חלק ה: תאוות המערב

לאחר השינויים המשמעותיים במבנה החברתי ביפן שלאחר הרסטורציה של מייג'י, תחומים שלמים בחיי אזרחי יפן עברו רפורמות מרחיקות לכת, שהזניקו את יפן קדימה זינוק אדיר. הסמוראים באו מרקע חינוכי קונפוציאני קלאסי, שהחדיר בהם את האמונה בכוחו של החינוך לעצב את האדם ולשפר אותו. משבוטלו המעמדות, חוקק ב-1872 חוק חינוך חובה לכלל האוכלוסיה, לשני המינים. חובת חינוך היתה עקרון מערבי, אבל אפילו באנגליה הונהגה רק 8 שנים מאוחר יותר. מפאת מצבה הכלכלי של המדינה, חובת החינוך לא היתה בחינם, ואיכרים מרודים התקשו לשלוח את בניהם ובנותיהם לבית הספר. ב-1880 חלק מהעלויות הוטלו על העיריות והמחוזות, ואחוז הילדים הפוקדים את ספסל הלימודים עלה.

בתי הספר היסודיים היו אחידים לכלל האוכלוסיה, ולימדו את מקצועות הליבה, חינכו לערכים קונפוציאנים, ובנוסף חשפו את הילדים לתרבות וידע מערביים. בבתי הספר ספגו הילדים גאווה לאומית ונאמנות לקיסר, וכך הצליח הממשל להנחיל את עקרונותיו לציבור במהירות וביעילות. עם התפשטות בתי הספר, הוכשרו עוד ועוד מורים, ולצורך כך הגיעו מומחים ומחנכים מערביים. ב-1877 אוחדו שני מוסדות אקדמיים ונוצרה האוניברסיטה של טוקיו ("טוקיו דאיגקו", או בקיצור טודאי), שהיתה פסגת המערכת החינוכית החדשה. באוניברסיטה היו 4 פקולטות: משפטים, מדעי הרוח, מדעי הטבע ורפואה. עם הזמן בוגרי האוניברסיטה הפכו לעילית המנהלית של יפן ואיישו את מרבית המשרות הבכירות במדינה. בניגוד למעמד הסמוראים הישן, אליטה זו לא התבססה על ייחוס, כי אם על יכולת אישית.

האינטלקטואלים היפנים אימצו את תרבות המערב בהתלהבות. רעיונות כמו ליברליזם, דמוקרטיה ופמיניזם היו מדהימים לאוזני היפנים, ואנשי הרוח האמינו כי יפן תוכל לאמץ את ההשכלה המערבית ואף לעקוף חלק ממדינות המערב תוך זמן קצר. ספרים מערביים תורגמו ליפנית, וספרים יפנים על המערב היו רבי-מכר. עיתונים בסגנון מערבי החלו להופיע, למרות שהיו נתונים בפיקוח מחמיר של השלטון. בעקבות החשיפה לסגנון המערבי, חלו תמורות בשפה היפנית עצמה. סגנון הכתיבה השתנה והפך עממי יותר (אם כי השלטון דבק בשפה הרשמית הישנה). סימנים וצירופים חדשים הופיעו עבור חידושים טכנולוגיים, למשל הצירוף של קיטור ורכב שמשמעו "רכבת".

משטר השוגון נפל בעיקר בגלל פשיטת רגל כלכלית, והרפורמות החברתיות הכריחו את השלטון החדש להוציא סכומים גדולים, החל בפיצוי הסמוראים, הקמת צבא חדש, מערך חינוך מתקדם וכלה בהבאת מומחים ממדינות המערב כדי לספוג מהם ידע. כלכלת יפן, אם כן, היתה בכי רע. בעיני המערב יפן היתה מדינה אסיאתית ענייה, ורבים לא ששו לעשות איתה עסקים. יפן עצמה חששה לקחת הלוואות זרות פן לא תוכל להחזירן. בסיס הכלכלה היה החקלאות, ורוב המיסים שולמו באורז. מערכת המיסוי שירשה הממשלה מן השוגון היתה מיושנת, והתבססה על גביית שליש עד מחצית מיבול האורז, מה שהוביל רבים להעלים יבולים. מחיר האורז השתנה בהתאם למזג האוויר והיבול, וכך התקשתה הממשלה לתכנן תקציב.

חוק המס החדש שפורסם ביולי 1873 קבע כי המס השנתי על חלקת אדמה יהיה 3% מערך הקרקע לממשלה ועוד 1% לשלטון המקומי. העברת המס מהיבול אל הקרקע העלה את המוטיבציה של החקלאים לגדל כמה שיותר תוצרת. מי ששילם את המס נרשם כבעל הקרקע, מה שאיפשר לחלק מהאיכרים להפוך לבעלי אדמות, בעוד האחרים נותרו אריסים עניים. רפורמה אגררית זו הפכה את החקלאות היפנית מפיאודלית לקפיטליסטית, ותפוקת הגידולים גדלה בין 1870 ל-1913 בכ-2% לשנה. יחד עם ידע חקלאי חדיש שהובא מהמערב, תרמה התפתחות החקלאות היפנית רבות לפיתוח התעשייה.

המשלחות שביקרו במדינות המערב התרשמו עמוקות מיכולות התעשייה המפותחת, ויפן החליטה לבצע תיעוש. הקשיים שניצבו בפני יפן היו עצומים: קופתה היתה דלילה, היא רחוקה ממרכזי תעשייה אחרים, חומרי הגלם בה מועטים, חסר לה ידע טכנולוגי, ואין בה תשתית פיננסית נאותה. עם זאת, מנהיגי הרסטורציה שינסו את מותניהם ויצאו להקים תעשייה יפנית. הסרת המכשולים הפיאודלים, כגון ביטול המכסים הפנימיים, הפכה את יפן לשוק אחד. בעלי המלאכה, שידעו לייצר מוצרים משוכללים, והסוחרים, שידעו לבצע עסקאות ולהפעיל מוסדות אשראי, היו המפתח להצלחת המהלך. היו ביפן מרבצי פחם ונחושת, שניכרו ויוצאו, והכניסו מט"ח לקופת המדינה.

תיעוש יפן נעשה מאוחר יותר מאשר בארה"ב ומערב אירופה, וכמו ברוסיה הוא נעשה מתוך החלטה פוליטית ובהדרכת השלטון. משרד ממשלתי לעבודות ציבוריות הוקם ב-1870, והיה אחראי על הנחת מסילות ברזל, הקמת מכרות ובתי חרושת. כמו כן הפעיל את מעט המפעלים שירש הממשל מהשוגון, כגון מספנות ומפעלי נשק, שהורחבו ושוכללו. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 ייצרה יפן את כל כלי הנשק והתחמושת עבור עצמה. הממשלה מכרה למפעלים קטנים חומרי גלם ומיכון במחירי עלות ונתנה סובסידיות למפעלים בתחומים מסוימים.

פיתוח התעשייה ובניית קשרי מסחר חיצוניים הצריך תשתית מודרנית בתחומי המטבע, התקשורת, התחבורה והטכנולוגיה. עד הרסטורציה לא היה ביפן מטבע אחיד, אלא מטבעות מקומיים לכל האן, וב-1871 קבעה הממשלה מטבע לאומי וקראה לו "ין", שפירושו עיגול. ב-1872 הותרה הקמתם של בנקים פרטיים, שהחליפו את הכסף הישן בשטרות שהדפיסו, והעניקו הלוואות. באותה שנה הוקם שירות דואר ארצי בסגנון מערבי שהיה נגיש לכלל האוכלוסיה (בניגוד להעסקת רץ פרטי), ובעקבותיו הונהגו כתובות לכל גוש וחלקה. לאחר מתיחת קו הטלגרף הראשון בין טוקיו ויוקוהאמה ב-1869, רושתה יפן בכבלים והונחו כבלים תת-ימיים לסין ורוסיה, ויפן חוברה לעולם. כשנתיים לאחר המצאת הטלפון כבר הותקן קו נסיוני בין טוקיו ויוקוהאמה, וב-1889 נפתח שירות טלפון סדיר בין הערים.

ביפן המסורתית צורת התחבורה הנפוצה היתה שתי רגליים. הסמוראים רכבו על סוסים והאצילים נישאו באפיריון, אבל בגלל אופיה ההררי של יפן לא התפתח בה רכב גלגלי, פרט לעגלות משא. מסילת הברזל הראשונה שהקים המשרד לעבודות ציבוריות נבנתה בכסף בריטי וע"י אנשי מקצוע בריטים. הרכבת נסעה תשע פעמים ביום בין טוקיו ליוקוהאמה במהירות מסחררת של 30 קמ"ש. בהקמת מסילות הברזל הבאות למדו היפנים את המלאכה, כמו גם את חשיבות הדיוק בהפעלת מערך הרכבות. בערים הופיעו הכרכרות המערביות לעשירים, והיפנים פיתחו כלי תחבורה אישי וזול: כרכרה קטנה, שאדם מריץ אותה. רכב זה נקרא ביפנית "ג'ין-ריקי-שה", או בפי אנשי המערב: ריקשה.

הממשלה הזמינה מהנדסים ומומחים רבים מבריטניה, צרפת, גרמניה ומדינות מערביות אחרות. אלה בנו בתי חרושת מודרניים, אימנו את הצבא והצי, הפעילו מערכות חדשות, ובעיקר לימדו את היפנים כל מה שניתן. שכרם של המומחים היה עצום, ובשלב מסוים הגיע למחצית מהתקציב השנתי של ממשלת יפן. העלות הגבוהה עודדה את היפנים ללמוד מהזרים מהר ככל האפשר. כח האדם היה זול מאוד, מה שאיפשר ליפן להתחרות במוצרים מיובאים. בהדרגה התפתחו עסקים גדולים יותר, והוקמו קונצרנים ("זאיבצו") שחלקם קיים עד ימינו - מיצואי, מיצובישי, בנק דאי-איצ'י - וקמו אילי הון יפנים שהצעידו את אותם קונצרנים להצלחה גדולה, לרוב על גבם של הפועלים חסרי הזכויות הסוציאליות.

הממשלה היפנית מימנה את המהלכים הכלכליים מרחיקי הלכת בעזרת מלווים ומיסים מחד, ושכנוע הציבור בצדקת הדרך מאידך. השלטון תמך בעסקים יפנים כספית וחוקית, על מנת לסייע להצלחתם. השחיתות טרם צצה במסדרונות השלטון באותם ימים, וכך היה הממשל כולו מכוון-מטרה ויעיל-יחסית. הדפסת שטרות הכסף על מנת לעודד את הכלכלה יצרה אינפלציה, עד שהוקם הבנק המרכזי היפני ב-1881 ולו ניתן המונופול על הדפסת השטרות. כמו-כן בוצעה רפורמה בשירות הציבורי, וקיצוצים רבים בהוצאות ובכח האדם בלמו את האינפלציה. מפעלים ממשלתיים מפסידים הופרטו עם הזמן, ונמכרו בעיקר לזאיבצו. מס חדש על משקאות חריפים וטבק ומס הכנסה הביאו בהדרגה יותר כסף לקופת המדינה ממס הקרקע.

כאמור, מי שנשא בנטל העיקרי של עלויות הרפורמות היו האיכרים והסמוראים. המיסים היו גבוהים וקבועים, ושולמו במזומן בלבד. בעלי האדמות גלגלו את הנטל על גבם של האריסים שעיבדו את הקרקעות. אותם אריסים היו חופשיים לעזוב את הכפר וללכת לאן שירצו, אבל לרוב לא היה להם לאן ללכת. חינוך הילדים וגיוס החובה לקחו ידיים עובדות משדות האורז, ואדמות חקלאיות הופקעו לטובת קווי הטלגרף ומסילות הברזל. כבודם של האיכרים, שהיו שניים רק לסמוראים תחת שיטת המעמדות בימי השוגון, נפגע כאשר יוקרתם ירדה מתחת לזו של התעשיינים ואנשי העסקים.

מרמור האיכרים התבטא באלימות, ומרידות מקומיות פרצו במקומות שונים ביפן. האיכרים פגעו בבנייני ממשלה ובגובי המס. למזלה של הממשלה היו אלו התארגנויות ספונטניות וללא יד מכוונת, וכך דוכאו ע"י הצבא במהירות. ב-1877 חששה הממשלה מהתקוממות רבתי, ולכן קיצצה את מס הקרקע בחצי אחוז ונתנה הקלות במיסים לאזורים שנפגעו מפגעי טבע. כמו כן חולקו אדמות באזורי ספר לא מיושבים לסמוראים, תוך ייבוא סוגי חקלאות חדשים שהתאימו לאותם אזורים. צעדים אלה צמצמו את אי שביעות הרצון, אך לא הצליחו לרצות את כולם.

מטווית המשי הגדולה בטומיאקה, שהוקמה ע"י הממשלה ב-1872. העובדות הראשונות היו בנות ממשפחות הסמוראים.