חלק יג: זרעי המלחמה הבאה

בנובמבר 1921 כינס נשיא ארה"ב הארדינג ועידה בינלאומית בוושינגטון. מטרת הועידה היתה להסדיר את המצב הבינלאומי במזרח אסיה שלאחר מלחמת העולם, ולהגביל את מירוץ החימוש הימי בין המעצמות בעלות האינטרסים באזור. מלבד יפן, הוזמנו לועידה נציגים מבריטניה, צרפת, סין, הולנד, בלגיה, פורטוגל ואיטליה - מדינו שחששו מהתעצמותה של יפן במזרח הרחוק ובכלל.

נושא אחד שנדון בועידה היה חצי-האי שנדונג, שיפן הבטיחה עקרונית להחזיר לסין "בבוא הזמן". יפן ניצבה כעת מול חזית מאוחדת של מדינות מערביות שדרשו ממנה לעמוד בהתחייבותה, ומאחר ששיתוף הפעולה עם המערב היה חיוני עבור יפן, התרצתה והסכימה על אף הפגיעה בכבודה. ב-1922 יצאו הכוחות היפנים משנדונג וחצי-האי חזר לשליטת סין.

נושא נוסף על סדר יומה של הועידה היה הנוכחות היפנית במזרח סיביר. מדינות המערב פחדו מן האימפריאליזם היפני יותר מאשר מהאיום הקומוניסטי, ולחצו על יפן להסיג את כוחותיה משטחה של ברה"מ. למול כל שאר המדינות, שוב בלעה יפן את עלבונה והסכימה לוותר. חיל המשלוח היפני עזב את סיביר לאחר ארבע שנים של מעורבות צבאית, שעלתה בחייהם של 3000 יפנים, ללא הישגים של ממש. בעקבות עזיבתם התמוטטה התנגדותם של הכוחות ה"לבנים", והצבא האדום השתלט על מזרח סיביר.

נושא צמצום הציים, שגדלו מאוד בזמן המלחמה ואחזקתם היתה יקרה מאוד, הביא לדיונים על מכסות צי. ארה"ב ובריטניה טענו שהאינטרסים שלהן חובקי-עולם, ולכן יש לאפשר להן להחזיק בציים גדולים יותר משל יפן, והציעו יחס של 5:5:3, כלומר ליפן יוּתר להחזיק בצי שיהיה 3/5 מגודל הצי הבריטי או האמריקאי, עד תקרה מסוימת של טונאז' אוניות. נציגי יפן בועידה, ובראשם השגריר שידֶהַארָה קיג'וּרוֹ, הציעו יחס של 10:10:7, אך מעצמות המערב דחו אותו, בטענה כי הוא ייתן ליפן יותר מדי כח במזרח אסיה. יפן התכופפה גם הפעם, ונחתם ההסכם בין המדינות. כל המדינות הוציאו ספינות ואוניות לגריטה בעקבות ההסכם, ומהלך זה היה צמצום החימוש הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית עד אז.

שידהארה ייצג את מדיניות הפיוס היפנית כלפי המערב, תחילה כשגריר בארה"ב ואח"כ כשר החוץ היפני. אחת הבעיות בהן טיפל היתה ההגירה לארה"ב, אשר הוגבלה לאחר מלחמת העולם בצורה משמעותית. החוק האמריקאי העניק זכות ל"אנשים חופשים ממוצא לבן או אפריקאי" להתאזרח, אך לאסיאתים לא ניתנה זכות זו. עיקר הבעיה היה במדינת קליפורניה, אשר תושביה סלדו מהמהגרים ממזרח אסיה. ב-1906 אסרה סן-פרנסיסקו על ילדי האסיאתים ללמוד בבתי הספר העירוניים, ואיסור זה בוטל רק ב-1908, לאחר שיפן הסכימה להגביל את ההגירה למקרים של איחוד משפחות. מכסות ההגירה שנקבעו בשנות ה-20 העניקו יתרון בולט ליוצאי מערב אירופה, וכמעט שלא אפשרו ליוצאי אסיה הגירה לארה"ב.

נציגי קליפורניה בקונגרס לא הסתפקו גם במכסות מחמירות אלו, והציעו לאסור את ההגירה לארה"ב של אנשים ללא הזכות להתאזרח. ההצעה עוררה ביפן סערה, שכן היה ברור כי היא מבוססת על אפליה גזעית נגד היפנים. השגריר היפני שיגר מכתב למזכיר המדינה האמריקאי, ובו כתב שקבלת ההצעה תפגע ביחסי שתי המדינות. דעת הקהל האמריקאית נסערה מן הנסיון היפני להתערב בעניינים פנימיים של ארה"ב, והצעת החוק התקבלה ברוב גדול. ביפן פרצו הפגנות אנטי-אמריקאיות ונשמעו קריאות לניתוק היחסים עם ארה"ב ואפילו להכריז עליה מלחמה. הממשל היפני, עם זאת, שוב מחל על כבודו ולא נקט בצעדים כלשהם, שכן ארה"ב היתה השוק הגדול ביותר של יפן.

לאחר יציאת הכוחות היפנים מסיביר, נפתחו שיחות בין יפן וברה"מ ב-1923. בעקבות השיחות כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות בראשית 1925. ברה"מ הכירה בהסכמים שחתמה רוסיה הצארית מול קיסרות יפן, כולל בזכויותיה של יפן במנצ'וריה, ובתמורה יפן נסוגה מצפון סחאלין.

לעומת הפייסנות כלפי המערב, נקטה יפן במדיניות קשוחה מול סין. השליטה על מסילות הברזל, השליטה על חצי-האי ליאודונג והזכויות הכלכליות באזור הפכו את דרום מנצ'וריה לשטח-חסות יפני, למרות היותו תחת ריבונות סינית. אוגדה יפנית, שנקראה "צבא גוַּאנדוּנג" (ע"ש האזור בו נמצא פורט-ארתור), חנתה בדרום מנצ'וריה דרך קבע.

לאחר מותו של יואן שיקאי ב-1916, יפן סייעה לגנרל הסיני ז'אנג צוֹלין להשתלט על מנצ'וריה וצפון סין, תמורת נכונות לשתף פעולה עם יפן. ב-1923 החלה ברה"מ לסייע לסון יאט-סן, ששלט על חלק מדרום סין. נציגים סובייטים עזרו לסון לארגן את מפלגתו במתכונת המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ, ואת צבאו ע"פ מודל הצבא האדום. סון יאט-סן מת ב-1925, ויורשו היה הגנרל צ'אנג קאי-שק. ב-1926 יצא צ'אנג בראש צבאו החדש ובליווי יועציו הסובייטים למסע לכיבוש סין כולה, על מנת לאחד את סין תחת שלטונו. לאחר כיבוש אזורים בדרום סין וגיוס "אילי המלחמה" המקומיים לשורותיו, השתלט ב-1927 על עמק היאנג-צה וקבע את בירתו בנאנג'ינג. תנועתו של צ'אנג זכתה לתמיכה רחבה, משום שהציבור תפש אותה כהתחדשות הלאומיות הסינית ואת סוף תקופת ההתפוררות וההשפלה. כאשר חש עצמו חזק מספיק, עצר צ'אנג את מנהיגי הקומוניסטים באזורים תחת שליטתו, וגירש את היועצים הסובייטים. בתגובה פרצו התקוממויות קומוניסטיות אחדות, אשר דוכאו באכזריות. צ'אנג השלים עם הנוכחות המערבית בשנגחאי, אך התנגד לנוכחות האימפריאליסטית היפנית על אדמת סין.

איחוד סין סיכן את שאיפות יפן במנצ'וריה, וממשלת יפן החליטה כי יש להגן על האינטרסים היפנים בסין. ב-1928 יצא צ'אנג למסע שני ע"מ להשתלט על צפון סין ומנצ'וריה, ובתגובה שוגרו 25,000 חיילים יפנים לעיר ג'ינאן שבחצי-האי שנדונג, רשמית על מנת להגן על 20,000 האזרחים היפנים בחצי-האי, אך למעשה כדי לחסום את דרכו של צ'אנג וצבאו. היפנים החזיקו בעיר כחצי שנה, במהלכם התקיימו מספר קרבות. התערבות זו בענייני סין הגבירה את הרגשות האנטי-יפנים בסין, ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, אשר חייבה את יפן להסיג את כוחותיה מהעיר לתת לצבאו של צ'אנג להמשיך צפונה.

כאשר נוכח ז'אנג צולין בפופולריות של צ'אנג קאי-שק, הוא נטש את יפן והצטרף אל המשטר החדש. רה"מ היפני חשש להתערב בשנית, אך מפקדי "צבא גואנדונג" סירבו להשלים עם "בגידתו" של משתף הפעולה. על דעת עצמם התנקשו בחייו של ז'אנג ביוני 1928, ע"י פיצוץ מוקש תחת הרכבת בה נסע. במקום להרתיע את יורשיו, הביאה ההתנקשות לתוצאה הפוכה; בנו של ז'אנג ויורשו שנא את היפנים על שרצחו את אביו, והעביר את תמיכתו לצ'אנג קאי-שק. כאשר מסר רה"מ טנאקה לקיסר דו"ח של הצבא ביולי 1929, שקבע כי שום יפני לא היה מעורב בהתנקשות, נזף בו הקיסר על הנסיון להוליך אותו שולל, והבזיון חייב את טנאקה להתפטר מתפקידו.

שרידי קרון הרכבת בו מצא ז'אנג צולין את מותו