חלק ו: משבר קוריאה ומרידת סאצומה

במשך כאלף שנים היתה קוריאה מדינת חסות של סין. בתקופת טוקוגאוה היתה קוריאה המדינה היחידה שקיימה עם יפן קשרים דיפלומטיים, ושלחה ליפן משלחות רשמיות. חשיבותה של קוריאה ליפן היתה בהיותה חיץ בין סין ויפן, והיו בה מרבצי ברזל גדולים שהיפנים נזקקו להם. לאחר הרסטורציה של מייג'י פנתה יפן לכל שכנותיה במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים, כפי שעשתה עם מדינות המערב. סין היתה הראשונה להיענות לקריאה זו, וב-1871 קשרה עם יפן יחסים מבוססים על שוויון. קוריאה חששה כי כינון יחסים בין מלך קוריאה וקיסר יפן - בניגוד לקשר עם השוגון, נציג הקיסר - יתפרש כהכרה בעליונות היפנית. על כן דחתה קוריאה את הושטת היד היפנית בטענה שהיא מדינת חסות ואינה מקיימת מדיניות חוץ משלה. קוריאה חיזקה את הסתגרותה שלה, בעוד יפן הלכה ונפתחה לעולם. הסירוב נתפש כמובן כעלבון ליפנים. מי היא קוריאה הקטנה שתסרב, בזמן שמדינות העולם כולו מכירות בשלטון החדש?

בזמן שהתקבל ביפן הסירוב הקוריאני, שהו חלק ממנהיגי המדינה באירופה במסגרת המשלחת הגדולה (ר' חלק ד). במשלחת, שיצאה בסוף 1871 למסע סביב העולם, יצא הנסיך איוקורה, ראש מועצת המדינה. איתו יצאו שרים שהיו ממובילי הרסטורציה, ובהם אוקובו טושימיצ'י ממחוז סאצומה. השר סאיגו טקאמורי, גם הוא מסאצומה, נותר כמנהיג הבכיר ביותר ביפן. הוא היה המצביא שכבש את אדו מידי השוגון במלחמת האזרחים שהובילה לרסטורציה. סאיגו דרש שיפן תגיב בתקיפות לעלבון הקוריאני, וקרא לכיבוש קוריאה. לשיטתו, הדבר ישיב את כבודה של יפן, ובה בעת ייתן תעסוקה להמוני הסמוראים הממורמרים שלא קיבלו תפקיד במנגנון השלטון החדש. כמובן שכיבוש קוריאה יכול להביא ליפן משאבים רבים, והשעה היא שעת כושר, כאשר קוריאה חלשה וסין עסוקה בבעיות פנימיות. סאיגו אף התנדב לצאת לבדו לקוריאה על מנת שהקוריאנים יהרגו אותו, והדבר יספק ליפן קאזוס בלי. מועצת המדינה אישרה את התכנית, אך הקיסר ביקש לדחות את ביצועה עד שובה של המשלחת.

כאשר שבו בקיץ 1873, נחרדו חברי המשלחת מן ההרפתקה המתוכננת. בהכירם בחולשתה של יפן מול המערב, הם חששו כי מלחמה כזו תסיט את יפן מדרך המודרניזציה ותעלה ליפן הון תועפות. אוקובו, שחזר לעמדת השר הבכיר, עמד בראש המתנגדים, וכך נוצר מצב בו שני הפלגים מונהגים בידי סמוראים בכירים מסאצומה. בסופו של דבר גבר הפרגמטיזם של אוקובו על המיליטריזם של סאיגו. הנסיך איוקורה שכנע את הקיסר לחזור בו מהסכמתו, והתכנית בוטלה. במחאה על כך התפטרו סאיגו וחבריו ממועצת המדינה, ומאות סמוראים דרומיים שתמכו בהם הלכו בעקבותיהם. תנועת ההתנגדות של הסמוראים בדרום זכתה לחיזוק משמעותי בדמותם של המנהיגים הפורשים. אלה האשימו את הממשלה בבגידה בקיסר, משום שאילצו אותו לשנות את החלטתו, ובגידה ביפן, משום שמנעו מיפן הזדמנות היסטורית. הממשלה נאלצה להוכיח את נאמנותה לקיסר ולמדינה ע"י מהלך תקיף.

איי ריוקיו (דרומית ליפן) היו במחלוקת בין סין ויפן. ב-1871 נטרפה ספינת דייג מאיי ריוקיו על חופי טייוואן, וכל 54 נוסעיה נטבחו ע"י הילידים. יפן דרשה מסין פיצויים, שהרי אזרחים יפנים נפלו קורבן למעשה נבלה. סין, מצידה, טענה שאלה אזרחים סינים, ולכן יפן אינה צד בדבר. הנושא נותר רדום לכמה שנים בזמן שמשלחת איוקורה יצאה למערב, אך כעת החליטה הממשלה לנצל את הפרשה כדי להוכיח את נחישותה. במאי 1874 שיגרה יפן ארבע אוניות ועליהן 3600 חיילים למסע עונשין נגד טייוואן. היתה זו הפעולה הצבאית הראשונה של יפן מעבר לים בתקופה המודרנית. הכח נחת בטייוואן, השתלט על חלק מהאי והרג תושבים רבים. סין נבהלה מהאפשרות שטייוואן תיפול לידי יפן, ובתיווך בריטי התנצלה ושילמה פיצויים. בכך למעשה הכירה סין בריבונות היפנית על איי ריוקיו, ויפן סיפחה אותם. הם הפכו למחוז חדש שנקרא על שם האי הראשי: אוקינאווה.

אמנם יפן לא כבשה את קוריאה, אבל היא החליטה לעשות לשכנתה את מה שנעשה לה. ב-1875 שיגרה יפן שש ספינות תותחים למפרץ סיאול ותבעה מקוריאה לקשור עימה קשרים, או לשאת בתוצאות, ממש כמו שקומודור פרי עשה במפרץ אדו עשרים שנה לפני כן. הקוריאנים, למודי נסיון העבר של סביבתם, מיהרו להיענות לדרישה, ובפברואר 1876 נחתם הסכם אשר פתח את קוריאה לסחר עם יפן, כונן יחסים דיפלומטיים בין המדינות, והעניק לאזרחי יפן מעמד אקסטריטוריאלי בקוריאה. מדינות המערב הלכו בעקבות יפן וחתמו עם קוריאה על הסכמים דומים, למורת רוחה של סין. כך יפן, שהיתה כפופה להסכמים הבלתי-שווים שכפה עליה המערב, כפתה בעצמה הסכם דומה עם שכנתה קוריאה.

ההישג המדיני היה מקור לגאווה לאומית, אבל לא פתר את בעיותיהן הכלכליות של הסמוראים הממורמרים בדרום. מרידות בזעיר אנפין פרצו במקומות שונים ודוכאו ע"י הצבא. ב-1876 לבדה, השנה בה נאסרה חגירת החרבות ובוטלו הקצבאות לסמוראים, פרצו שלוש מרידות באיים קיושו והונשו שבדרום. בעקבות מרידות אלו החליטה הממשלה לפנות את מחסן התחמושת הצבאי בסאצומה, מחשש שייפול לידי מורדים. התושבים חששו שזהו צעד מקדים לפעולה ממשלתית נגד המחוז כולו, ובינואר 1877 השתלטה חבורת סמוראים על המחסן, בברכת מושל המחוז. סאיגו, שסירב להצטרף למרידות קודמות, ניסה להתנגד גם לזו, אך משהבין כי אינו יכול להחזיר את הגלגל לאחור, התייצב בראש המורדים. הוא גייס כ-20000 סמוראים ויצא בראשם לכיוון טוקיו, מרחק אלף ק"מ, על מנת "להציל את הקיסר מהבוגדים". כוונתו היתה לכבוש את הבירה כפי שעשה ב-1868, ולשם כך קיווה ששוב יצטרפו אליו סמוראים רבים בדרכו צפונה.

צבאו של סאיגו צעד שישה ימים ללא התנגדות, אך נעצר במבצר קומאמוטו, שם נבלם ע"י חיל מצב קטן במשך חודשיים. בזמן זה גייס אוקובו את הצבא הסדיר ושלח אותו דרומה להילחם במורדים. במשך 7 חודשים נמשכה מלחמת האחים בקיושו, אך המורדים לא יכלו להתמודד עם צבא הממשלה שהיה מאומן ומצויד טוב יותר. עם כשלון המרד בספטמבר התאבד סאיגו בהראקירי. המרידה הגדולה של סאצומה גבתה את חייהם של 11000 יפנים ועלתה לאוצר המדינה 42 מיליון ין - כ-80% מהתקציב השנתי של אותה שנה. על מנת לנסות לפייס את נאמניו הנותרים של סאיגו, הממשלה בחרה שלא להוקיע אותו כבוגד, אלא להתייחס אליו כפטריוט שטעה. בשנת 1888 הוצב פסל גדול בדמותו בטוקיו, במלאת 20 שנה לכיבוש אדו. ב-1891 טוהר שמו והוענק לו תואר אצולה לאחר מותו, והוא הפך לסמל של נאמנות פטריוטית, טוהר-לב והקרבה עצמית.

פסלו של סאיגו טקאמורי בטוקיו (מתוך ויקיפדיה)