חלק ז: דמוקרטיזציה

כשלון המרידות של שנות ה-70 של המאה ה-19 הביא את הסמוראים הבלתי-מרוצים למסקנה שדרך האלימות לא תביא להם את השינוי המיוחל. הדרך היחידה להשפיע על מדיניות הממשלה היא פיזור הכח השלטוני לשכבות נוספות בעם, הווה אומר דמוקרטיה. ביפן לא היתה מסורת דמוקרטית כלל ועיקר, והידע בנושא הגיע מהוגי הדעות המערביים שכתביהם תורגמו ליפנית. עם זאת, עקרון השלטון באמצעות קונצנזוס היה ידוע ומקובל.

איטגאקי טַאיסוּקֶה, מנהיג סמוראי מהדרום שנמנה על מחוללי הרסטורציה ופרש ממועצת המדינה יחד עם טאיגו ב-1873, סלד מהאלימות. ב-1874 הוא שיגר אגרת לקיסר, ובה הציע לכונן ביפן משטר דמוקרטי, על מנת ליטול את הכח מידי הפקידים שהשתלטו על העם בשם הקיסר. הממשלה דחתה את הרעיון, אך הוא פורסם ברבים וזכה לאהדה ציבורית מסוימת. איטגאקי הקים את "התנועה לחירות וזכויות העם", אשר החלה בפעילות פוליטית למען כינון חוקה ופרלמנט.

השלטונות חששו מן התנועה, אך לא יכלו לפעול נגדה, שכן פעלה במסגרת החוק ובראשה עמד אדם מכובד. באופן פרדוקסלי, הממשל שקידם מדיניות התמערבות ופיתוח מואץ התנגד ליוזמות הדמוקרטיות על מנת לשמר את שלטונו, בעוד השמרנים הממורמרים אימצו את הדמוקרטיה בחום. על מנת להרגיע את הרוחות הכריז הממשל ב-1878 על כינון מועצות מחוזיות ועירוניות נבחרות, שבידן הכח לאשר או לדחות תקציבים ותקנות של השלטון המקומי (אך לא למנות או להדיח את המושלים). זכות הבחירה ניתנה לכל גבר מעל גיל 20 המשלם מס של 5 ין בשנה, והזכות להיבחר לכל גבר מעל גיל 25 המשלם 10 ין בשנה. כך הגבילה הממשלה את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי לבעלי אמצעים בלבד. על אף חולשתן של המועצות, הן היו תקדים חשוב בדרך לדמוקרטיה, והיו בית-ספר לנבחרי הציבור ברזי המשחק הפוליטי. הקמת המועצות לא ריצתה את איטגאקי ותנועתו, והם המשיכו לדרוש חוקה ופרלמנט.

לאחר ביקור נשיא ארה"ב לשעבר יוליסס גרנט בקיץ 1879, שיגר הקיסר בסוף השנה חוזר לחברי מועצת המדינה ובו ביקש את דעתם בנוגע לשאלת החוקה והפרלמנט. רוב התשובות היו מהוססות, ותמכו בדמוקרטיזציה חלקית ויישום לאורך שנים רבות. שר האוצר, אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבוּּ, היה הנועז מכולם, והמליץ לערוך בחירות תוך שנה, לכונן פרלמנט בתוך שנתיים ולהקים קבינט ממשלתי מתוך סיעות הפרלמנט, ע"פ המודל הבריטי. נוסח ההמלצה הודלף לעיתונות, יחד עם שערוריה כספית נוספת שחשף אוקומה. מועצת המדינה זעמה, ואוקומה הודח מתפקידו. הקיסר פרסם מנשר ציבורי בו הודיע על הדחת אוקומה, אך עם זאת הבטיח כי בעוד 9 שנים יעניק לעמו חוקה ופרלמנט. היתה זו הצהרת לגיטימציה ראשונה של הקיסר ברעיונות הדמוקרטיה.

הכרזה זו נתנה אור ירוק להקמתן של מפלגות פוליטיות. עד אז, למילה "טוֹ" (מפלגה) היתה משמעות שלילית של פלגנות וחתירה. איטגאקי ואוקומה, למרות כל המשותף להם, לא הצליחו לגשר על חילוקי הדעות ביניהם והקימו שתי מפלגות שונות. איטגאקי תמך באסיפה לאומית נוסח צרפת, שבידה כל הכח, ואילו אוקומה דגל בפרלמנט נוסח בריטניה, הדומה יותר למודל הישראלי. איטגאקי סחף אחריו המוני איכרים בנאומיו חוצבי הלהבות. ב-1882, במהלך מסע נאומים ברחבי יפן, נדקר איטגאקי ע"י לאומן מתנגד דמוקרטיה, וזעק "אף אם איטגאקי ימות - החירות תחיה לעד!", וקריאה זו הפכה לסיסמת המפלגה.

במסדרונות השלטון היתה קבוצה של שמרנים וקבוצה של מתונים, אבל איש לא תמך בדמוקרטיה מלאה. שיטתה של הממשלה היתה לדכא את הקיצונים בקרב הפעילים ולרכוש את ליבם של המתונים, ולכן הציעה לאיטגאקי (לאחר שהחלים) לצאת לחו"ל על מנת ללמוד ממשטרים דמוקרטים קיימים. הוא יצא לאירופה ב-1882, אך כשחזר כעבור שנה לא עלה בידו לרסן את החוגים הקיצונים במפלגתו, ובסוף 1884 הוא פירק את המפלגה. תומכי המפלגה שהתמרדו דוכאו בחריפות ע"י הצבא, ופעילים בולטים הוגלו מטוקיו לתקופה של 3 שנים. הממשלה ניטרלה גם את פעילותו של אוקומה ע"י החזרתו לעמדת כח בתור שר החוץ. בתפקיד זה הוא ניסה לבטל את החוזים המנצלים מול מעצמות המערב, אך ללא הצלחה.

פרק הזמן של תשע השנים שלאחר הכרזתו של הקיסר נתן לממשלה אפשרות להתכונן לשינויים. שר הפנים איטוֹ הירוֹבּוּמי הופקד על הובלת המהלך, ובאביב 1882 יצא עם קבוצת עוזרים לאירופה על מנת ללמוד מהדמוקרטיות המערביות. לאחר התרשמות ממודלים של מספר מדינות, בחר איטו במודל הגרמני על פני זה של בריטניה או צרפת. בגרמניה, שאוחדה לפדרציה 3 שנים לאחר הרסטורציה של מייג'י, היה קיסר בעל סמכויות רחבות, ולצידו הרייכסטאג בעל סמכויות מצומצמות. גרמניה היתה מדינה מפותחת, בעלת מסורת מתקדמת של חינוך ומדע, תעשייה מתוחכמת, בירוקרטיה יעילה, וצבא חזק. בברלין נפגשה המשלחת היפנית עם הקנצלר ביסמארק ומשפטנים חוקתיים.

המשלחת חזרה ב-1883 והחלה בחיבור החוקה החדשה, כאשר איטו שואב את השראתו מהחוקה הגרמנית אך משנה בה דברים כדי להתאים את רוח הדברים למציאות היפנית. אחרי הכל, יפן אינה פדרציה, והקאנצלר אינו משתווה בחשיבותו לקיסר. איטו בחר במודל של בית לורדים ובית נבחרים, על מנת שהבית התחתון הנבחר ייבלם ע"י האצולה. לצורך העניין אורגנה האצולה ב-1884 על פי הדרגות האירופאיות: נסיכים, מרקיזים, רוזנים, ויסקאונטים וברונים (כל דרגה קיבלה כמובן שם יפני). תארים אלה הוענקו לאצולה הישנה, וגם לאנשי האליטה החדשה. מועצת המדינה בת 26 החברים היתה גוף עתיק ומסורבל, ללא הנהגה ברורה (תפקידו של ראש המועצה היה טקסי בלבד), וב-1885 הוקמה תחתיה ממשלה של 10 שרים, ממונה ע"י הקיסר. החידוש העיקרי בגוף החדש היה תפקיד ראש הממשלה כפי שהוא מוכר לנו.

איטו מונה לראש הממשלה הראשון. בנוסף לבחירת שרי ממשלתו, איטו ייסד תפקידי שרים-מתווכים שנועדו להגן על הקיסר מפני הדמוקרטיה, וכן את מועצת הקיסר, גוף המורכב ממדינאים ותיקים שתפקידו לאשר את החלטות הממשלה לפני שהן מובאות לאישור הקיסר. בניגוד לקאנצלר ביסמארק שכיהן 19 שנים בתפקידו, ראשי הממשלה ביפן התחלפו בקצב מהיר, כאשר מתקיימת רוטציה לא-רשמית בין מוקדי הכח השונים בקרב השכבות החזקות. אורכה של קדנציה לא עלה על 8 שנים, והממוצע היה כשנתיים.

החוקה "הוענקה" לעם בפברואר 1889 בטקס רב-רושם. הקיסר הושיט את המסמך לרה"מ, וזה קיבל אותו בקידה עמוקה. חלקה הראשון של "החוקה של קיסרות יפן הגדולה" ("חוקת מייג'י") הגדיר באופן ברור את הקיסר כריבון, ראש הצבא והצי. החוקה לא הזכירה את הממשלה או את ראש הממשלה מתוך עמימות מכוונת, וקבעה כי השרים הם יועצים לקיסר ונושאים באחריות לעצותיהם. החלק השני הגדיר את הזכויות והחובות של האזרחים. היה זה חידוש של ממש, משום שהרעיון שלכל אדם זכויות בסיסיות לא היה קיים בחברה היפנית. חופש העיסוק וההתארגנות הוגדרו, כמו גם חופש הדת, הביטוי והרכוש. החלק השלישי דן בפרלמנט. הקיסר כריבון הוא אמנם המחוקק, אך הוא עושה זאת בהסכמת הפרלמנט הקיסרי, שהורכב משני בתים כמו בבריטניה. החוקה העניקה עצמאות למערכת המשפט, לטובת הפרדת הרשויות. חוקה זו נותרה בתוקף במשך 55 שנים, עד אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השניה.

הקיסר מוצוהיטו (מייג'י) נואם בפני בית הלורדים ב-1890