חלק כב: יפן חוזרת לאסיה

עמי מזרח אסיה עברו תהפוכות רבות לפני ובזמן מלחמת העולם השניה, וכשלבסוף הוסר מהם עול הכיבוש היפני הם גילו התנגדות מובנת לחזרתו של הקולוניאליזם. התקוממויות צצו באזורים שונים, ומדינות המערב, שהיו טרודות בשיקום העולם כולו, נאלצו להעניק עצמאות לעמים שנשלטו על-ידן במשך מאות שנים. מלזיה, בורמה, הפיליפינים, וייטנאם ואינדונזיה זכו בעצמאות. תאילנד, ששיתפה פעולה עם יפן בזמן המלחמה, לא נענשה, שכן טענה כי שיתוף הפעולה נכפה עליה.

ארה"ב חששה שהמדינות הצעירות והחלשות בדרום-מזרח אסיה יהיו טרף קל לקומוניזם העולמי, ולכן ביקשה לסייע להן ולחזק את הכלכלה שלהן. ליפן היה תפקיד מפתח במאמץ זה. יפן היתה דוגמה של שוק קפיטליסטי ודמוקרטי מצליח. היא שילמה פיצויים בסך 1.1 מיליארד דולר על הנזקים בזמן המלחמה, ומרבית הפיצוי הגיע בצורה של סחורות ושירותים, ובנוסף יפן קנתה חומרי גלם נחוצים מאותן מדינות. בשלב מאוחר יותר הגיעו גם השקעות יפניות במיזמים באותן מדינות, והמסחר התרחב. עם זאת, רגשי העוינות כלפי היפנים במדינות שסבלו תחת הכיבוש האכזרי נותרו חזקים.

קוריאה היתה חצויה, ושני חצאי האי חלקו איבה עזה ליפנים לאחר 35 שנות כיבוש. מתוך 3.6 מיליון קוריאנים שהיו ביפן בסוף המלחמה, כ-3 מיליון חזרו לקוריאה, והיתר נותרו ביפן כתושבי קבע. המו"מ בין יפן לדרום-קוריאה נמשך 13 שנים, ועלה על שרטון מדי פעם בגלל סוגיות של שדות דיג ותביעות רכוש. רק ב-1965 הגיעו שתי המדינות להסכם וכוננו יחסים דיפלומטיים. יפן הכירה בדרום-קוריאה כנציגת העם הקוריאני והעניקה לה סיוע כלכלי של 800 מיליון דולר בסחורות ושירותים. הסחר בין המדינות התפתח ובעקבותיו באו השקעות יפניות בקוריאה. הקוריאנים לקחו את הכסף היפני, אך הסתייגו מקשרי תרבות, ואסרו על השמעת מוזיקה יפנית או הקרנת סרטים יפניים.

יפן לא יכלה לקיים קשרים רשמיים עם סין הקומוניסטית, מחמת התנגדותה של ארה"ב. ב-1952 חתמה יפן הסכם שלום עם סין הלאומנית (טייוואן) והכירה בממשלו של צ'אנג קאי-שק כנציגו הבלעדי של העם הסיני. טייוואן ויתרה על הפיצויים ותמכה בהשארת הקיסר על כנו, ויפן הוקירה תודה למושבתה-לשעבר בהשקעות וסחר ענף. ב-1953 החלה יפן לסחור עם סין, למרות העדר היחסים הרשמיים ביניהן. עד שנות ה-60 הפכה יפן לשותפה המסחרית הראשית של סין.

כאשר הכירה ארה"ב בסין ב-1972 והסכימה לצרפה לאו"ם במקום טייוואן, הלכה יפן בעקבותיה. בספטמבר אותה שנה ביקר רה"מ היפני טנאקה קַקוּאֵי בבייג'ינג, הכיר בסין וניתק את היחסים הרשמיים עם טייוואן. ב-1978 חתמו סין ויפן על הסכם שלום וידידות, בו התחייבו המדינות לא לנסות להשיג הגמוניה באסיה. כמו טייוואן, ויתרה סין על הפיצויים וזכתה בהשקעות יפניות נרחבות. המסחר עם טייוואן נותר בעינו, למרות ניתוק היחסים הרשמיים.

יפן הרוויחה רבות ממלחמת וייטנאם, כאשר הזמנות אמריקאיות הזרימו כסף לתעשיה היפנית. במאי 1972 החזירה ארה"ב את אוקינאוה ליפן, בתנאי שהבסיסים האמריקאים יישארו על כנם. ב-1973 חתמה ארה"ב על הסכם עם צפון-וייטנאם והחלה להסיג את כוחותיה מאדמת וייטנאם, ובאפריל 1975 הסתיימה המלחמה בנצחון הצפון. נסיגתה של ארה"ב מהזירה האסייתית שיפרה את תדמיתה הדורסנית בעיני היפנים.

בשנות ה-70 השתמשו היפנים בקיסר לקידום האינטרסים הבינלאומיים של יפן, למרות מחאות השמאל על כך שהחוקה אוסרת על עירוב הקיסר בעניינים מדיניים. בסתיו 1971 יצא הקיסר הירוהיטו עם אשתו לביקור בשבע מדינות אירופאיות. היתה זו הפעם הראשונה מאז ומעולם שקיסר יפן יצא מגבולות ארצו. במקומות מסוימים נתקל הזוג הקיסרי בהפגנות מחאה של אלה שלא שכחו את התנהגותה של יפן במלחמת העולם. ב-1975 יצאו הקיסר ואשתו לביקור בארה"ב, שם התקבלו בכבוד וזכו לסיקור תקשורתי אוהד.

יפן השתתפה בחרם הערבי על ישראל מתוך הצורך ההולך וגובר שלה בנפט מזרח-תיכוני. מצד שני, היחסים עם ארה"ב עודדו אותה לנקוט בקו ידידותי כלפי ישראל. במאי 1952 היתה ישראל המדינה הראשונה באסיה שכוננה יחסים דיפלומטיים עם יפן, כשבועיים לאחר תום הכיבוש האמריקאי. ב-1962 ביקרה שרת החוץ גולדה מאיר בטוקיו, וב-1963 הועלו הנציגויות של המדינות לרמת שגרירות מלאה. צעירים יפנים שהתאכזבו מהקפיטליזם והקומוניזם כאחד, גילו את הקיבוץ ודרך החיים השיתופית, ואחדים באו לישראל לעבוד כמתנדבים. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, אשר הזכירה ליפנים ימים של מלחמות וכיבושים מהעבר שלהם, הפנה השמאל היפני עורף לישראל וזיהה אותה כחלק מהמנגנון האימפריאליסטי האמריקאי.

ראש ממשלת יפן טנאקה לוחץ את ידו של היו"ר מאו בנאנג'ינג ב-1972

חלק כא: פוליטיקה ואלימות

אחרי מלחמת העולם השניה נבחר הַטוֹיַאמָה איצ'ירוֹ, שר החינוך אשר פיטר בשנות השלושים פרופסורים ליברליים מהאוניברסיטאות, לנשיאות מפלגת המרכז הליברלית. הטיהור שכפו האמריקאים בשנות הכיבוש אילץ אותו לפנות את מקומו בראשות המפלגה ליושידה שיגרו, שעמד בראש הממשלה ברוב שנות הכיבוש. יושידה תמך בפרופיל צבאי נמוך, הליכה בתלם האמריקאי והצמדות לחוקה החדשה.

עם סיום הכיבוש וביטול הטיהור, ציפה הטויאמה שיושידה יפנה לו את מקומו בראשות המפלגה, אך זה סירב. בין השניים התפתחו חילוקי דעות עם השנים, מפני שהטויאמה דגל בשינוי החוקה, במדיניות חוץ עצמאית וחיזוק חילות ההגנה. חילוקי הדעות הובילו את הטויאמה ואנשיו לפרוש מהמפלגה ב-1953 ולהקים ב-1954 את "המפלגה הדמוקרטית של יפן". הטויאמה עמד בראשה, וסגנו קִישִי נוֹבּוּסקֶה (שהיה שר המסחר והתעשייה בממשלת טוג'ו בזמן המלחמה) שימש כמזכ"ל.

בדצמבר 1954 נפלה ממשלת יושידה בהצבעת אי-אמון, והטיואמה נבחר לראשות הממשלה למגינת ליבם של רבים. באוקטובר 1955 התאחדו שני הפלגים העיקריים של השמאל ביפן ליצירת "המפלגה הסוציאליסטית היפנית" (JSP), וכתגובה התאחדו המפלגה הליברלית והמפלגה הדמוקרטית ליצירת "המפלגה הדמוקרטית הליברלית" (LDP). במשך שישים השנים הבאות ניצבו שתי המפלגות הללו זו מול זו (בשינויים קלים), כאשר ה-LDP בשלטון ברובו המכריע של הזמן, וה-JSP כמפלגת האופוזיציה הראשית. הציבור היפני רוחש אהדה לעמדות מסוימות של השמאל הסוציאל-דמוקרטי, אך סולד מעמדותיה הקיצוניות של המפלגה הסוציאליסטית בענייני כלכלה ומדיניות חוץ.

ב-1960 פרש הפלג הימני במפלגה הסוציאליסטית והקים את "המפלגה הדמוקרטית הסוציאלית" הקטנה, אשר דגלה במדינת רווחה, ותמכה בחילות-ההגנה וההסכמים עם ארה"ב. המפלגה הקומוניסטית נותרה קטנה, אך היו בה חברים רבים מקרב החוגים האינטלקטואלים, ובשנות ה-60 היו לעיתון המפלגה 3 מיליון קוראים. מפלגות קטנות נוספות קמו ונעלמו עם השנים, בעיקר בגוש השמאל. ה-LDP ממשיכה לשלוט ביפן גם בימינו, אם כי בבחירות המקומיות זוכים נציגי שמאל להצלחות.

מדיניות החוץ העצמאית של הטויאמה התבטאה בכינון יחסים דיפלומטיים עם ברה"מ. התנגדותה של מוסקבה לבסיסים האמריקאים ביפן, כמו גם מחלוקת על ארבעה איים שנכבשו ע"י הסובייטים בסוף מלחמת העולם, מנעו יחסים אלה, אך באמצע שנות ה-50 לשתי המדינות היה אינטרס בחידוש הקשרים. יפן נזקקה לשדות הדיג בצפון, ביקשה להחזיר את שבויי המלחמה הנמקים במחנות בסיביר, ושאפה לבטל את הווטו הרוסי על צירופה לאו"ם. ברה"מ מצידה היתה מעוניינת בסחר עם יפן שיביא לפיתוח מזרח סיביר. ב-1956 חתם הטויאמה במוסקבה על "הסכם נורמליזציה", שאינו הסכם שלום משום חילוקי הדעות הטריטוריאלים (עד היום לא נחתם הסכם שלום רשמי, למרות שחלק מהאיים במחלוקת הוחזרו ליפן). בעקבות ההסכם הוסדר נושא הדיג, התפתח מסחר, ושבויים יפנים החלו לחזור הביתה. בדצמבר 1956, 23 שנים אחרי שפרשה מחבר הלאומים בטריקת דלת, הצטרפה יפן לאומות המאוחדות בברכת שתי המעצמות.

ב-1957 נבחר קישי לראשות המפלגה ולראשות הממשלה, לאחר התפטרות הטויאמה על רקע נסיון לא-מוצלח לשינויים בחוקה. בנסיון לחזק את מעמדו של הקיסר ולהגביר את הפופולריות של המשפחה הקיסרית, הודיעה הממשלה ב-1958 על אירוסיו של יורש העצר אקיהיטו בן ה-25 לשוֹדָה מִיצִ'יקוֹ בת ה-24, אשר לא היתה בת-אצולה, אלא בתו של תעשיין. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות יפן בה קיסר לעתיד נשא אישה "פשוטת עם" בנישואי אהבה, במקום שידוך מתוכנן בקפידה. טקס הכלולות נערך ב-1959, ומיצ'יקו הפכה למושא הערצה וחיקוי בקרב נשות יפן. ב-1960 נולד בנם הבכור של הזוג, הנסיך הירו (לימים ייקרא נרוהיטו), ואחריו נולדו עוד בן ובת.

באותה שנה ביקש קישי לחדש ולתקן את חוזה הביטחון עם ארה"ב, דבר שגרם למחלוקת פוליטית קשה. ע"פ התיקון המוצע, תבוטל זכותם של האמריקאים להתערב בדיכוי מהומות ביפן, וכל פעולה אמריקאית בשטח יפן תצריך התייעצות עם הממשלה היפנית. לכאורה שינויים אלה הם לטובת יפן, אך מפלגות השמאל טענו בלהט כי זו מזימה לשילובה של יפן במערך האסטרטגי של ארה"ב כנגד הגוש הסובייטי. מאחר שלא יכלו לגייס רוב בפרלמנט נגד אישור החוזה החדש, ניסו מפלגות האופוזיציה למנוע את הדיון עצמו. ב-19 במאי 1960 ערכו צירי האופוזיציה שביתת-שבת בכניסה ללשכתו של יו"ר הבית התחתון. לאחר חמש שעות של מצור הזמין יושב הראש את המשטרה, אשר פינתה את הצירים בכח. מיד לאחר מכן, וללא הודעה מוקדמת, העלה היו"ר את הנושא להצבעה והחוזה אושר ללא מתנגדים.

מחטף זה גרם לסערה ציבורית נרחבת, ומאות-אלפי מפגינים צרו על בניין הפרלמנט ושיתקו את החיים בטוקיו. הגוף המוביל בהפגנות ההמוניות היה ארגון הסטודנטים זֶנגַאקוּרֶן. היה זה כחודש ימים לאחר שהפגנות סטודנטים גדולות הפילו את המשטר הדיקטטורי בדרום-קוריאה. במשך כחודש שלם המשיכו ההפגנות סביב בניין הפרלמנט, כאשר המפגינים קוראים לביטול חוזה הבטחון והתפטרות קישי, מתנגשים עם המשטרה ומנסים לפרוץ לבניין. למרות כל זאת נרשם רק מקרה מוות אחד, סטודנטית שנרמסה למוות ע"י ההמון. בעקבות הפגנות הענק בוטל ביקורו המתוכנן של נשיא ארה"ב אייזנהאואר, שהיה אמור להיות הביקור הראשון של נשיא אמריקאי ביפן (ג'ראלד פורד הגשים מטרה זו ב-1974). רה"מ קישי התפטר, אך החוזה המתוקן נותר על כנו עד היום.

כשלון ההפגנות איכזב את האינטלקטואלים והסטודנטים הרדיקלים. ארגון הסטודנטים זנגאקורן נטש את המפלגה הקומוניסטית והתפצל לפלגים אידאולוגיים יריבים. חלק מהפלגים תמך בדרכי פעולה אלימות (גֶבָּה, מהמילה הגרמנית Gewalt - אלימוּת). ב-1969 השתלטו הסטודנטים על קמפוסים רבים ביפן במחאה על שכר הלימוד הגבוה ועל חלקה של יפן בסיוע לארה"ב במלחמת וייטנאם. לאחר חודשים של השבתת הלימודים, שוחררו הקמפוסים ע"י כוחות המשטרה.

שבירת ההפגנות דחפה את הפלגים האלימים לדרך הטרור. בספטמבר 1969 נוסד באוסאקה הארגון הקיצוני סֶקיגוּן-הַא ("סיעת הצבא האדום") וחבריו הטילו פצצות תבערה על תחנות משטרה. במרץ 1970 חטפו תשעה חברים בארגון מטוס בטיסת פנים, והכריחו אותו לנחות בפיונגיאנג, בירת צפון-קוריאה, שם קיבלו מקלט מדיני. בפברואר 1972 לקחו חברי הארגון בת-ערובה, ובקרב של 10 שעות מול מצלמות הטלוויזיה נהרגו שני שוטרים ונפצעו עוד 28. בעקבות התקרית התגלו גופותיהם של 14 צעירים, חברים אשר "סטו מהדרך הנכונה", עונו ונרצחו בבית-מסתור של הארגון.

קבוצה קטנה מתוך הארגון, שקראה לעצמה "הצבא האדום היפני", הגיעה ללבנון ב-1971 ע"פ הזמנתו של ג'ורג' חבש. שאיפתם היתה מהפכה עולמית, ומדינת ישראל היתה בעיניהם ראש גשר אימפריאליסטי באסיה שיש לפגוע בו. ב-30 במאי 1972 הגיעו שלושה מחברי הקבוצה עם דרכונים מזויפים לנמל התעופה לוד, הוציאו ממזוודותיהם כלי נשק ופתחו באש על הקהל. הם רצחו 24 אנשים, ביניהם המדען אהרון קציר וקבוצה של צליינים. שניים מהטרוריסטים נהרגו בחילופי האש. השלישי, אוקאמוטו קוזו, נתפס נשפט ונידון למאסר עולם, אולם שוחרר ב-1985 במסגרת עסקת ג'יבריל.

יש לציין כי האלימות לא היתה מוגבלת לשמאל, וגם הימין הקיצוני הרים את ראשו המאיים. לאחר סיום הכיבוש שבו והופיעו אגודות לאומניות שהטיפו לקדושתו של הקיסר והחזרת הלאומיות לחינוך, לשינוי החוקה והקמת הצבא מחדש. הימין הלאומני איים על סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים שנראו בעיניו כפוגעים במדינה או בקיסר. בעקבות ההפגנות הגדולות של 1960, תקף צעיר לאומני את יו"ר המפלגה הסוציאליסטית בעת נאומו, ולעיני מיליוני צופי הטלוויזיה דקר אותו למוות. בנובמבר אותה שנה דקר לאומני קיצוני את רה"מ לשעבר קישי ופצע אותו קשות, על כי לא היה תקיף מספיק כנגד השמאל. בשורה התחתונה, האלימות משני הצדדים כשלה בנסיונה לעשות שינויים משמעותיים במשטר או במדיניותו.

הזוג הקיסרי ביום חתונתם