חלק כג: תחילת הנס הכלכלי

לאחר ההרס והאובדן של מלחמת העולם השניה, הפנו היפנים את מרצם לאפיקים הכלכליים. התמוטטות מערכת הערכים הלאומנית מחד והאיום הקומוניסטי מאידך נתנו לגיטימציה לקיום כלכלה קפיטליסטית ורדיפה אחר רווח כספי ושיפור רמת החיים.

התעשיה היפנית, שלפני המלחמה התגאתה בייצור התוצרת הצבאית המשובחת בעולם, הושבתה בתום המלחמה, אך הידע וכח האדם המוכשר והמיומן לא נעלמו. במצב הקשה בו היתה נתונה יפן בסוף שנות ה-40, ניתן היה להעסיק כח אדם איכותי מאוד בשכר נמוך. המפעלים ההרוסים נבנו מחדש, אך עם ציוד חדיש יותר ומשוכלל משהיה. האיסור על תעשיה צבאית אילץ את אילי התעשיה להתמקד בתוצרת אזרחית, לה היו שווקים גדולים ברחבי העולם בכלל ובאסיה בפרט. כמובן שבאין מערכת צבאית יקרה, כספי המיסים הופנו ישירות לפיתוח הכלכלה. הסיוע האמריקאי ליפן, חלקו בוויתור על פיצויים וחלקו בהלוואות נוחות וקניית סחורות ושירותים, היתה זריקת מרץ לכלכלה היפנית השבורה. הצירוף של חריצות, רמה מקצועית גבוהה, הרס פיזי ונסיבות בינלאומיות נוחות, שהביא לשיקום גרמניה באירופה, הביא גם לשיקום ולזינוק הכלכלי של יפן.

ממשלת יפן ראתה בשיקום הכלכלי את מטרתה החשובה ביותר, הן מבחינת עתידה של יפן והן מבחינת הישרדותה של הממשלה. האינפלציה הגבוהה נבלמה וייבוא מתחרה הוגבל. ב-1949 נקבע שער הדולר על 360 ין, ושער זה נשמר במשך 22 שנה. ערכו הנמוך של הין עודד את הייצוא וייקר את הייבוא, וכך תרם למאזן תשלומים חיובי. יפן ייבאה חומרי גלם רבים, מקורות אנרגיה ומחצית ממזונה, אבל מפאת גודל השוק הפנימי, רק 10% מהתוצר הלאומי הופנו לייצוא, שיעור נמוך מאשר במדינות המפותחות.

הממשלה ניצלה סמכויות מימי המלחמה שלא בוטלו על מנת להתערב במשק ולכוון אותו. משרד המסחר והתעשיה שהוקם ב-1949 ארגן תערוכות וכנסים, הזמין מומחים, ביצע חקר שווקים, העניק תמריצים, ובמקרים מסוימים אף איפשר קרטלים על מנת לחזק שוק מסוים. בעידודו של המשרד עברו חברות רבות לייצא מוצרי צריכה יקרים באיכות גבוהה במקום מוצרי צריכה זולים באיכות ירודה, ובהדרגה דימוי התוצרת היפנית עלה והשתפר. הדבר התאפשר בזכות השקעות במחקר ופיתוח ובקרת איכות קפדנית.

התעשיה נותרה בידיים פרטיות, והממשלה לא החזיקה בבעלות חלקית או מלאה על אף תאגיד. עם זאת, תשתיות רבות נותרו בידי הממשלה עד שנות ה-80, כגון הרכבות, הטלפון והטלגרף. מלבד השקעות של הממשל האמריקאי, התנגדה הממשלה להשקעות זרות, מחשש לשעבוד הכלכלה היפנית לגורמים חיצוניים. רוב ההון לתעשיה גויס מהבנקים, שהחזיקו בחסכונות הציבור, ולא מהבורסה. הציבור חסך כ-20% מההכנסה הפנויה שלו, מתוך מסורת ארוכה של הסתפקות במועט וצורך לממן לימודים גבוהים, דיור ופנסיה. בעלי המפעלים לא חשו לחץ להשביע את רצונם של בעלי מניות ולהראות רווחים מדי רבעון, ולכן יכלו לתכנן לטווח ארוך. שיתוף פעולה זה עם הבנקים, והתכנון לטווח ארוך, העניקו למשק יציבות.

הממשלה עודדה את יצירתם של תאגידים גדולים, משום שלהם היה אורך נשימה לתכנן לטווח ארוך. תאגידים אלה גייסו את מיטב בוגרי האוניברסיטאות הטובות והכשירו אותם בטכנולוגיות מתקדמות. לממשלה היה קל יותר לעבוד מול מספר מצומצם של תאגידים מאשר מול אינספור חברות קטנות. בכירים רבים בשירות הציבורי עברו לאחר פרישתם למשרות בתאגידים איתם עבדו, מה שהקל על הקשר בין החברות לממשלה. עם זאת, הממשלה לא עסקה בענייני חברה כזו או אחרת, אלא בעיקר ברמת המשק או ענף מסוים. החברות הקטנות היו בעיקר קבלניות משנה של התאגידים, וכך נוצרה מערכת מאוזנת, גמישה ויציבה.

החסכון, החריצות והחינוך שהיו טבועים בכל יפני הביאו לקליטה מהירה של טכנולוגיות מתקדמות ופריון גבוה בתעשיה. האסטרטגיה של התאגידים היתה התרחבות וכיבוש נתחי שוק על פני רווחים מהירים, תוך שימור התאגיד במבנה משפחתי אשר מגן על העובדים וההנהלה. גישה זו התבטאה בהשקעות גדולות בטכנולוגיה וכח-אדם, בטיפוח המוניטין של המוצרים ובניית רוח צוות בקרב העובדים. בשנות ה-50 פרצו שביתות רבות בדרישה להעלאת השכר ושיפור תנאי העבודה, אך במהלך העשור התחוור לשני הצדדים כי השביתות גורמות יותר נזק מתועלת, ועלולות למוטט את החברות. כתוצאה מכך, הוקמו איגודים מקצועיים ברמת המפעל - בניגוד לארגוני הפועלים הארציים. ארגונים אלה יכלו לשאת ולתת עם ההנהלה בצורה יעילה יותר, מתוך התחשבות במצבו של המפעל הספציפי. השיטה הביאה לשיתוף הפועלים ברווחים, מה שהקטין את רצונם של העובדים לפגוע ברווחיות המפעל.

בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו כלי סינון יעיל עבור התאגידים, שביקשו לגייס את הסטודנטים הטובים ביותר לתפקידים טכנולוגיים ומדעיים. הכשרתם המקצועית של העובדים הללו ניתנה להם רק לאחר סיום לימודיהם, וכך תאמה במדויק את צרכי המפעל. בתמורה להכשרה יקרה זו, העניקו העובדים את המרב למקום העבודה. מערכת יחסים זו של השקעה הדדית מבוססת על המשפחה והמסורת היפנית, ובשנות ה-50 וה-60 התפשטה מהתאגידים הגדולים גם לחברות קטנות יותר. העובדים גויסו, טופחו, וגם בזמנים קשים לא פוטרו. לא כולם נהנו מתנאים כאלה. נשים נאלצו להתפטר עם נישואיהן או הולדת הילד הראשון, ועובדים זמניים ושכירים בחברות קטנות לא זכו לקביעות כזו, והניידות בקרבם נותרה גבוהה.

התאגיד (קַאישָה) היה מרכז חיי העובדים, והיה למעין משפחה, הדואגת לצרכי השכיר ומעניקה משמעות לחייו. אדם הציג את עצמו ע"פ מקום עבודתו ולא ע"פ מקצועו. הניידות היתה בעיקר בתוך החברה, כאשר העובדים החליפו תפקידים לאורך השנים. ההתייעלות הושגה לא ע"י התמחות צרה, אלא ע"י שילוב העובד בפעילויות שונות של החברה. סביבת העבודה התומכת עודדה את העובדים להציע הצעות ייעול, לקלוט טכנולוגיות חדשות ולשמור על פריון גבוה. העובדים הקימו חוגים לשיפור האיכות, אשר פעלו מחוץ לשעות העבודה ותרמו להוזלה ולשיפור התוצרת.

מבנה התאגיד היה היררכי וההחלטות התקבלו בדרגים הגבוהים, אבל התקיימה התייעצות עם דרגים נמוכים יותר, מה שתרם ליצירת תחושת שותפות. תזכיר עם הצעה חדשה היה מועבר בין המנהלים על מנת לקבל את חוות דעתו והסכמתו של כל אחד, מתוך רצון לתת להחלטה אופי של קונצנזוס. פעילויות רבות התקיימו לטובת בניית רוח הצוות: במקומות עבודה רבים, התקיים מסדר בוקר, בו סקר המנהל את משימות היום ומצב המפעל; בהפסקה, יצאו העובדים להתעמלות משותפת, לטובת חילוץ העצמות וחיזוק הגיבוש; לכל חברה היה סמל, שכל העובדים ענדו על דש בגדם, ולרובן היו גם סיסמה והמנון; כולם לבשו סרבלים אחידים, מהמנהל ועד אחרון הפועלים; כולם סעדו באותו חדר-אוכל; וכולם השתתפו בפעילויות, טיולים ומסיבות שארגן המפעל. השכר היה תלוי-ותק, ולכן המנהלים קיבלו משכורות גבוהות יותר, אך הפער מאלו של הפועלים שתחתם היה קטן, יחסית לתאגידים מחוץ ליפן.

הענף הראשון בו הגיעה יפן להישג עולמי היה בניית אוניות. המספנות היפניות, אשר בשנות ה-30 וה-40 עבדו עבור הצי והשוק האזרחי המקומי, רכשו כעת ציוד חדיש בסיוע הממשלה ופנו לשוק העולמי. הן התחרו בהצלחה במספנות המערביות משום שהציעו אניות משוכללות במחיר זול, הודות לשכר הנמוך ששילמו לעובדיהן. מלחמת קוריאה סיפקה הזמנות רבות למספנות, אשר נמשכו גם לאחר סיום המלחמה. המעבר הגלובלי מפחם לנפט הוליד את הצורך במכליות גדולות, ומספנות מיצובישי, היטאצ'י וחברות אחרות פיתחו מכליות אוטומטיות שהצריכו צוות קטן, ואלו זכו להצלחה רבה. ב-1956, כעשור לאחר תום המלחמה, היתה יפן יצרנית האניות הגדולה בעולם.

בניית האניות הצריכה פלדה, מה שעודד את הממשלה לסייע בשיקום מפעלי הפלדה ההרוסים של יפן. לצורך ייצור הפלדה יפן ייבאה עפרות ברזל מהודו ואוסטרליה. ב-1961 עבר ייצור הפלדה של יפן את זה של בריטניה, ב-1973 השתווה לזה של ארה"ב, וב-1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם. הפלדה היפנית היתה זולה ואיכותית יותר מזו האמריקאית, וכך הפכה רוב "חגורת הפלדה", רשת מפעלי הפלדה האמריקאים, ל"חגורת החלודה".

בשנות ה-20 הוקמו ביפן מפעלי רכב של פורד וג'נרל מוטורס, אשר סיפקו את הביקוש המקומי. צרכי הצבא יצרו ביקוש רב לרכבים צבאיים, ותאגידי ניסאן, טויוטה ומיצובישי נכנסו לעסקי הרכב. ב-1940 נסגרו המפעלים בבעלות זרה, והתאגידים היפנים השתלטו על נתח השוק שלהם. אחרי המלחמה נוצר ביקוש למשאיות ומוניות, עקב הנזק למערכת הרכבות. מלחמת קוריאה הזרימה הזמנות רבות למפעלי הרכב היפנים. מפאת המצב הכלכלי הקשה, נוצר שוק לאופנועים קלים זולים. ב-1948 הקים הוֹנדָה סוֹאיצ'ירוֹ מפעל לייצור אופנועים חזקים וזולים, שזכה להצלחה ניכרת. ב-1961 זכה אופנוע מתוצרתו במקום הראשון בתחרות בינלאומית, אשר העניק לו מוניטין כלל-עולמי. חברת ימאהה, שהתמחתה קודם לכן בכלי נגינה, הלכה בעקבותיו. אחרי המלחמה השקיעה במחקר והפכה למובילה בעולם בייצור פסנתרים וכלי נגינה אחרים, והצלחתה שכנעה אותה להיכנס לתחומים אחרים, כמו ייצור אופנועים ומנועים.

עם העליה ברמת החיים בשנות ה-60 נוצר שוק מקומי למכוניות קטנות. חברות רבות התחרו על כיסו של הצרכן היפני, ביניהן טויוטה, ניסאן, מיצובישי, מאזדה, הונדה, דאיהטסו, סוזוקי, וגם פוג'י אשר החלה לייצר מכונית קטנה שנקראה על שם קבוצת כוכבים - סובארו. הממשלה סייעה לתעשיית הרכב בכך שהגבילה ייבוא מתחרה ומנעה מחברות זרות להקים מפעלי הרכבה ביפן. בשנות ה-70, כאשר איכות הרכב היפני הגיעה לרמה בינלאומית, החלו החברות לייצא, והתחרו ברכבים אמריקאים ואירופאים בהציען מכוניות קטנות, זולות ואיכותיות.

טנדר טויוטה מסוג SG, שיוצר בין 1952 ל-1954