חלק ד: ממדינה פאודלית לחברה מערבית

הרסטורציה של מייג'י, החזרת השלטון לידיו של קיסר יפן ב-1868, היתה הזדמנות היסטורית לקיסר ליטול לידיו סמכויות בלתי-מוגבלות, והוא יכול היה להקים רודנות טוטאליטרית, אך התנהגות שרירותית של הקיסר לא היתה מקובלת ביפן (בניגוד לסין השכנה), והקיסרים המשיכו לפעול ע"פ עצת יועציהם. השינוי במעמד הקיסר התבטא בהופעות פומביות ובהכרזות חגיגיות. עד אז לא הופיעו הקיסרים בפומבי, לא יצאו בהכרזות ופעילותם הטקסית היתה סודית ואפופת מסתורין, כיאה לאלים בדמות אדם, אולם מ-1868 החלה הממשלה לחשוף את הקיסר לקידום מטרותיה.

באפריל של אותה שנה כונסו כ-400 פקידים בכירים ואצילים בארמון הקיסר בקיוטו כדי לשמוע את הכרזתו של הקיסר. כמובן שהקיסר לא פצה את פיו, ואחד הנסיכים הקריא את הצהרתו. הצהרת העקרונות של המשטר החדש, שנוסחה בצורת שבועה, קבעה שתוקם מועצת דיון ציבורי, שבני כל המעמדות יפעלו לטובת המדינה, שכל אזרח יוכל למלא כל תפקיד, שיפן תחפש דעת בעולם כולו, ושמנהגים פסולים של העבר יבוטלו ומנהגי העולם הגדול יאומצו.

חיסול שלטון השוגון ביטל את הצורך בשתי ערי בירה. הממשלה החדשה החליטה שהבירה תשאר באדו והקיסר יועבר לשם, מפני שבאדו היתה תשתית שלטונית קיימת בת מאות שנים, והיו בה מבנים שניתן לאכלס בהם משרדי ממשלה וחיל מצב. אדו נפגעה במלחמת האזרחים והיה צורך לשקמה, והיא קרובה יותר ליוקוהאמה, עיר הזרים, דבר שמקל על היחסים עם מדינות העולם. בנובמבר 1868 יצא הקיסר עם פמליה של אלפיים איש למסע של חודש ימים מקיוטו לאדו. היתה זו הפעם הראשונה שקיסר יפני הגיע למזרח המדינה. בהגיעו לאדו, השתכן הקיסר בארמון השוגון, וזה הפך לארמון הקיסר. שמה של העיר שונה ל"טוקיו" - הבירה המזרחית. יחד עם הקיסר עברו לטוקיו כל משפחות האצולה. טוקיו משמשת כבירת יפן, אך מעמדה של קיוטו כבירה קיסרית לא בוטל, וטקסים קיסריים עדיין נערכים בה.

אנשים מוכשרים חדשים החלו לאייש את משרות השלטון, ובפניהם עמדו פחות מכשולים וחסמים מאשר בפני השוגון וממשלתו. מטרת הרסטורציה של מייג'י היתה פרגמטית: להציל את יפן מהתפוררות ושעבוד למערב, לחזק אותה צבאית וכלכלית, ולקדם אותה בכל התחומים. בראש השלטון החדש לא עמד מנהיג בולט מלבד הקיסר, וכל השבחים הורעפו עליו, דבר שתרם לאחדות ומנע חיכוכים מבוססי אגו. פולחן האישיות של הקיסר טופח על ידי השלטון, מפני שהיה הבסיס ללגיטימציה שלו עצמו, והדבר גם מנע מאחד מהמנהיגים ליטול לעצמו את הכח או הכבוד. כנהוג עוד בימי קדם, רוב ההחלטות התקבלו לאחר דיונים והגעה לקונצנזוס בין היועצים. מדי פעם הביאו החלטה מסוימת לאישורו של הקיסר, אך קיסרי יפן מעולם לא השתמשו בזכות הווטו שהיתה להם. שיטה זו של מנהיגות קולקטיבית תרמה ליציבות השלטון החדש בכך שמנעה מאבקי ירושה, אך חסרונה היה בכך שהקשתה על קבלת החלטות וטשטשה תחומי אחריות.

על מנת להפוך את יפן למדינה מודרנית וחזקה, ראשית היה צורך לפרק את המבנה הפיאודלי הקיים. כשני שלישים משטחי המדינה היו עדיין בשליטת הדאימיו, שהחזיקו צבא משלהם וגבו מיסים לעצמם. לא ניתן היה להדיח את הדאימיו, מפני שהדבר היה מוביל להתמרדות, ולכן המטרה היתה לשכנע אותם לוותר על סמכויותיהם ולהעביר את נאמנות הסמוראים מן הדאימיו לקיסר. מטרה זו הושגה על ידי הטפות פטריוטיות, הצעות נדיבות ופיתויים כספיים. דאימיו רבים זכו בתארי אצולה וקצבה שנתית נדיבה, בתוספת הבטחה ממשלתית לכיסוי חובות ותשלום המשכורות לסמוראים שלהם, בתמורה ל"החזרת" אדמותיהם וסמכויותיהם לקיסר, כפי שעשה השוגון. 250 ההאנים חולקו מחדש ל-300 מחוזות (כיום מספרם צומצם ל-48). כל מחוז חולק לנפות, וכל נפה לערים או כפרים. יפן, שהיתה מחולקת ליחידות אוטונומיות רבות, הפכה תוך שנים ספורות למדינה ריכוזית.

הסמוראים, אצולת השירות החמושה, נסמכו על קצבאות ממשלתיות, ובידם היה המונופול על כל השירות הציבורי. אף שהמנהיגים החדשים היו מקרב הסמוראים, הם הבינו כי ריכוז השלטון בידי מעמד אחד, העובר בירושה, ימנע מיפן להפוך למדינה מודרנית. בנוסף, אחזקתם של הסמוראים היתה נטל כבד על קופת המדינה - כ-40% מהתקציב. הממשלה החדשה חיפשה דרכים להפקיע את זכויות היתר של הסמוראים בלי שמעמד חמוש ומשכיל זה יתמרד. חלקם של הסמוראים שולבו בממשל ובצבא החדשים כפקידים וקצינים. בעקבות "שבועת חמשת הסעיפים", יכלו הסמוראים לעבור לעסוק גם בחקלאות ומסחר, והממשלה עודדה אותם לעבור לתחומים אלה, ובמקביל קצבאותיהם של סמוראים ללא תפקיד רשמי קוצצו.

כדי לשבור את המחיצות המעמדיות, הוחלט לבטל את סימני הסטטוס שהבדילו את הסמוראים מיתר העם. ב-1871 בוטל האיסור על נישואי בני מעמדות שונים, וכן האיסור על רכיבה על סוס או על תחבורה באפיריון - זכויות שעד אז היו שמורות לסמוראים ולאצולה. תסרוקותיהם של הסמוראים וחרבותיהם, שהיו לסימן ההיכר שלהם, הפכו מחובה לרשות. הזכות לשם משפחה ניתנה לכל אזרח ב-1870, וב-1875 חויבו כלל האזרחים להחזיק בשם משפחה. רוב היפנים בחרו בשמם של סמוראים או בכינויים עתיקים, וכיום רוב שמות המשפחה ביפן משותפים לכל המעמדות ואין לדעת משמו של אדם מהו מוצאו המעמדי.

ב-1876 ביטלה הממשלה את קצבאות האורז לסמוראים. מי שמילא תפקיד רשמי קיבל שכר, והסמוראים האחרים קיבלו פיצויים בהתאם לגובה הקצבאות שהיו להם קודם. הפיצויים שולמו במזומן ובאגרות חוב ממשלתיות לתקופה ארוכה. סמוראים רבים מכרו את אגרות החוב או השקיעו אותן בעסקים. באותה שנה נאסר על סמוראים שאינם אנשי צבא לשאת חרב, והתסרוקת הסמוראית נאסרה על כלל היפנים - פרט למתגוששי סומו. תוך שבע שנים חוסל מעמד הסמוראים ששלט ביפן כ-700 שנה. בפועל, השלטון החדש היה מורכב רובו ככולו מסמוראים, ונעשה בהדרגה שהבטיחה את השפעת בכירי הסמוראים על המדינה בשנים הבאות.

הצבא היפני עבר רפורמות אף הוא. השלטון החדש התנגד לצבא קבע גדול, שמנציח את הבדלי המעמדות, ובחר במודל האירופאי של גרעין קטן של צבא קבע, וגוף גדול של משרתי חובה מכל שכבות העם. שר הצבא הראשון, שקידם את רעיון הצבא המעורב, נרצח ב-1869 בקיוטו ע"י סמוראים שביקשו לשמור לעצמם את המונופול הצבאי, אך הרצח לא הרתיע את הממשלה. שר הצבא שהחליף אותו יצא בשליחות הממשל לאירופה, ובשובו כעבור שנה הביא עימו יועצים צבאיים מצרפת וגרמניה. בתחילה שימש הצבא הצרפתי מודל לחיקוי, אך לאחר תבוסתו ב-1871 לפרוסיה, הפך הצבא הגרמני לדגם הראשי לצבא היפני. מדריכים גרמנים הוזמנו ליפן, וקצינים יפנים נשלחו להשתלם בבתי-ספר צבאיים בגרמניה. ב-1873 פרסם הקיסר את צו הגיוס, שחייב כל גבר בגיל 20 בשירות סדיר של 3 שנים ועוד מספר שנות שירות מילואים. מכיוון שקופת המדינה לא יכלה לקיים צבא סדיר גדול, גויסו בתחילה כ-10000 איש מדי שנה, בכל פעם במחוז אחר.

במקביל לצבא הקיסרי, הוקם גם צי קיסרי, שהתבסס על ספינות שנרכשו במערב או נבנו ביפן. ב-1872 הופרד הצי מן הצבא, כמקובל במערב, ולעומת הצבא שנבנה ע"פ המודל הגרמני, הצי נבנה ע"פ המודל הבריטי. קצינים בריטים הוזמנו להדריך בבתי הספר של הצי הקיסרי, וקציני ים נשלחו ללמוד בבתי הספר הימיים של בריטניה. הצבא היה עליון לצי, אך הרמטכ"ל ומפקד הצי היו כפופים ישירות לקיסר. הקצינים הסמוראים-לשעבר שילבו את הידע הצבאי המערבי עם ערכי הסמוראים, ושילוב זה העניק לצבא היפני יתרון. לשורות הצבא הגיעו חיילים מכל שכבות העם, ושם ספגו את ערכי הלאום והכבוד, כמו גם הידע הטכני והמנהגים המערביים. בתום שירותם חזרו החיילים הביתה ושימשו זרזים של המודרניזציה והלאומיות בכפרים ובמחוזות הרחוקים מטוקיו.

היפנים אימצו את הציוויליזציה המערבית מרצונם, מתוך הכרה בעליונות הצבאית והכלכלית של מדינות המערב. חוסר הכפייה של כוחות חיצוניים איפשר להם להתייחס לתרבות הזרה באופן נינוח, ולקחת ממנה מה שרצו והצטרכו. כפי שלמדו מתרבות סין בעבר מבלי לוותר על תרבותם שלהם, כך כעת ספגו היפנים מן המערב ושילבו את הידע החדש בהווי החיים היפני. היפנים חשו לחץ של זמן ללמוד כמה שיותר בזמן קצר ככל האפשר, מפני שאם לא תלמד יפן את "סוד כוחו" של המערב, היא עלולה להגיע למצבה העגום של סין.

ב-1871 יצאה משלחת בת 48 נציגים רמי דרג וכ-50 סטודנטים למסע במדינות המערב. למשלחת היו שתי מטרות: האחת, לנסות ולשנות את החוזים שנחתמו מול ממשלת השוגון כדי להפוך אותם לשוויוניים יותר, והשניה ללמוד מן המערב כמה שאפשר. אף מדינה לא הסכימה לשנות את החוזים, מפני שיפן נתפשה עדיין כמדינה ענייה וחלשה, אך המטרה השנייה הושגה במלואה. חברי המשלחת התחלקו לצוותים, וכל צוות למד ובדק אספקט אחר של ניהול המדינה. המשלחת הפליגה לארה"ב בתחילה, משם המשיכה לאירופה, ומשם דרך תעלת סואץ שנפתחה זה מכבר בחזרה ליפן. לאחר העושר והקידמה שראו במערב, הם נחשפו גם לעוני והפיגור בחצי האי ערב ובדרום-מזרח אסיה, והבינו עד כמה חשובה הלמידה מן המערב.

ב-1872 אומץ הלוח הגרגוריאני המערבי במקום לוח השנה המסורתי, אך היפנים לא קיבלו את מניין השנים הנוצרי, אלא ספרו את השנים בתקופתם (כך למשל 1873 היתה שנת 6 למייג'י). יום ראשון בשבוע נקבע כיום המנוחה הרשמי, ללא משמעות דתית. שעון 24 השעות אומץ במקום החלוקה הישנה ל-6 "זמנים" של היום ו-6 של הלילה. העירום בפומבי, שהיה נהוג ע"י פועלים וסבלים בקיץ, נאסר. כך גם הרחצה המשותפת של נשים וגברים במרחצאות הציבוריים. האיסור על הפורנוגרפיה נאכף ביתר שאת. הסחר בנשים והפוליגמיה נאסרו, אך הזנות המשיכה להתקיים והפילגשים שגשגו. היפנים החלו לאכול בשר ולשתות חלב, והגיוון בתזונה הביא לצמיחתם של היפנים בדורות הבאים לגובה ולרוחב. היפנים אימצו את צורת הלבוש המערבית, לאחר שהקיסר הופיע לבוש בבגדי מלך מערבי ובתסרוקת קצוצה, וכלל עובדי המדינה צוו לעשות כמוהו.

נשות יפן לא מילאו תפקידים ציבוריים, אך אלו שבאו במגע עם הזרים היו תחת לחץ להתלבש בצורה מערבית, ואשת הקיסר נתנה דוגמא אישית בהופעתה. בתוך הבית, המשיכו היפנים לחיות ולהתלבש כמו קודם. כמו בעבר, החיים התנהלו על מחצלת הטטמי, שעליה ישבו ביום וישנו בלילה. בשובם הביתה פשטו האנשים את בגדיהם המערביים ההדוקים וחלצו את הנעליים הצרות, ובמקומם לבשו את הקימונו הנוח והלכו יחפים. הנוהג המערבי להתהלך בבית בנעליים לא התקבל ביפן מעולם.

הקיסר מייג'י מדגמן את אופנת האצולה האירופאית של אביב 1879 (ציור מאת טקהאשי יואיצ'י)