חלק ח: מלחמת סין-יפן הראשונה

ב-1873, כאשר עלתה ההצעה לכבוש את קוריאה, הזדעזע השלטון ופסל את האפשרות על הסף. יפן היתה אז מדינה עניה וחלשה, בראשית התהליך של התיעוש והמודרניזציה, והרפתקה אימפריאליסטית מעבר לים איימה למוטט את הכלכלה היפנית, שממילא היו עליה התחייבויות רבות. ב-1894 מצבה של יפן היה שונה מהותית. היה לה צבא מודרני, תעשייה מפותחת, נורמות מנהל תקין ויעיל, משטר מבוסס וציבור בעל תודעה לאומית חזקה. לאחר שהדביקה את הפער מול מעצמות המערב, הלכה יפן בעקבותיהן גם בנושא הקולוניאליזם.

ההנחה הרווחת בקרב המעצמות היתה כי פיתוח התעשייה מצריך מקורות נוספים של חומרי גלם וכח אדם זול, ושווקים חדשים לתוצרת, ומושבות מעבר לים הן התשובה לצרכים אלה. כמו כן, הסדר הטבעי מאפשר למדינות המפותחות לשלוט במדינות המתפתחות על מנת להוביל אותן אל הקידמה. היפנים אימצו את ההנחות הללו והחלו ללטוש עיניים לאזורים שסביבם.

התפשטות טריטוריאלית היתה גם אמצעי נהדר להשתקת ביקורת מבית וריצוי הניצים. לאחר כינון הפרלמנט בטוקיו, החל הבית התחתון להשתמש בכוחו לפסילת תקציב המדינה על מנת ליצור משברים פוליטיים, והדבר הוביל לפיזור הפרלמנט ובחירות מחודשות מספר פעמים בשנותיה הראשונות של הדמוקרטיה היפנית. מפלגות האופוזיציה האשימו את הממשלה במדיניות חוץ תבוסתנית עקב חוסר יכולתה לבטל את החוזים הלא-שוויוניים מול המעצמות.

יפן פתחה את שעריה של קוריאה באמצע שנות ה-70 ודרשה להכיר בה כמדינה עצמאית מסין. סין, לעומת זאת, סירבה להכיר בעצמאות קוריאה וחיזקה את נוכחותה הצבאית בקרבת חצי האי הקוריאני. מלך קוריאה היה מנהיג חלש, והממשל הקוריאני התפלג לשמרנים תומכי סין ולעומתם תומכי יפן והקידמה. לאחר תקרית אלימה בה נהרגו אזרחים יפנים בקוריאה, חתמו יפן וסין ב-1885 על הסכם שקבע כי שתי המדינות יוציאו את צבאותיהן מקוריאה.

מן הצד ארבה גם רוסיה, שלטשה עינה לחצי האי הקוריאני. ב-1891 החלו הרוסים לסלול את המסילה הטרנס-סיבירית באורך 6000 ק"מ, שחיברה את מוסקבה למזרח אסיה, והמסילה הסתעפה גם לנמלי קוריאה וסין. הדבר העיד על שאיפות רוסיות נרחבות יותר באזור.

באביב 1894 פרץ בקוריאה מרד איכרים. מלך קוריאה חשש כי לא יצליח לדכא את המרד בכוחות עצמו וביקש סיוע מסין. שיגורם של 3000 חיילים סינים נתפש ביפן כהפרה של ההסכם בין יפן וסין, ולכן גם יפן שיגרה כוחות משלה לקוריאה. סין מחתה ודרשה מיפן להחזיר את החיילים, ויפן התנתה זאת בנסיגה של הכוחות הסינים והכרה בעצמאותה של קוריאה. סין דחתה את התנאים והזרימה כוחות נוספים לאזור. בתגובה, השתלטו הכוחות היפנים על ארמון המלך בסיאול ואילצו את המלך להכריז על עצמאות ולבקש סיוע צבאי יפני בגירוש הפולשים הסינים.

בריטניה, שנמצאה בתחרות עם הרוסים על שטחים באסיה, ראתה ביפן בת-ברית. בקיץ 1894 הודיעה כי תוך 5 שנים יבוטלו החוזים הלא-שוויוניים עם יפן, וכי תשמור על ניטרליות במידה ותפרוץ מלחמה בין סין ויפן, ואף תשכנע את המעצמות האחרות ללכת בעקבותיה. יפן מצידה התחייבה לשמור על האינטרסים הבריטים בסין.

על הנייר, לסין היתה עדיפות מספרית בכל פרמטר. צי גדול יותר, בסיסים ימיים מבוצרים, וכמובן צבא גדול יותר – 4 חיילים סינים על כל יפני. עם זאת, הצבא היפני היה מאומן ומצויד לעילא, ומבנהו הארגוני היה עדיף על זה של הצבא הסיני. המורל של החיילים היפנים היה גבוה, ורגש הלאומיות והנאמנות לקצינים טופח בקפידה.

בסוף יולי הטביעו היפנים ספינת תובלה סינית ועליה 1200 חיילים, והכוחות היפנים בקוריאה תקפו את הצבא הסיני שם. יפן הכריזה מלחמה על סין ב-1 באוגוסט 1894. הצבא היפני בראשות המרשל ימגאטה, בונה הצבא וראש הממשלה לשעבר, כבש את דרום חצי האי, ואת פיונגיאנג בספטמבר.הצי היפני השמיד את "הצי הצפוני" של סין בשפך הנהר יַאלוּ, וכח צבאי יפני נוסף כבש את חצי האי ליאַוּדוּנג. היפנים טבחו בחיילים ובאזרחים הסינים ללא רחם; לאחר שהשתלטו על פורט ארתור בדרום חצי האי, הרגו כ-60000 סינים. שרידי הצי הסיני נרדפו ע"י היפנים עד חורמה. בפברואר 1895 חברו הכוחות היפנים כהכנה לכיבוש בייג'ינג. הסינים הבינו כי הובסו, וביקשו הפסקת אש ושיחות שלום. ב-8 חודשי הלחימה איבדו היפנים רק 2700 חיילים, לעומת רבבות של הרוגים סינים.

האווירה הפוליטית ביפן השתנתה בזמן המלחמה. דעת הקהל ביפן תמכה במלחמה ובצבא היפני ללא סייג. אזרחים רבים ליוו את המתגייסים אל תחנות הרכבת בקריאות "בנזאי!" ונפנוף בדגלוני יפן. לא נותר בדל של ביקורת על הממשלה מצד העיתונים או האינטלקטואלים. תקציב המלחמה והמיסים שנועדו לממן אותו עברו בפרלמנט ללא ויכוח. המלחמה שינתה גם את יחסם של היפנים לסין. מעל אלף שנה נשאו היפנים את עיניהם אל סין, מעצמת התרבות והחכמה. המלחמה חשפה את חולשתה של סין בפני העולם כולו, וביפן ירדה קרנה של סין מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עיתוני יפן תיארו את הסינים כמושחתים, גסים, מלוכלכים, נבערים ופחדנים. אפילו השם בו השתמשו היפנים עבור סין השתנה; עד אז קראו לה "צ'וּגוֹקוּ" (ארץ המרכז) ומעתה החלו לקרוא לה "שִינָה" (גרסא יפנית לשם צ'יינה).

ראש השרים הסיני "הוזמן" לשיחות שלום בעיר שימוֹנוֹסֶקי במערב יפן. היפנים הציבו בפניו דרישות להכרה סינית בעצמאות קוריאה, תשלום פיצויים ליפן, העברת שטחים לידי יפן (ביניהם האי טייוואן), והענקת זכויות-יתר ליפן מהן נהנו מדינות המערב. לסין לא היתה ברירה אלא להסכים, ובאפריל 1895 נחתם חוזה השלום של שימונוסקי.

בריטניה סמכה את ידיה על ההסכם, אך רוסיה נחרדה מהנוכחות היפנית בצפון סין וחצי האי הקוריאני, וקיסר גרמניה תמך בעמדה הרוסית. גם צרפת, שכבשה שטחים בהודו-סין, דאגה ממשמעותו של אימפריאליזם יפני באותו אזור. לפיכך הגישו רוסיה, צרפת וגרמניה אולטימאטום ליפן: להחזיר את חצי האי ליאודונג בצפון סין "למען השלום במזרח הרחוק". רוסיה העמידה את הצי בוולדיבוסטוק במצב הכן, ורמזה ליפן כי תשתלט על האי היפני צושימה אם יפן לא תיענה לדרישה.

יפן, שאך זה מכבר זכתה בנצחון מזהיר וחתמה על הסכם שהעניק לה יתרון אסטרטגי חשוב, ניצבה כעת מול דילמה עגומה: לוותר על השלל היקר שנפל בחיקה, או להסתכן במלחמה מול שלוש מעצמות אירופאיות. הבריטים אמנם תמכו ביפנים, אך לא היו מוכנים להתערב לטובתה מול השלוש. ממשלת יפן, בעצה אחת עם הקיסר, החליטה לבלוע את הצפרדע ולוותר על השטח, תמורת הגדלה קלה של הפיצויים הסינים. הקיסר פרסם מנשר ובו קרא לעם "לסבול את מה שקשה לסבול ולשאת את מה שקשה לשאת".

יפן לא נותרה מקופחת. טייוואן הפכה למושבה יפנית, והיפנים מימשו שם את כל שלמדו מהקולוניאליזם המערבי. ענפי הייצוא של טייוואן והפיצויים הסינים תרמו רבות לכלכלה היפנית. העולם החל לתפוש את יפן כמעצמה אזורית, מודרנית וחזקה. עד סוף המאה הלכו שאר המעצמות בעקבות בריטניה וביטלו את החוזים הלא-שווים עם יפן, ויפן נחלצה מעול הכבלים הקולוניאליים תחתם נאנקה כחמישים שנה, בעוד סין שקעה עמוק יותר ותסבול את עול הדיכוי המערבי חמישים שנים נוספות.

חיילים סינים (חמושים בחרבות וחניתות) ניגפים לפני היפנים (המצוידים בציוד מודרני יותר)