישר לתוך מפרץ אדו והטילה עוגן קרוב לבירה. הוא דרש שיפן תחתום על חוזה עם ארה"ב, ואיים שיפתח באש על העיר ויטיל עליה מצור ימי, אם יפן תסרב. האיום פעל, וממשלת השוגון, למרות הכרזותיה הלוחמניות, החליטה לקבל את התכתיב האמריקאי. ב-31 במרץ אותה שנה חתמו פרי ונציגי השוגון על "חוזה שלום וידידות" בעיר קנגאוה. היפנים הסכימו לפתוח שני נמלים לאוניות אמריקאיות, לסייע למלחים אמריקאים במצוקה, לקבל נציג אמריקאי קבוע של ממשלת ארה"ב, ולהעניק לארה"ב אוטומטית כל זיכיון שיינתן בעתיד למדינה אחרת.

פרי הצליח במקום בו נכשלו אחרים מפאת הטקטיקה בה נקט: הדרישות היו צנועות יחסית, והאיום היה מפורש ועוצמתי. הוא המטיר על היפנים מתנות מרשימות שהוכיחו את עליונותה של הטכנולוגיה המערבית, אך בה בעת הקפיד על כבודם של היפנים וניסה להפיג את חששותיהם. חוזה קנגאוה שם קץ להסתגרות היפנית, והיה הצעד הראשון בדרך לשינוי מרחיק לכת ביפן.

אחת מספינותיו של פרי, בפרשנותו של צייר יפני