חלק יב: שנות העשרים

נצחון המעצמות הדמוקרטיות במלחמת העולם הראשונה על ברית המדינות האוטוקרטיות סימן תור זהב חדש לדמוקרטיה בעולם, אך מנגד עמדה המהפכה הבולשביקית והקומוניזם העולמי. יפן חששה מן הדמוקרטיה, אך הרבה יותר מן הקומוניזם. "מהומות האורז" של קיץ 1918 הראו לשלטונות יפן מה כוחו של המון מתוסכל וחסר זכויות פוליטיות, והממשל שאף למנוע מהומות דומות בעתיד ע"י הרחבת הדמוקרטיה לשכבות נוספות באוכלוסיה.

בסתו 1918 מונה הַארָה טַקַאשִי לתפקיד ראש הממשלה. הוא היה מנהיג מפלגת סֵייוּקַאי ובן טיפוחיו של הנסיך סאיוֹנגִ'י. טקאשי היה ראש הממשלה הראשון שלא בא משורות מחוללי הרסטורציה ולא נשא תואר אצולה (אך עדיין היה ממוצא סמוראי). בשנות כהונתו הורחבה פרשנות החוקה, והארה שכנע את השמרנים שיש צורך להרחיב את בסיס הבוחרים ולהוריד את מכסת המס שהעניקה זכות בחירה מ-10 ין בשנה ל-3 ין. בכך גדל מספר הבוחרים ממיליון ל-3 מיליון. מצד שני, סירב לדרישות בפרלמנט להעניק את זכות הבחירה לכלל הגברים.

התסיסה החברתית הלכה וגברה. על אף שהיו אסורות, פרצו שביתות למען העלאת השכר, קיצור שעות העבודה והזכות לשבות. ב-1919 השביתו פועלי הדפוס את עיתוני טוקיו ל-4 ימים; ב-1920 שבתו 25,000 פועלי פלדה במשך כחודש; וב-1921 שבתו פועלי המספנות בקוֹבֶּה במשך 45 יום. שביתות נוספות פרצו בקרב כורי הפחם, פועלי הרכבת, מורים, דוורים ומפעילי החשמליות. הממשלה והמעסיקים הגיבו בשיטה המסורתית: התפשרות עם הגורמים המתונים (קבלת חלק מהדרישות) ודיכוי הקיצונים (מעצר ראשי השובתים והמפגינים).

בשנות כהונתו של הארה הונהגו רפורמות בהשכלה הגבוהה ופותחה רשת הרכבות. על מנת להילחם במחירי האורז הגבוהים, הורחבו שדות האורז בקוריאה ואורז זול יובא משם. כפיצוי לאיכרים היפנים שנפגעו ממהלך זה, עודד אותם הממשל לגדל תולעי משי, על מנת לספק את הצורך הגובר של תעשיית הטקסטיל העולמית במשי, במיוחד עבור גרבי נשים.

כמו בכל דמוקרטיה, שלטון המפלגות הוליד שחיתות פוליטית. התאגידים הגדולים ("זַאיבַּצוּ") תרמו כסף לטובת בחירות של פוליטיקאים רבים, ובתמורה זכו בטובות הנאה. פוליטיקאים רבים התעשרו מהקופה הציבורית, אך לפוליטיקאים שלאחר מלחמת העולם חסרה ההילה של דור המייסדים, והם נאלצו להתמודד עם עיתונות נשכנית יותר וציבור מודע-פוליטית, ושחיתויות רבות נחשפו ברבים. הארה דאג לחזק את מפלגתו על ידי הענקת הטבות למחוזות שתמכו בה ומניעת ההטבות ממחוזות אחרים. חשיפת שערוריות שחיתות פגעו בתדמיתו, והדבר הוביל בסופו של דבר להתנקשות בחייו. ב-4 בנובמבר (דווקא בתאריך זה..) 1921, דקר אותו למוות עובד רכבת לאומני בתחנת הרכבת של טוקיו, כמחאה על שחיתות הממשלה והתרפסותה מול מעצמות המערב.

הקומוניזם קסם לסטודנטים והאינטלקטואלים היפנים כפי שקסם למקביליהם בכל העולם. אגודות סטודנטים שמאלניות הוקמו כבר ב-1918, וב-1922 הוקמה בסתר המפלגה הקומוניסטית היפנית ע"י כמה עשרות פעילים. על פניו היתה יפן בשלה למהפכה קומוניסטית: היה בה פרולטריון תעשייתי ממורמר, איכרים מתוסכלים ונכונות לקלוט רעיונות חדשים. עם זאת, הקומוניזם עמד בסתירה ללאומיות היפנית. בעוד רוסיה היתה מדינה רב-לאומית מובסת, יפן היתה מדינה לאומית מנצחת וגאה. הלאומיות היפנית קידשה את הממסד, והקומוניזם שלל את המדינה והקיסר. מסיבות אלו, נכשל הקומוניזם ביפן כשלון חרוץ. מעצרים של הפעילים הבולטים דיכא בהצלחה את הפעילות הקומוניסטית ביפן.

בצהרי ה-1 בספטמבר 1923 רעדה יפן. רעש בעוצמה 7.9, שמרכזו סמוך ליוקוהאמה, החריב אלפי מבנים. דליקות ענק פרצו וגרמו נזק בל-ישוער, ושירותי הכיבוי לא הצליחו להשתלט עליהן. כ-140,000 איש קיפחו את חייהם וכ-100,000 נפצעו. השריפות השתוללו יומיים שלמים וכילו כ-60% מבתי טוקיו ו-70% מבתי יוקוהאמה. שמועות על קוריאנים שמנצלים את האנדרלמוסיה לצורך ביזה הביאו להתארגנויות של אזרחים חמושים בסכינים ומקלות, אשר החלו לבצע פרעות בקוריאנים חפים מפשע. כ-2000 קוריאנים נרצחו בפרעות אלו. הממשל הכריז על משטר-חירום ושלח את הצבא לשמור על החוק והסדר. רשויות החוק ניצלו את ההזדמנות ועצרו מאות מנהיגי איגודים מקצועיים, קומוניסטים, אנרכיסטים וקוריאנים, שחלקם נרצח במעצר.

ב-1924 מונה נשיא מפלגת קֶנסיקַאי, קאטוֹ טַקַאַקִי, לראשות הממשלה. הוא היה שר החוץ בזמן מלחמת העולם, ומעריץ מושבע של הדמוקרטיה הבריטית. הרפורמות אותן העביר היו לפסגת "הדמוקרטיה של טאישו" (ע"ש תקופת השנים). הוא ביטל את הגבלות המס על זכות הבחירה, ואפשר לכל גבר מעל גיל 25 לבחור ולהיבחר, כולל קוריאנים וסינים תושבי טייוואן (הנשים קיבלו את זכות הבחירה ב-1931). מספר הבוחרים גדל ל-14 מיליון (מתוך אוכלוסיה של 60 מיליון). רפורמה זו הושגה על ידי ריצוי השמרנים בהעברת "החוק לשמירה על שלום הציבור", שקבע עונשי מאסר למי שיטיף נגד "המבנה הלאומי" של יפן, או ביטול הרכוש הפרטי. בפועל, הממסד קירב אליו את הפועלים ואיכרים העניים, משום שקיבל לידו מכשיר לדיכוי הקיצונים והמהפכנים.

התרבות הויקטוריאנית, שמשלה בכיפה עד מלחמת העולם, פינתה את מקומה לתרבות מערבית חדשה, שהשפעתה ביפן היתה חזקה בשנות ה-20. הצעירים היפנים התעניינו בפולחן הנעורים, מרידה במוסכמות, בתי קפה, מועדוני ריקודים, מתירנות מינית וסרטים - ממש כמו בני הנוער באירופה ואמריקה. ענפי ספורט כגון סקי וכדור-בסיס התפשטו ביפן, ותחרויות בין אוניברסיטאות ריתקו את הציבור. תעשיית הראינוע היפנית צמחה לאחר תום מלחמת העולם. שלושת העיתונים הגדולים הרחיבו את תפוצתם והגיעו בשנות ה-20 לתפוצה של יותר ממיליון עותקים לכל אחד. שבועונים וירחונים החלו להופיע, וגם ספרי מופת במחיר שווה לכל נפש. ב-1925 החלו שידורי רדיו, ובשנה שלאחר מכן הוקם שירות הרדיו הממלכתי NHK. היפנים הפכו לחסידים של מוזיקה קלאסית מערבית, ובשנות ה-30 יפן היתה השוק הגדול בעולם לתקליטים מסוג זה. מוזיקאים מערביים הגיעו ליפן להופעות, ביניהם הכנר יאשה חפץ.

תקופת טאישו נמשכה 14 שנה בלבד, קצרה בהרבה מתקופת מייג'י שקדמה לה. הקיסר יושיהיטו שעלה לכס המלכות ב-1912 היה אדם חולני ומחלתו גרמה לו גם להפרעות נפשיות. הוא התקשה למלא את תפקידיו הקיסריים, אך החוק לא איפשר לקיסר לפרוש. לפיכך החליטה הממשלה ב-1921 שהקיסר יאושפז בארמונו, ובנו הירוהיטו בן ה-20 ימונה כעוצר. הירוהיטו הממושקף והמופנם העריץ את סבו, הקיסר מייג'י, וביקש להיות כמוהו קיסר מעורב ופועל בשיתוף פעולה עם ממשלתו. הוא לא גילה עניין ברכיבה, כתיבת שירים או פילגשים כמו אבותיו, ולעומת זאת התעניין במדע, בעיקר בביולוגיה ימית. ב-25 בדצמבר 1926 נפטר יושיהיטו בגיל 47 מדלקת ריאות, והירוהיטו בן ה-25 עלה על כס המלוכה. יושיהיטו קיבל את שמו הקיסרי "טאישו" לאחר מותו, ותקופת השנים החדשה נקראה "שוֹוָּה" (שלום נאור). טקס ההכתרה של הירוהיטו נערך בסתו 1928, והיה הראשון ששודר ברדיו.

חורבן בטוקיו לאחר רעידת האדמה של 1923