חלק כד: Made in Japan

במקביל לתעשייה הכבדה שהתפתחה ביפן בקצב מואץ, התפתחה גם התעשייה הקלה, כמו ענפי המצלמות, השעונים והאלקטרוניקה. בניגוד למפעלי התעשייה הכבדה, שם הועסקו בעיקר גברים, ענפי התעשייה הקלה העסיקו נשים רבות.

לפני מלחמת העולם ייצרה יפן מצלמות רבות, אך גרמניה הובילה את השוק העולמי במוצריה האיכותיים. בזמן המלחמה עסק הענף כולו באספקת מוצרי אופטיקה וצילום לצרכים צבאיים, ואחרי המלחמה הידע שנצבר נרתם לטובת צרכים אזרחיים. חברות רבות, ביניהן "קַאנוֹן", "מינוֹלטָה", "יַשִיקָה", "נִיקוֹן", "אַסַאהִי-פֶּנטַקס" ו"קוֹניקָה", פעלו במקביל בשוק זה בשנים שלאחר המלחמה. הן רכשו ידע מערבי והשקיעו סכומים גדולים במחקר ופיתוח, אשר עזר להן לייצר ולייצא מצלמות זולות ומשוכללות יותר. בשנות השישים עלה הביקוש בעולם כולו למצלמות לשימוש פרטי, והמצלמות היפניות סיפקו את הביקוש. ב-1962 עברה יפן את גרמניה והפכה ליצרנית המצלמות מספר אחת בעולם. בשנות התשעים כ-80% מהמצלמות בעולם היו מתוצרת יפן.

השיפור המתמיד באיכות המוצר אפיין גם את ענף השעונים. חברת "הַטוֹרִי", שהוקמה עוד ב-1881, שינתה את שמה ל"סֶייקוֹ" (המותג המוביל שלה) וב-1969 פיתחה את שעון הקווארץ הראשון בעולם. חברות כגון "סיטיזֶן" הולכו בעקבותיה, ויפן היתה עד מהרה יצרנית השעונים הגדולה בעולם.

ב-1946 הקימו שני צעירים שהשתחררו מהצבא מפעל אלקטרוניקה קטן בטוקיו. ב-1954 רכשה החברה שלהם מחברה אמריקאית את הזכות לייצר טרנזיסטורים. לאחר מקצה שיפורים הוציאו לשוק ב-1957 את הרדיו-טרנזיסטור הראשון מתוצרתם. הרדיו הקטן והנייד איפשר לאנשים להנות ממוזיקה ותכניות בידור מחוץ לבית, וזכה להצלחה רבה. ב-1960 שינתה החברה את שמה ל"סוֹנִי". מאוחר יותר תפתח החברה מכשירי רדיו-טייפ, וידאו, ועוד המצאות שזיכו אותה במוניטין בינלאומי, כגון הווקמן, מיני-דיסק וכו'.

חברות אלקטרוניקה אחרות, כמו "מַצוּשיטָה" (שמוצריה נושאים את המותג "נשיוֹנַל" ו"פַּנָסוֹניק"), "טוֹשיבָּה" ו"סַניוֹ", פנו לשוק מוצרי הצריכה הביתיים, כמו מקררים, טלוויזיות ומכונות כביסה. נישואי יורש העצר אקיהיטו ב-1959 קידמו את מכירת מכשירי הטלוויזיה, מפני שכולם רצו לחזות בחתונה ההיסטורית. בשנות השישים שאפה כל משפחה יפנית להשיג מקרר, מכונת כביסה וטלוויזיה. כעבור עשור השאיפה הרווחת היתה כבר לרכב פרטי, טלוויזיה צבעונית ומזגן.

עליונות המוצרים היפנים ומחירם הזול נבעו ממחקר ופיתוח, שחלקו הגיע ממכוני מחקר שהקימו התאגידים, חלקו מהאוניברסיטאות, וחלקו מהמדינה. ב-1956 הוקמה סוכנות ממשלתית למדע וטכנולוגיה, ובראשה עמד שר בממשלה. ב-1973 הקימה המדינה אוניברסיטה חדשה מצפון לטוקיו, שייעודה טיפוח המחקר המדעי. ב-1975 הגיעה ההשקעה הלאומית במו"פ ל-9 מיליארד דולר בשנה, שהיוו 2% מההכנסה הלאומית. ב-1992 הגיעה ההשקעה ל-101 מיליארד דולר, שהם 3.5% מההכנסה הלאומית. שיעור זה גבוה מאשר בארה"ב, לדוגמה. עם זאת, המחקר ביפן הוא ברובו יישומי, ולכן קיים פער במחקר הבסיסי מול המדינות המפותחות. עד היום זכו רק 20 מאזרחי יפן בפרסי נובל מדעיים.

התפתחות התעשייה יצרה ביקוש רב לעובדים בלתי-מקצועיים בכל תחומי הייצור. בניגוד למדינות אחרות, יפן העדיפה שלא לאשר ייבוא פועלים זרים, על אף שפועלים רבים במדינות השכנות היו מוכנים לבוא ולעבוד בשכר נמוך משמעותית משל הפועל היפני. יפן חששה מערעור ההומגניות של החברה היפנית, ולכן עודדה את הכנסתם לשימוש של רובוטים תעשייתיים. ב-1967 הופעלו הרובוטים הראשונים במספנות, וב-1980 כבר פעלו ביפן 70,000 רובוטים תעשייתיים, שהיו 80% מכלל הרובוטים בעולם באותו זמן.

בשנות החמישים והשישים צמחה יפן בשיעור שנתי של 9.3% - יותר מאשר כל מדינה אחרת. הזינוק הכלכלי הפתיע את המדינות המפותחות, אשר לא ציפו שמדינה אסיאתית אשר ספגה שתי פצצות אטום ונהרסה כמעט עד היסוד, תוכל להגיע לכאלה הישגים ובכזו מהירות. החל ב-1960 נקטה ממשלת יפן בקו פרגמטי, אשר ביקש לקרב את האופוזיציה במקום להילחם בה, ע"י העלאת רמת החיים במדינה. הורדת מיסים, הוזלת האשראי והגדלת ההוצאה הציבורית הביאו להכפלת ההכנסה לנפש תוך שבע שנים בלבד.

ההישגים הכלכליים שיקמו את תדמיתה הלאומית של יפן והשיבו ליפנים את הגאווה הלאומית. באוקטובר 1964, בשיאו של הזינוק הכלכלי, התקיימה בטוקיו אולימפיאדת הקיץ, אשר סימלה את חזרתה של יפן לחיק משפחת העמים. באולימפיאדה זו, הראשונה על אדמת אסיה, הוכיחו היפנים את כושר הארגון המופתי שלהם, כאשר אירחו 5500 ספורטאים מ-94 מדינות. המשחקים נפתחו בנאום של הקיסר ובמהלכם הוצגו בגאווה סמלי הלאום היפני. יפן הציגה הישגים ספורטיביים רבים, ואף זכתה ב-16 מדליות זהב. ההכנות לאולימפיאדה שיפרו בין היתר את התשתית התחבורתית: בטוקיו נבנתה מערכת כבישים עיליים מהירים, ונחנכה רכבת ה"שינקַנסֶן" ("עורק תחבורה חדש") בין טוקיו לאוסקה, אשר גמאה את המרחק של 515 ק"מ ב-3:10 שעות.

ב-1968 חגגה יפן מאה שנה לרסטורציה של מייג'י, והתל"ג שלה עבר את זה של גרמניה המערבית, מה שהפך את יפן לכלכלה השניה בגודלה בעולם. ב-1970 אירחה אוסקה את התערוכה העולמית EXPO אשר בה הוצג מיטב הקידמה הטכנולוגית היפנית. כמחצית מהאוכלוסיה, 50 מיליון איש, ביקרו בתערוכה. ב-1972 אירחה העיר סַפּוֹרוֹ את אולימפיאדת החורף, בה השתתפו מעל 1000 ספורטאים מ-35 מדינות.

בשנות השבעים התחולל משבר הנפט העולמי, לאחר מלחמת יום-כיפור. מדינות אופ"ק הטילו חרם חלקי על מדינות המערב, ויפן בתוכן, כדי לאלץ אותן לתמוך במדיניות אנטי-ישראלית. היפנים, ש-85% מהנפט שלהם הגיע ממדינות ערב, נתקפו בהלה, והציבור הסתער על רשתות השיווק מחשש למחסור במוצרים חיוניים. ממשלת יפן פרסמה הצהרה פרו-ערבית אשר הזהירה את ישראל שאם לא תיסוג לקווי 67 יפן "תעיין מחדש" ביחסים איתה. מכאן ואילך ניהלה יפן מדיניות חוץ פרו-ערבית אשר התבטאה בהצבעות נגד ישראל באו"ם, בהגשת סיוע למדינות ערב והגבלת הסחר עם ישראל. הנפט אמנם חזר לזרום, אך מחירו היה פי חמישה, וההתייקרות במחיר הדלק בלם את הצמיחה בכלכלת יפן והכניס אותה למיתון חמור. ב-1974 נרשמה בפעם הראשונה ירידה בתל"ג, והאינפלציה הגיעה באותה שנה ל-31%.

בתגובה למשבר העולמי, יפן נקטה במספר צעדים. היא הפעילה אמצעים לחסכון בחשמל, הגדילה את מלאי החירום שלה, וגם גיוונה את מקורות האנרגיה שלה. בין היתר החלו להיבנות כורים גרעיניים למטרת אספקת חשמל. ע"י צעדים אלה הצליחה התעשייה היפנית לשרוד את המשבר בלי פיטורים המוניים, אך משכורות קוצצו וגיוסים נעצרו. העובדים מצידם נענו לאתגר הייעול מתוך נאמנות למקום העבודה.

למשבר היתה גם תוצאה חיובית: העלייה במחירי הדלק בעולם כולו הגבירה את הביקוש לרכבים יפניים קטנים וחסכוניים, ואלו הפכו ללהיט במדינות המערב. ב-1980 הפכה יפן ליצרנית הרכב הגדולה בעולם. על אף זאת, בישראל לא נמכרו כמעט רכבים יפניים מפאת החרם הערבי, ורק חברת "פוג'י" מכרה בישראל את מכוניות ה"סובארו" שלה. בשנות המשבר נסגר הפער הטכנולוגי של התעשיה במדינות המערב מול יפן, ולכן למרות הגידול בייצוא, לא שבה הצמיחה ביפן לקדמותה, אלא השתוותה לזו של המדינות המפותחות.

הווקמן, שהומצא ע"י סוני והפך לאחד מסמלי שנות ה-80

חלק כג: תחילת הנס הכלכלי

לאחר ההרס והאובדן של מלחמת העולם השניה, הפנו היפנים את מרצם לאפיקים הכלכליים. התמוטטות מערכת הערכים הלאומנית מחד והאיום הקומוניסטי מאידך נתנו לגיטימציה לקיום כלכלה קפיטליסטית ורדיפה אחר רווח כספי ושיפור רמת החיים.

התעשיה היפנית, שלפני המלחמה התגאתה בייצור התוצרת הצבאית המשובחת בעולם, הושבתה בתום המלחמה, אך הידע וכח האדם המוכשר והמיומן לא נעלמו. במצב הקשה בו היתה נתונה יפן בסוף שנות ה-40, ניתן היה להעסיק כח אדם איכותי מאוד בשכר נמוך. המפעלים ההרוסים נבנו מחדש, אך עם ציוד חדיש יותר ומשוכלל משהיה. האיסור על תעשיה צבאית אילץ את אילי התעשיה להתמקד בתוצרת אזרחית, לה היו שווקים גדולים ברחבי העולם בכלל ובאסיה בפרט. כמובן שבאין מערכת צבאית יקרה, כספי המיסים הופנו ישירות לפיתוח הכלכלה. הסיוע האמריקאי ליפן, חלקו בוויתור על פיצויים וחלקו בהלוואות נוחות וקניית סחורות ושירותים, היתה זריקת מרץ לכלכלה היפנית השבורה. הצירוף של חריצות, רמה מקצועית גבוהה, הרס פיזי ונסיבות בינלאומיות נוחות, שהביא לשיקום גרמניה באירופה, הביא גם לשיקום ולזינוק הכלכלי של יפן.

ממשלת יפן ראתה בשיקום הכלכלי את מטרתה החשובה ביותר, הן מבחינת עתידה של יפן והן מבחינת הישרדותה של הממשלה. האינפלציה הגבוהה נבלמה וייבוא מתחרה הוגבל. ב-1949 נקבע שער הדולר על 360 ין, ושער זה נשמר במשך 22 שנה. ערכו הנמוך של הין עודד את הייצוא וייקר את הייבוא, וכך תרם למאזן תשלומים חיובי. יפן ייבאה חומרי גלם רבים, מקורות אנרגיה ומחצית ממזונה, אבל מפאת גודל השוק הפנימי, רק 10% מהתוצר הלאומי הופנו לייצוא, שיעור נמוך מאשר במדינות המפותחות.

הממשלה ניצלה סמכויות מימי המלחמה שלא בוטלו על מנת להתערב במשק ולכוון אותו. משרד המסחר והתעשיה שהוקם ב-1949 ארגן תערוכות וכנסים, הזמין מומחים, ביצע חקר שווקים, העניק תמריצים, ובמקרים מסוימים אף איפשר קרטלים על מנת לחזק שוק מסוים. בעידודו של המשרד עברו חברות רבות לייצא מוצרי צריכה יקרים באיכות גבוהה במקום מוצרי צריכה זולים באיכות ירודה, ובהדרגה דימוי התוצרת היפנית עלה והשתפר. הדבר התאפשר בזכות השקעות במחקר ופיתוח ובקרת איכות קפדנית.

התעשיה נותרה בידיים פרטיות, והממשלה לא החזיקה בבעלות חלקית או מלאה על אף תאגיד. עם זאת, תשתיות רבות נותרו בידי הממשלה עד שנות ה-80, כגון הרכבות, הטלפון והטלגרף. מלבד השקעות של הממשל האמריקאי, התנגדה הממשלה להשקעות זרות, מחשש לשעבוד הכלכלה היפנית לגורמים חיצוניים. רוב ההון לתעשיה גויס מהבנקים, שהחזיקו בחסכונות הציבור, ולא מהבורסה. הציבור חסך כ-20% מההכנסה הפנויה שלו, מתוך מסורת ארוכה של הסתפקות במועט וצורך לממן לימודים גבוהים, דיור ופנסיה. בעלי המפעלים לא חשו לחץ להשביע את רצונם של בעלי מניות ולהראות רווחים מדי רבעון, ולכן יכלו לתכנן לטווח ארוך. שיתוף פעולה זה עם הבנקים, והתכנון לטווח ארוך, העניקו למשק יציבות.

הממשלה עודדה את יצירתם של תאגידים גדולים, משום שלהם היה אורך נשימה לתכנן לטווח ארוך. תאגידים אלה גייסו את מיטב בוגרי האוניברסיטאות הטובות והכשירו אותם בטכנולוגיות מתקדמות. לממשלה היה קל יותר לעבוד מול מספר מצומצם של תאגידים מאשר מול אינספור חברות קטנות. בכירים רבים בשירות הציבורי עברו לאחר פרישתם למשרות בתאגידים איתם עבדו, מה שהקל על הקשר בין החברות לממשלה. עם זאת, הממשלה לא עסקה בענייני חברה כזו או אחרת, אלא בעיקר ברמת המשק או ענף מסוים. החברות הקטנות היו בעיקר קבלניות משנה של התאגידים, וכך נוצרה מערכת מאוזנת, גמישה ויציבה.

החסכון, החריצות והחינוך שהיו טבועים בכל יפני הביאו לקליטה מהירה של טכנולוגיות מתקדמות ופריון גבוה בתעשיה. האסטרטגיה של התאגידים היתה התרחבות וכיבוש נתחי שוק על פני רווחים מהירים, תוך שימור התאגיד במבנה משפחתי אשר מגן על העובדים וההנהלה. גישה זו התבטאה בהשקעות גדולות בטכנולוגיה וכח-אדם, בטיפוח המוניטין של המוצרים ובניית רוח צוות בקרב העובדים. בשנות ה-50 פרצו שביתות רבות בדרישה להעלאת השכר ושיפור תנאי העבודה, אך במהלך העשור התחוור לשני הצדדים כי השביתות גורמות יותר נזק מתועלת, ועלולות למוטט את החברות. כתוצאה מכך, הוקמו איגודים מקצועיים ברמת המפעל - בניגוד לארגוני הפועלים הארציים. ארגונים אלה יכלו לשאת ולתת עם ההנהלה בצורה יעילה יותר, מתוך התחשבות במצבו של המפעל הספציפי. השיטה הביאה לשיתוף הפועלים ברווחים, מה שהקטין את רצונם של העובדים לפגוע ברווחיות המפעל.

בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו כלי סינון יעיל עבור התאגידים, שביקשו לגייס את הסטודנטים הטובים ביותר לתפקידים טכנולוגיים ומדעיים. הכשרתם המקצועית של העובדים הללו ניתנה להם רק לאחר סיום לימודיהם, וכך תאמה במדויק את צרכי המפעל. בתמורה להכשרה יקרה זו, העניקו העובדים את המרב למקום העבודה. מערכת יחסים זו של השקעה הדדית מבוססת על המשפחה והמסורת היפנית, ובשנות ה-50 וה-60 התפשטה מהתאגידים הגדולים גם לחברות קטנות יותר. העובדים גויסו, טופחו, וגם בזמנים קשים לא פוטרו. לא כולם נהנו מתנאים כאלה. נשים נאלצו להתפטר עם נישואיהן או הולדת הילד הראשון, ועובדים זמניים ושכירים בחברות קטנות לא זכו לקביעות כזו, והניידות בקרבם נותרה גבוהה.

התאגיד (קַאישָה) היה מרכז חיי העובדים, והיה למעין משפחה, הדואגת לצרכי השכיר ומעניקה משמעות לחייו. אדם הציג את עצמו ע"פ מקום עבודתו ולא ע"פ מקצועו. הניידות היתה בעיקר בתוך החברה, כאשר העובדים החליפו תפקידים לאורך השנים. ההתייעלות הושגה לא ע"י התמחות צרה, אלא ע"י שילוב העובד בפעילויות שונות של החברה. סביבת העבודה התומכת עודדה את העובדים להציע הצעות ייעול, לקלוט טכנולוגיות חדשות ולשמור על פריון גבוה. העובדים הקימו חוגים לשיפור האיכות, אשר פעלו מחוץ לשעות העבודה ותרמו להוזלה ולשיפור התוצרת.

מבנה התאגיד היה היררכי וההחלטות התקבלו בדרגים הגבוהים, אבל התקיימה התייעצות עם דרגים נמוכים יותר, מה שתרם ליצירת תחושת שותפות. תזכיר עם הצעה חדשה היה מועבר בין המנהלים על מנת לקבל את חוות דעתו והסכמתו של כל אחד, מתוך רצון לתת להחלטה אופי של קונצנזוס. פעילויות רבות התקיימו לטובת בניית רוח הצוות: במקומות עבודה רבים, התקיים מסדר בוקר, בו סקר המנהל את משימות היום ומצב המפעל; בהפסקה, יצאו העובדים להתעמלות משותפת, לטובת חילוץ העצמות וחיזוק הגיבוש; לכל חברה היה סמל, שכל העובדים ענדו על דש בגדם, ולרובן היו גם סיסמה והמנון; כולם לבשו סרבלים אחידים, מהמנהל ועד אחרון הפועלים; כולם סעדו באותו חדר-אוכל; וכולם השתתפו בפעילויות, טיולים ומסיבות שארגן המפעל. השכר היה תלוי-ותק, ולכן המנהלים קיבלו משכורות גבוהות יותר, אך הפער מאלו של הפועלים שתחתם היה קטן, יחסית לתאגידים מחוץ ליפן.

הענף הראשון בו הגיעה יפן להישג עולמי היה בניית אוניות. המספנות היפניות, אשר בשנות ה-30 וה-40 עבדו עבור הצי והשוק האזרחי המקומי, רכשו כעת ציוד חדיש בסיוע הממשלה ופנו לשוק העולמי. הן התחרו בהצלחה במספנות המערביות משום שהציעו אניות משוכללות במחיר זול, הודות לשכר הנמוך ששילמו לעובדיהן. מלחמת קוריאה סיפקה הזמנות רבות למספנות, אשר נמשכו גם לאחר סיום המלחמה. המעבר הגלובלי מפחם לנפט הוליד את הצורך במכליות גדולות, ומספנות מיצובישי, היטאצ'י וחברות אחרות פיתחו מכליות אוטומטיות שהצריכו צוות קטן, ואלו זכו להצלחה רבה. ב-1956, כעשור לאחר תום המלחמה, היתה יפן יצרנית האניות הגדולה בעולם.

בניית האניות הצריכה פלדה, מה שעודד את הממשלה לסייע בשיקום מפעלי הפלדה ההרוסים של יפן. לצורך ייצור הפלדה יפן ייבאה עפרות ברזל מהודו ואוסטרליה. ב-1961 עבר ייצור הפלדה של יפן את זה של בריטניה, ב-1973 השתווה לזה של ארה"ב, וב-1980 הפכה יפן ליצרנית הפלדה הגדולה בעולם. הפלדה היפנית היתה זולה ואיכותית יותר מזו האמריקאית, וכך הפכה רוב "חגורת הפלדה", רשת מפעלי הפלדה האמריקאים, ל"חגורת החלודה".

בשנות ה-20 הוקמו ביפן מפעלי רכב של פורד וג'נרל מוטורס, אשר סיפקו את הביקוש המקומי. צרכי הצבא יצרו ביקוש רב לרכבים צבאיים, ותאגידי ניסאן, טויוטה ומיצובישי נכנסו לעסקי הרכב. ב-1940 נסגרו המפעלים בבעלות זרה, והתאגידים היפנים השתלטו על נתח השוק שלהם. אחרי המלחמה נוצר ביקוש למשאיות ומוניות, עקב הנזק למערכת הרכבות. מלחמת קוריאה הזרימה הזמנות רבות למפעלי הרכב היפנים. מפאת המצב הכלכלי הקשה, נוצר שוק לאופנועים קלים זולים. ב-1948 הקים הוֹנדָה סוֹאיצ'ירוֹ מפעל לייצור אופנועים חזקים וזולים, שזכה להצלחה ניכרת. ב-1961 זכה אופנוע מתוצרתו במקום הראשון בתחרות בינלאומית, אשר העניק לו מוניטין כלל-עולמי. חברת ימאהה, שהתמחתה קודם לכן בכלי נגינה, הלכה בעקבותיו. אחרי המלחמה השקיעה במחקר והפכה למובילה בעולם בייצור פסנתרים וכלי נגינה אחרים, והצלחתה שכנעה אותה להיכנס לתחומים אחרים, כמו ייצור אופנועים ומנועים.

עם העליה ברמת החיים בשנות ה-60 נוצר שוק מקומי למכוניות קטנות. חברות רבות התחרו על כיסו של הצרכן היפני, ביניהן טויוטה, ניסאן, מיצובישי, מאזדה, הונדה, דאיהטסו, סוזוקי, וגם פוג'י אשר החלה לייצר מכונית קטנה שנקראה על שם קבוצת כוכבים - סובארו. הממשלה סייעה לתעשיית הרכב בכך שהגבילה ייבוא מתחרה ומנעה מחברות זרות להקים מפעלי הרכבה ביפן. בשנות ה-70, כאשר איכות הרכב היפני הגיעה לרמה בינלאומית, החלו החברות לייצא, והתחרו ברכבים אמריקאים ואירופאים בהציען מכוניות קטנות, זולות ואיכותיות.

טנדר טויוטה מסוג SG, שיוצר בין 1952 ל-1954

חלק כב: יפן חוזרת לאסיה

עמי מזרח אסיה עברו תהפוכות רבות לפני ובזמן מלחמת העולם השניה, וכשלבסוף הוסר מהם עול הכיבוש היפני הם גילו התנגדות מובנת לחזרתו של הקולוניאליזם. התקוממויות צצו באזורים שונים, ומדינות המערב, שהיו טרודות בשיקום העולם כולו, נאלצו להעניק עצמאות לעמים שנשלטו על-ידן במשך מאות שנים. מלזיה, בורמה, הפיליפינים, וייטנאם ואינדונזיה זכו בעצמאות. תאילנד, ששיתפה פעולה עם יפן בזמן המלחמה, לא נענשה, שכן טענה כי שיתוף הפעולה נכפה עליה.

ארה"ב חששה שהמדינות הצעירות והחלשות בדרום-מזרח אסיה יהיו טרף קל לקומוניזם העולמי, ולכן ביקשה לסייע להן ולחזק את הכלכלה שלהן. ליפן היה תפקיד מפתח במאמץ זה. יפן היתה דוגמה של שוק קפיטליסטי ודמוקרטי מצליח. היא שילמה פיצויים בסך 1.1 מיליארד דולר על הנזקים בזמן המלחמה, ומרבית הפיצוי הגיע בצורה של סחורות ושירותים, ובנוסף יפן קנתה חומרי גלם נחוצים מאותן מדינות. בשלב מאוחר יותר הגיעו גם השקעות יפניות במיזמים באותן מדינות, והמסחר התרחב. עם זאת, רגשי העוינות כלפי היפנים במדינות שסבלו תחת הכיבוש האכזרי נותרו חזקים.

קוריאה היתה חצויה, ושני חצאי האי חלקו איבה עזה ליפנים לאחר 35 שנות כיבוש. מתוך 3.6 מיליון קוריאנים שהיו ביפן בסוף המלחמה, כ-3 מיליון חזרו לקוריאה, והיתר נותרו ביפן כתושבי קבע. המו"מ בין יפן לדרום-קוריאה נמשך 13 שנים, ועלה על שרטון מדי פעם בגלל סוגיות של שדות דיג ותביעות רכוש. רק ב-1965 הגיעו שתי המדינות להסכם וכוננו יחסים דיפלומטיים. יפן הכירה בדרום-קוריאה כנציגת העם הקוריאני והעניקה לה סיוע כלכלי של 800 מיליון דולר בסחורות ושירותים. הסחר בין המדינות התפתח ובעקבותיו באו השקעות יפניות בקוריאה. הקוריאנים לקחו את הכסף היפני, אך הסתייגו מקשרי תרבות, ואסרו על השמעת מוזיקה יפנית או הקרנת סרטים יפניים.

יפן לא יכלה לקיים קשרים רשמיים עם סין הקומוניסטית, מחמת התנגדותה של ארה"ב. ב-1952 חתמה יפן הסכם שלום עם סין הלאומנית (טייוואן) והכירה בממשלו של צ'אנג קאי-שק כנציגו הבלעדי של העם הסיני. טייוואן ויתרה על הפיצויים ותמכה בהשארת הקיסר על כנו, ויפן הוקירה תודה למושבתה-לשעבר בהשקעות וסחר ענף. ב-1953 החלה יפן לסחור עם סין, למרות העדר היחסים הרשמיים ביניהן. עד שנות ה-60 הפכה יפן לשותפה המסחרית הראשית של סין.

כאשר הכירה ארה"ב בסין ב-1972 והסכימה לצרפה לאו"ם במקום טייוואן, הלכה יפן בעקבותיה. בספטמבר אותה שנה ביקר רה"מ היפני טנאקה קַקוּאֵי בבייג'ינג, הכיר בסין וניתק את היחסים הרשמיים עם טייוואן. ב-1978 חתמו סין ויפן על הסכם שלום וידידות, בו התחייבו המדינות לא לנסות להשיג הגמוניה באסיה. כמו טייוואן, ויתרה סין על הפיצויים וזכתה בהשקעות יפניות נרחבות. המסחר עם טייוואן נותר בעינו, למרות ניתוק היחסים הרשמיים.

יפן הרוויחה רבות ממלחמת וייטנאם, כאשר הזמנות אמריקאיות הזרימו כסף לתעשיה היפנית. במאי 1972 החזירה ארה"ב את אוקינאוה ליפן, בתנאי שהבסיסים האמריקאים יישארו על כנם. ב-1973 חתמה ארה"ב על הסכם עם צפון-וייטנאם והחלה להסיג את כוחותיה מאדמת וייטנאם, ובאפריל 1975 הסתיימה המלחמה בנצחון הצפון. נסיגתה של ארה"ב מהזירה האסייתית שיפרה את תדמיתה הדורסנית בעיני היפנים.

בשנות ה-70 השתמשו היפנים בקיסר לקידום האינטרסים הבינלאומיים של יפן, למרות מחאות השמאל על כך שהחוקה אוסרת על עירוב הקיסר בעניינים מדיניים. בסתיו 1971 יצא הקיסר הירוהיטו עם אשתו לביקור בשבע מדינות אירופאיות. היתה זו הפעם הראשונה מאז ומעולם שקיסר יפן יצא מגבולות ארצו. במקומות מסוימים נתקל הזוג הקיסרי בהפגנות מחאה של אלה שלא שכחו את התנהגותה של יפן במלחמת העולם. ב-1975 יצאו הקיסר ואשתו לביקור בארה"ב, שם התקבלו בכבוד וזכו לסיקור תקשורתי אוהד.

יפן השתתפה בחרם הערבי על ישראל מתוך הצורך ההולך וגובר שלה בנפט מזרח-תיכוני. מצד שני, היחסים עם ארה"ב עודדו אותה לנקוט בקו ידידותי כלפי ישראל. במאי 1952 היתה ישראל המדינה הראשונה באסיה שכוננה יחסים דיפלומטיים עם יפן, כשבועיים לאחר תום הכיבוש האמריקאי. ב-1962 ביקרה שרת החוץ גולדה מאיר בטוקיו, וב-1963 הועלו הנציגויות של המדינות לרמת שגרירות מלאה. צעירים יפנים שהתאכזבו מהקפיטליזם והקומוניזם כאחד, גילו את הקיבוץ ודרך החיים השיתופית, ואחדים באו לישראל לעבוד כמתנדבים. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, אשר הזכירה ליפנים ימים של מלחמות וכיבושים מהעבר שלהם, הפנה השמאל היפני עורף לישראל וזיהה אותה כחלק מהמנגנון האימפריאליסטי האמריקאי.

ראש ממשלת יפן טנאקה לוחץ את ידו של היו"ר מאו בנאנג'ינג ב-1972

חלק כא: פוליטיקה ואלימות

אחרי מלחמת העולם השניה נבחר הַטוֹיַאמָה איצ'ירוֹ, שר החינוך אשר פיטר בשנות השלושים פרופסורים ליברליים מהאוניברסיטאות, לנשיאות מפלגת המרכז הליברלית. הטיהור שכפו האמריקאים בשנות הכיבוש אילץ אותו לפנות את מקומו בראשות המפלגה ליושידה שיגרו, שעמד בראש הממשלה ברוב שנות הכיבוש. יושידה תמך בפרופיל צבאי נמוך, הליכה בתלם האמריקאי והצמדות לחוקה החדשה.

עם סיום הכיבוש וביטול הטיהור, ציפה הטויאמה שיושידה יפנה לו את מקומו בראשות המפלגה, אך זה סירב. בין השניים התפתחו חילוקי דעות עם השנים, מפני שהטויאמה דגל בשינוי החוקה, במדיניות חוץ עצמאית וחיזוק חילות ההגנה. חילוקי הדעות הובילו את הטויאמה ואנשיו לפרוש מהמפלגה ב-1953 ולהקים ב-1954 את "המפלגה הדמוקרטית של יפן". הטויאמה עמד בראשה, וסגנו קִישִי נוֹבּוּסקֶה (שהיה שר המסחר והתעשייה בממשלת טוג'ו בזמן המלחמה) שימש כמזכ"ל.

בדצמבר 1954 נפלה ממשלת יושידה בהצבעת אי-אמון, והטיואמה נבחר לראשות הממשלה למגינת ליבם של רבים. באוקטובר 1955 התאחדו שני הפלגים העיקריים של השמאל ביפן ליצירת "המפלגה הסוציאליסטית היפנית" (JSP), וכתגובה התאחדו המפלגה הליברלית והמפלגה הדמוקרטית ליצירת "המפלגה הדמוקרטית הליברלית" (LDP). במשך שישים השנים הבאות ניצבו שתי המפלגות הללו זו מול זו (בשינויים קלים), כאשר ה-LDP בשלטון ברובו המכריע של הזמן, וה-JSP כמפלגת האופוזיציה הראשית. הציבור היפני רוחש אהדה לעמדות מסוימות של השמאל הסוציאל-דמוקרטי, אך סולד מעמדותיה הקיצוניות של המפלגה הסוציאליסטית בענייני כלכלה ומדיניות חוץ.

ב-1960 פרש הפלג הימני במפלגה הסוציאליסטית והקים את "המפלגה הדמוקרטית הסוציאלית" הקטנה, אשר דגלה במדינת רווחה, ותמכה בחילות-ההגנה וההסכמים עם ארה"ב. המפלגה הקומוניסטית נותרה קטנה, אך היו בה חברים רבים מקרב החוגים האינטלקטואלים, ובשנות ה-60 היו לעיתון המפלגה 3 מיליון קוראים. מפלגות קטנות נוספות קמו ונעלמו עם השנים, בעיקר בגוש השמאל. ה-LDP ממשיכה לשלוט ביפן גם בימינו, אם כי בבחירות המקומיות זוכים נציגי שמאל להצלחות.

מדיניות החוץ העצמאית של הטויאמה התבטאה בכינון יחסים דיפלומטיים עם ברה"מ. התנגדותה של מוסקבה לבסיסים האמריקאים ביפן, כמו גם מחלוקת על ארבעה איים שנכבשו ע"י הסובייטים בסוף מלחמת העולם, מנעו יחסים אלה, אך באמצע שנות ה-50 לשתי המדינות היה אינטרס בחידוש הקשרים. יפן נזקקה לשדות הדיג בצפון, ביקשה להחזיר את שבויי המלחמה הנמקים במחנות בסיביר, ושאפה לבטל את הווטו הרוסי על צירופה לאו"ם. ברה"מ מצידה היתה מעוניינת בסחר עם יפן שיביא לפיתוח מזרח סיביר. ב-1956 חתם הטויאמה במוסקבה על "הסכם נורמליזציה", שאינו הסכם שלום משום חילוקי הדעות הטריטוריאלים (עד היום לא נחתם הסכם שלום רשמי, למרות שחלק מהאיים במחלוקת הוחזרו ליפן). בעקבות ההסכם הוסדר נושא הדיג, התפתח מסחר, ושבויים יפנים החלו לחזור הביתה. בדצמבר 1956, 23 שנים אחרי שפרשה מחבר הלאומים בטריקת דלת, הצטרפה יפן לאומות המאוחדות בברכת שתי המעצמות.

ב-1957 נבחר קישי לראשות המפלגה ולראשות הממשלה, לאחר התפטרות הטויאמה על רקע נסיון לא-מוצלח לשינויים בחוקה. בנסיון לחזק את מעמדו של הקיסר ולהגביר את הפופולריות של המשפחה הקיסרית, הודיעה הממשלה ב-1958 על אירוסיו של יורש העצר אקיהיטו בן ה-25 לשוֹדָה מִיצִ'יקוֹ בת ה-24, אשר לא היתה בת-אצולה, אלא בתו של תעשיין. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות יפן בה קיסר לעתיד נשא אישה "פשוטת עם" בנישואי אהבה, במקום שידוך מתוכנן בקפידה. טקס הכלולות נערך ב-1959, ומיצ'יקו הפכה למושא הערצה וחיקוי בקרב נשות יפן. ב-1960 נולד בנם הבכור של הזוג, הנסיך הירו (לימים ייקרא נרוהיטו), ואחריו נולדו עוד בן ובת.

באותה שנה ביקש קישי לחדש ולתקן את חוזה הביטחון עם ארה"ב, דבר שגרם למחלוקת פוליטית קשה. ע"פ התיקון המוצע, תבוטל זכותם של האמריקאים להתערב בדיכוי מהומות ביפן, וכל פעולה אמריקאית בשטח יפן תצריך התייעצות עם הממשלה היפנית. לכאורה שינויים אלה הם לטובת יפן, אך מפלגות השמאל טענו בלהט כי זו מזימה לשילובה של יפן במערך האסטרטגי של ארה"ב כנגד הגוש הסובייטי. מאחר שלא יכלו לגייס רוב בפרלמנט נגד אישור החוזה החדש, ניסו מפלגות האופוזיציה למנוע את הדיון עצמו. ב-19 במאי 1960 ערכו צירי האופוזיציה שביתת-שבת בכניסה ללשכתו של יו"ר הבית התחתון. לאחר חמש שעות של מצור הזמין יושב הראש את המשטרה, אשר פינתה את הצירים בכח. מיד לאחר מכן, וללא הודעה מוקדמת, העלה היו"ר את הנושא להצבעה והחוזה אושר ללא מתנגדים.

מחטף זה גרם לסערה ציבורית נרחבת, ומאות-אלפי מפגינים צרו על בניין הפרלמנט ושיתקו את החיים בטוקיו. הגוף המוביל בהפגנות ההמוניות היה ארגון הסטודנטים זֶנגַאקוּרֶן. היה זה כחודש ימים לאחר שהפגנות סטודנטים גדולות הפילו את המשטר הדיקטטורי בדרום-קוריאה. במשך כחודש שלם המשיכו ההפגנות סביב בניין הפרלמנט, כאשר המפגינים קוראים לביטול חוזה הבטחון והתפטרות קישי, מתנגשים עם המשטרה ומנסים לפרוץ לבניין. למרות כל זאת נרשם רק מקרה מוות אחד, סטודנטית שנרמסה למוות ע"י ההמון. בעקבות הפגנות הענק בוטל ביקורו המתוכנן של נשיא ארה"ב אייזנהאואר, שהיה אמור להיות הביקור הראשון של נשיא אמריקאי ביפן (ג'ראלד פורד הגשים מטרה זו ב-1974). רה"מ קישי התפטר, אך החוזה המתוקן נותר על כנו עד היום.

כשלון ההפגנות איכזב את האינטלקטואלים והסטודנטים הרדיקלים. ארגון הסטודנטים זנגאקורן נטש את המפלגה הקומוניסטית והתפצל לפלגים אידאולוגיים יריבים. חלק מהפלגים תמך בדרכי פעולה אלימות (גֶבָּה, מהמילה הגרמנית Gewalt - אלימוּת). ב-1969 השתלטו הסטודנטים על קמפוסים רבים ביפן במחאה על שכר הלימוד הגבוה ועל חלקה של יפן בסיוע לארה"ב במלחמת וייטנאם. לאחר חודשים של השבתת הלימודים, שוחררו הקמפוסים ע"י כוחות המשטרה.

שבירת ההפגנות דחפה את הפלגים האלימים לדרך הטרור. בספטמבר 1969 נוסד באוסאקה הארגון הקיצוני סֶקיגוּן-הַא ("סיעת הצבא האדום") וחבריו הטילו פצצות תבערה על תחנות משטרה. במרץ 1970 חטפו תשעה חברים בארגון מטוס בטיסת פנים, והכריחו אותו לנחות בפיונגיאנג, בירת צפון-קוריאה, שם קיבלו מקלט מדיני. בפברואר 1972 לקחו חברי הארגון בת-ערובה, ובקרב של 10 שעות מול מצלמות הטלוויזיה נהרגו שני שוטרים ונפצעו עוד 28. בעקבות התקרית התגלו גופותיהם של 14 צעירים, חברים אשר "סטו מהדרך הנכונה", עונו ונרצחו בבית-מסתור של הארגון.

קבוצה קטנה מתוך הארגון, שקראה לעצמה "הצבא האדום היפני", הגיעה ללבנון ב-1971 ע"פ הזמנתו של ג'ורג' חבש. שאיפתם היתה מהפכה עולמית, ומדינת ישראל היתה בעיניהם ראש גשר אימפריאליסטי באסיה שיש לפגוע בו. ב-30 במאי 1972 הגיעו שלושה מחברי הקבוצה עם דרכונים מזויפים לנמל התעופה לוד, הוציאו ממזוודותיהם כלי נשק ופתחו באש על הקהל. הם רצחו 24 אנשים, ביניהם המדען אהרון קציר וקבוצה של צליינים. שניים מהטרוריסטים נהרגו בחילופי האש. השלישי, אוקאמוטו קוזו, נתפס נשפט ונידון למאסר עולם, אולם שוחרר ב-1985 במסגרת עסקת ג'יבריל.

יש לציין כי האלימות לא היתה מוגבלת לשמאל, וגם הימין הקיצוני הרים את ראשו המאיים. לאחר סיום הכיבוש שבו והופיעו אגודות לאומניות שהטיפו לקדושתו של הקיסר והחזרת הלאומיות לחינוך, לשינוי החוקה והקמת הצבא מחדש. הימין הלאומני איים על סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים שנראו בעיניו כפוגעים במדינה או בקיסר. בעקבות ההפגנות הגדולות של 1960, תקף צעיר לאומני את יו"ר המפלגה הסוציאליסטית בעת נאומו, ולעיני מיליוני צופי הטלוויזיה דקר אותו למוות. בנובמבר אותה שנה דקר לאומני קיצוני את רה"מ לשעבר קישי ופצע אותו קשות, על כי לא היה תקיף מספיק כנגד השמאל. בשורה התחתונה, האלימות משני הצדדים כשלה בנסיונה לעשות שינויים משמעותיים במשטר או במדיניותו.

הזוג הקיסרי ביום חתונתם