חלק א: פאודליזם

יפן שוכנת על קבוצת איים בצורת קשת. שטחה של יפן די גדול; היא גדולה מגרמניה אך קטנה מצרפת. האיים הרריים ברובם, אך מזג האוויר ושיטות חקלאיות עתיקות יומין מאפשרות גידולי מזון מוצלחים (בעיקר אורז) שמאכיל את האוכלוסיה כולה. רוב האוכלוסיה מרוכזת באזורים המישוריים של האיים, וחלקים גדולים של המדינה דלילים באוכלוסין. מדי פעם פוגעים פגעי טבע באיי יפן, כגון סופות טייפון, רעידות אדמה, שטפונות והתפרצויות הרי געש, אך למרות הנזקים הכלכלה היפנית היא אחת העשירות בעולם.

יפן התאחדה לכדי מדינה במאה ה-3 לספירה, ומעולם לא ידעה כיבוש זר עד 1945. עצמאות ארוכה זו סייעה לשימור מוסדותיה העתיקים. התרבות היפנית הושפעה רבות מתרבותה של המעצמה השכנה סין, מבחינת מדע וטכנולוגיה, כתב, שיטות ממשל, אמנויות, אתיקה ועוד. בראשית המאה ה-7 לספירה החלו מלכי יפן לקרוא לעצמם "טנו" (קיסר) כדי להדגיש את עצמאותם מול סין. השושלת הקיסרית של יפן לא התחלפה מאז המאות הראשונות לספירה, בניגוד לשושלות הסיניות שבאו והלכו. שלא כמו קיסרי סין, שמשלו במדינה בצורה סמכותית, קיסרי יפן נחשבו קדושים והורחקו מניהול המדינה, ובילו את מירב זמנם בטקסים דתיים. בכך שהפכו לדמויות סמליות, מעמדם נשמר בקלות, משום שלא סיכנו את בעלי השררה האמיתיים. האצילים וראשי הצבא תמיד השתמשו בסמכותו של הקיסר כדי לבצר את מעמדם.

במאה ה-12, עם התרופפות השלטון המרכזי, גבר כוחם של אנשי הצבא, הסמוראים. המלחמות בין הסמוראים הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית, שהמשיכה לסמל את אחדותה של המדינה. התמוטטות הממשל המרכזי הצמיחה משטר פיאודלי, שבו השלטון הפוליטי והשליטה על הקרקע התרכזו בידיהם של אנשי צבא, שהיו קשורים בקשרי נאמנות פיאודלים, אך גם לחמו זה בזה להגדלת נחלותיהם. מלחמות חיצוניות כמעט ולא היו, למעט נסיונות הפלישה המונגולית שנכשלו במאה ה-13 ונסיון יפני כושל לכבוש את חצי האי הקוריאני במאה ה-16.

היעדר הכיבושים הזרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים חזקים במחצית השנייה של המאה ה-16 לאחד את המדינה מחדש בכח הזרוע. מבצע האיחוד הושלם ע"י טוקוגאוה אייאסו. לאחר שגבר על אויביו בשנת 1600 העניק לו הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון). צאצאיו שלטו ביפן כשוגונים עד 1867, ולכן תקופה זו נקראת "תקופת טוקוגאוה".

המגע הראשון של יפן עם מדינות אירופה היה במאה ה-16, כאשר הגיעו לחופי יפן סוחרים ומיסיונרים פורטוגזים, ואח"כ ספרדים. בגלל התחרות בין המושלים המקומיים, עלה בידם של הזרים להקים תחנות מסחר ולנצר כעשירית מהאוכלוסיה. לאחר איחוד המדינה תחת השוגון, הזרים נתפשו כחתרנים ולא-נאמנים, ועד אמצע המאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופים מיפן, והנצרות נאסרה. האירופים היחידים שהורשו להשאר היו ההולנדים, שהוגבלו לאי קטן ליד נגסאקי בדרום יפן. במקביל לגירוש הזרים, נאסר על היפנים לצאת מגבולות מדינתם ולבנות אוניות גדולות. הלכה למעשה, יפן ניתקה את עצמה מן העולם למשך כ-250 שנה.

בתקופה זו נהנתה יפן משלום ויציבות. המשטר היה עריץ, אך לא ריכוזי. הקיסר ישב בקיוטו, בעוד הבירה המנהלית היתה אדו (טוקיו של ימינו), ובה ישב השוגון. השוגון שלט ישירות על כשליש מאדמות יפן, ויתר השטחים חולקו בנחלות ל-250 דאימיו (שליטים פיאודליים) שהיו חייבים נאמנות לשוגון והיו כפופים לו, אבל נהנו מאוטונומיה נרחבת. אלה ניהלו את אדמותיהם באופן עצמאי, גבו מיסים לעצמם, וקיימו צבא עצמאי. הם לא שילמו מס קבוע לשוגון ולא היו חלק מצבאו, אבל היה עליהם לבוא לעזרו בכל צורך כאשר התבקשו.

החברה היפנית בתקופת טוקוגאוה היתה מחולקת רשמית לארבעה מעמדות: הסמוראים, שהחזיקו במונופול על משרות ציבוריות, מהשוגון ועד חייל רגלי; האיכרים, שהיו צמיתים לאדמתם; בעלי המלאכה, שמשלח ידם עבר בדרך כלל בירושה; והסוחרים, שהיו ניצני הבורגנות. תתי מעמדות נוספים כללו את המשפחה הקיסרית, כהונת השינטו והבודהיזם, בעלי המקצועות החופשיים, ובתחתית התחתית של הסולם החברתי נמצאו ה"טמאים" שעסקו בעבודות הבזויות ביותר.

השלום והיציבות הביאו לצמיחה כלכלית. מסחר ענף בסחורות התפתח בין חלקים שונים ביפן, למרות המבנה הפיאודלי והמכסים הגבוהים. מוסדות פיננסיים קמו והחלו לבצע עסקות ולתת אשראי. החלה תנועה של מעבר מהכפר לעיר, ואוכלוסית הערים גדלה מאוד. באמצע המאה ה-19 מנתה אדו כמיליון תושבים, והיתה העיר הגדולה ביותר בעולם. קיוטו ואוסקה הגיעו כל אחת לאוכלוסיה של חצי מיליון נפש, ובירות מקומיות נוספות שגשגו. העלייה ברמת החיים יצרה ביקוש לחינוך, תרבות ובידור. נפתחו בתי ספר גבוהים ומכללות, ובתחילת המאה ה-19 כמחצית מן הגברים ו-15% מהנשים ביפן ידעו קרוא וכתוב - שיעור דומה לזה שבמערב אירופה באותו זמן, וגבוה מזה שבסין.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 פקדו את יפן מספר משברים. שטפונות וקור פגעו ביבולים בשנות ה-30, והביאו למותם של מאות אלפי איכרים ברעב. המחסור במזון העלה את המחירים והוביל לתסיסה בערים. מצוקת האיכרים והעניים השתלבה במצוקתם של סמוראים נמוכי דרג, שהכנסתם לא הספיקה לכיסוי צרכיהם, בעוד סוחרים ובעלי מלאכה (הנחותים מהם) מתעשרים. השוגון והדאימיו התקשו לאזן את תקציביהם ושקעו בחובות. הם נזקקו לסמוראים כדי לקיים את שלטונם, אך לא יכלו לתגמל אותם בצורה שתבטיח את נאמנותם. בנוסף, העברת המשרות השלטוניות החשובות בירושה בתוך המשפחות הבכירות הביא לכך שאנשים בלתי-מוכשרים ומושחתים ניהלו את המדינה, בעת שסמוראים מוכשרים ושאפתנים נאלצו להסתפק בתפקידים זוטרים ושכר נמוך. בשנות ה-40 נקטה הממשלה שורה של רפורמות, אך אלו לא פתרו את הבעיות.

השוגון הראשון, טוקוגאוה אייאסו