חלק יז: הדרך לפרל-הרבור

בתחילת המלחמה עם סין עשה הממשל פעולות נרחבות בתוך יפן. תקנות הצנזורה הוחמרו, וכל פרסום הנוגע לצבא, לכלכלה או למדיניות החוץ חויב באישור מוקדם. בדצמבר 1937 הוקם משרד ההסברה, שתפקידו היה פיקוח על כלי התקשורת. באוגוסט 1938 הוקמה "התנועה להתגייסות רוחנית" בעידוד הממשלה, וזו הפיקה כנסים ועצרות, תכניות רדיו וסרטים על מנת לגבש את תמיכת הציבור במלחמה. ע"פ מכונת התעמולה, המלחמה היתה "מלחמת קודש" שכוונה נגד צ'אנג קאי-שק, הבובה של הקולוניאליזם המערבי והקומוניזם הרוסי, ולא חלילה נגד סין. יפן, כך הוסבר לציבור, נלחמת למען סין, על מנת לסייע לה להשתחרר מעול המערב. אזרחי יפן לא שמעו ולא ידעו דבר על הפשעים נגד האנושות שביצע הצבא שלהם על אדמת סין.

גורמים בתוך יפן הצדיקו את ההקרבה של היפנים האמיצים בשדה הקרב בכך שהעולם צועד לכיוון של גושי מדינות אזוריים, ולכן יש לאחד את מזרח אסיה לגוש אחיד ויפן בראשו, לטובתן של כל מדינות האזור. מערכת החינוך הדגישה את קדושת הקיסר ואת עליונותם של היפנים על שאר העמים ואת מגרעות האינדיבידואליזם המערבי, אשר חסרונו ביפן הוא מקור כוחה.

המלחמה עלתה ליפן הון תועפות. ההוצאות על שלושת חודשי הלחימה הראשונים הסתכמו ב-2.5 מיליארד ין - כמו כל התקציב של אותה שנה. הממשלה גייסה כסף באג"ח ומיסים, אך נחוץ היה שינוי מהותי בכלכלה היפנית על מנת לממן פעילות צבאית ענפה לאורך זמן. ע"פ המלצת צוות מוחות, עשתה הממשלה צעדים לארגון המשק על בסיס תכנון מרכזי, שירסן את תוצאותיו השליליות של הקפיטליזם. בינואר 1938 הוקם משרד הסעד ונחקק חוק ביטוח בריאות לאומי, ובמרץ אותה שנה אישר הפרלמנט את "חוק הגיוס הלאומי", שנתן לממשלה יד רחבה להעביר את כלל המשק לכלכלת מלחמה.

בנובמבר 1938, לאחר חתימת הסכם תרבות עם גרמניה הנאצית ובהשפעת הרטוריקה הנאצית, הכריז רה"מ היפני על כינון סדר חדש במזרח אסיה, שיתבסס על שיתוף פעולה של יפן, מנצ'וקואו וסין. וַּאנג ג'ינגוֵּיי, סגנו של צ'אנג קאי-שק, ערק לצד היפנים, וב-1940 הוקמה "הרפובליקה הסינית", מדינת-חסות בראשותו בשטח היפני הכבוש. משטר בובות זה נתן לגיטימציה לנוכחות היפנית בסין.

היטלר ראה ביפן גורם שיכול להרתיע את ברה"מ ואת מעצמות המערב כאחד, והציע לה ברית צבאית כוללת, אך יפן חששה מכניסה למלחמה נרחבת, ולכן היססה. בראותו את ההיסוס היפני, שינה היטלר את מדיניותו וחתם עם ברה"מ על חוזה אי-התקפה באוגוסט 1939. היפנים נדהמו מהפרה זו של הסכם האנטי-קומינטרן עליו חתמו המדינות שלוש שנים לפני כן. חוזה זה היה האור הירוק לפתיחת מלחמת העולם השניה באירופה.

המושבות המערביות במזרח אסיה נותרו כמעט ללא הגנה, בזמן שמדינות הציר ובעלות הברית החלו להילחם על אדמת אירופה. היתה זו הזדמנות פז ליפן להשתלט על שטחים נרחבים נוספים, עשירים במחצבים ומשאבים שהיו נחוצים למכונת המלחמה. במיוחד משכה את ליבה אינדונזיה (איי הודו ההולנדית), העשירה בנפט, ומלאיה הבריטית, העשירה בגומי ועפרות ברזל. המעצמה היחידה שהיתה פנויה למנוע את ההתפשטות היתה ארה"ב, כל עוד לא הצטרפה למלחמה. האיים הפיליפינים היו מושבה אמריקאית, ולארה"ב היה אינטרס לשמר את הסטטוס קוו הקולוניאלי באסיה, לטובת קיומה של בעלת בריתה בריטניה.

ארה"ב האמינה כי איום צבאי וסנקציות כלכליות יצליחו להרתיע את יפן מהשתלטות על המושבות האירופאיות. כאשר כבשו היפנים בפברואר 1939 את האי היינאן שבדרום סין, והתקרבו מאוד לסינגפור והונג-קונג, ביטלה ארה"ב את חוזה הסחר והידידות עם יפן, וכל עסקה עם יפן הצריכה מעתה אישור מיוחד. ביולי 1940, כאשר גברה הסכנה שיפן תשתלט על דרום-מזרח אסיה, העבירה ארה"ב את הצי הפסיפי שלה מסן-דייגו לבסיס פרל-הרבור בהונולולו, ושיגרה כוחות לתגבור חיל-המצב שלה בפיליפינים. לאט אבל בטוח, ארה"ב עברה ממדינה נייטרלית לכזו המתכוננת למלחמה. הממשל האמריקאי חוקק חוק שאיפשר לנשיא לאסור על ייצוא למדינות מסוימות מטעמי בטחון לאומי, והנשיא רוזוולט הטיל אמברגו על יפן. גרוטאות ברזל ודלק מטוסים שקנתה יפן מארה"ב היו חיוניים לכושר הלחימה של צבאה.

יפן לא נרתעה, ובמקום לעצור את התפשטותה הטריטוריאלית, התקרבה אל מדינות הציר. באוגוסט 1940 חתמה יפן על הסכם עם ממשל וישי שאיפשר לה לעשות שימוש בנמלים ושדות תעופה בצפון הודו-סין. מהלך זה נועד לאגף את כוחותיו של צ'אנג מדרום, אך היה גם קרש קפיצה להשתלטות על הודו-סין ודרום-מזרח אסיה. בספטמבר חתם השגריר היפני בברלין על "הברית המשולשת" עם גרמניה ואיטליה. הברית קבעה כי אם אחת המדינות תותקף ע"י מדינה שעדיין אינה מעורבת במלחמה, תבואנה השתיים האחרות לעזרתה. בטווח הקצר הבטיחה יפן את עצמה מפני התקפה של ברה"מ או ארה"ב, אך בטווח הארוך היה זה צעד שגרם לארה"ב לראות ביפן כחלק מהמחנה ההיטלראי, שאסור להתפשר עימו.

בעקבות הברית, ביקש ראש ממשלת יפן קוֹנוֹאֶה להקים מפלגה טוטליטארית ולבסס שלטון ריכוזי סמכותי יותר ביפן. פקידי השלטון, אשר חששו מאובדן כוחם, התנגדו להצעה. לבסוף הושגה פשרה: לא קמה מפלגה טוטליטארית חדשה, אך המפלגות נענו לקריאת רה"מ והתפרקו. הפרלמנט לא פוזר, אך משקלו ירד. הוא עדיין אישר כל תקציב וכל חוק, אך ללא המפלגות היה לחותמת גומי ביד הממשלה. באוקטובר 1940 הוקם ארגון ממלכתי בשם "האגודה לסיוע לשלטון הקיסרי", אשר הופקד על גיוס העם למאמץ המלחמתי. הפיקוח על האוכלוסיה נעשה ע"י "אגודות שכנים", אגודות של 10-15 משפחות המתגוררות באותו אזור. האגודות אורגנו ע"י משרד הפנים, וההשתייכות אליהן היתה חובה מ-1940. הן עסקו באיסוף תרומות, מכירת אגרות-חוב ממשלתיות, תרגילי הג"א, חלוקת מצרכים קצובים, עריכת טקסי פרידה למתגייסים, ניחום משפחות שכולות, הפצת הודעות רשמיות וסיוע למשטרה בהתחקות אחר חשודים.

בעקבות גרמניה, ביקשה גם יפן להגיע להידברות עם ברה"מ. באפריל 1941 חתם שר החוץ היפני מצוּאוֹקָה במוסקבה על חוזה נייטרליות בין המדינות, בדומה לחוזה ריבנטרופ-מולוטוב. החוזה איפשר ליפן להמשיך להתפשט לכיוון דרום ללא חשש מהתערבות סובייטית, ולברה"מ ניתן שקט במזרח שאיפשר לה לרכז את מאמציה בהכנות למלחמה עם גרמניה.

לאחר מבצע ברברוסה והדהירה הגרמנית לכיוון מוסקבה, ביקש היטלר מהיפנים להצטרף למלחמה לצידו ולתקוף את ברה"מ ממזרח, על מנת שיתישו את הסובייטים לכדי כניעה. שר החוץ מצואוקה המליץ לקבל את הצעתו של היטלר, אך קונואה ושר הצבא טוג'ו התנגדו לכך, מתוך חשש שמלחמה יבשתית שניה תקשה על יפן יתר על המידה. קונואה הקים ממשלה חדשה ללא מצואוקה על מנת לנטרל את עמדתו. המרגל ריכארד זוֹרגֶה, אשר התחזה לעיתונאי גרמני בטוקיו, דיווח לסובייטים שיפן מעדיפה להמשיך בהתפשטות דרומה על פני הסתבכות בקרבות מיותרים בסיביר, וסטאלין העביר גייסות מגבול מנצ'וריה לחזית המערבית. זורגה נתפס באוקטובר 1941, אך מכיוון שיפן לא היתה במלחמה עם ברית המועצות לא ניתן היה להאשים אותו בריגול למען האויב. לבסוף הוא ועוזרו היפני הורשעו בהפרת החוק לשמירת שלום הציבור, נידונו למוות והוצאו להורג בנובמבר 1944.

ביולי 1941 שיגרה יפן 50,000 חיילים לדרום הודו-סין, והתגובה האמריקאית היתה חריפה - חרם מלא על יפן, איסור מסחר איתה והקפאת הנכסים היפניים באמריקה. בריטניה וממשלת הולנד הגולה הצטרפו לחרם. תגובה זו חיזקה את הנצים ביפן, ובראשם שר הצבא טוֹג'וֹ הידֶקי, שטענו כי מלחמה עם ארה"ב היא בלתי-נמנעת. ארה"ב הולכת ומתחזקת, בעוד עתודות הנפט של יפן הולכות ומידלדלות מיום ליום, ולפיכך עדיף לצאת למלחמה מוקדם ככל האפשר.

רה"מ היפני קונואה הציע להיפגש עם רוזוולט בהוואי על מנת להפיג את המתיחות, אך הנשיא האמריקאי חשש ממלכודת יפנית ודחה את ההצעה. כאשר נוכח קונואה באוקטובר 1941 שאפסו סיכוייו לבטל את החרם האמריקאי או לבלום את הצבא, התפטר והמליץ לקיסר למנות את שר הצבא טוג'ו ליורשו, כאזהרה אחרונה לארה"ב לפני פרוץ מלחמה. כראש ממשלה, טוג'ו הציע לאמריקאים באמצעות שגרירו בוושינגטון כי היפנים ייסוגו מהודו-סין ויתחייבו לא לפלוש למושבות המערביות באזור, תמורת ביטול החרם והסרת האמברגו.

ממשל רוזוולט ראה בהצעה היפנית סימן של התקפלות, וניסה לסחוט מיפן ויתורים נוספים. ב-26 בנובמבר 1941 מסר מזכיר המדינה האמריקאי הַאל איגרת ליפן, בה הודיע כי החרם על יפן יבוטל לאחר שתיסוג לא רק מהודו-סין, אלא מכל שטחי סין, כולל מנצ'וריה. האמריקאים ידעו כי הם מסתכנים במלחמה, אך הדרג הצבאי האמריקאי זלזל בכוחו של הצבא היפני למול עוצמתה של מעצמה כמו ארצות הברית. ביפן התקבלה "איגרת האל" כסטירת לחי מצלצלת. הדרישה החדשה היתה לחלוטין לא-מקובלת על הצבא, והדבר סתם את הגולל על כל מאמץ דיפלומטי לפתור את הסכסוך. חמישה ימים לאחר קבלת האיגרת, ב-1 בדצמבר 1941, התכנסה ממשלת יפן בנוכחות הקיסר והחליטה להכריז מלחמה על ארה"ב ובריטניה.

הרמוניה בין עמי מדינות הציר

חלק טז: הברית עם היטלר ומלחמת סין-יפן השניה

התחזקות הצבא היפני הגבירה את התאבון שלו להתרחבות בשטח סין. צ'אנג קאי-שק, שנכשל מאז 1927 במיגור הקומוניסטים בארצו, נראה כמטרה קלה עבור הצבא הקיסרי. הקומוניסטים בראשות מאו הצליחו לעבור את "המסע הארוך" ולהתמקם על גבול מונגוליה, שם קיבלו סיוע סובייטי בקלות יחסית, ולעומתם המדינה היחידה שסייעה לצ'אנג היתה גרמניה הנאצית. טייסים ויועצים נאצים הצטרפו לקצינים הגרמנים שאימנו את צבאו של צ'אנג, כדי להילחם באיום האדום.

צבא גוואנדונג המשיך לנגוס בשטח סין, ובחודש יוני 1935 נחתם הסכם בין הגנרל הוֹ הסיני והגנרל אוּמֶזוּ היפני בשם ממשלותיהם. בהסכם נקבעו גבולותיה של מנצ'וקואו, וסין התחייבה לפרז את החבלים הגובלים במנצ'וקואו, שכללו את בייג'ינג וטיאנג'ין. מטרתם של היפנים היתה להשתלט בהדרגה גם על צפון סין ומונגוליה הפנימית ולהקים שם מדינות-בובות פרו-יפניות, שיחצצו בין ברה"מ לסין.

יפן וגרמניה הנאצית מצאו שפה משותפת בשנים אלו. שתיהן פרשו ב-1933 מחבר הלאומים, שתיהן שאפו להוכיח את עליונותן ליתר אומות העולם, ובשתיהן היה משטר לאומני ואנטי-קומוניסטי. יפן אמנם לא היתה דיקטטורה, אבל הם העריצו את היטלר על נכונותו לקרוא תיגר על ההגמוניה האנגלו-סקסית בעולם. היטלר, מצידו, לא רחש כבוד רב ליפנים (שע"פ תורת הגזע היו נחותים מהלבנים), אבל ראה ביפן גורם אסטרטגי חשוב במלחמה נגד שנואי נפשו, ברה"מ ובעלות הברית שניצחו במלחה"ע ה-1. בנובמבר 1936 חתמו שתי המדינות על "אמנה נגד הקומינטרן", בה התחייבו לשתף פעולה נגד החתרנות הקומוניסטית. בנספח סודי להסכם, התחייבו לא לסייע לברה"מ אם תאיים על אחת משתיהן, ולא לחתום על חוזה איתה בלי להיוועץ זו בזו. בעקבות ההתקרבות בין גרמניה ליפן צמצם היטלר את הסיוע לסין, הכיר במנצ'וקואו ופטר את האזרחים היפנים בגרמניה מחוקי הגזע. ההתקרבות בין יפן וגרמניה הבהילה את צ'אנג עד כדי כך שהקים חזית משותפת עם הקומוניסטים כנגד הפולש היפני.

לאחר חודשים של מתיחות בצפון סין, בהם כל צד בנה את כוחותיו, הגיע הגפרור שהצית את חומר הנפץ. ב-7 ביולי 1937, התאמנה יחידה יפנית בצידו המערבי של גשר מרקו פולו (סמוך לבייג'ינג). בד"כ פרסמו היפנים את מועד האימונים על מנת להרגיע את האוכלוסיה המקומית, אך הפעם בוצע תמרון שלא פורסם מראש. בחושבם כי זו מתקפה יפנית רבתי, ירו חיילים סינים מספר יריות לכיוון הכח היפני, שהתפתחו לחילופי אש. המצב הדרדר במהירות, ותגבורות משני הצדדים זרמו למקום. הקרבות התפשטו לכל צפון סין, על אף שלא הוכרזה מלחמה ע"י אף אחד מהצדדים (מבחינת יפן היתה זו "תקרית" נוספת). הסינים האשימו את היפנים בפרובוקציה, ואילו היפנים מחו על הפרת הסכם הפירוז.

על אף נחיתות מספרית משמעותית, הראו היפנים כושר לחימה גבוה, ותוך זמן קצר כבשו את בייג'ינג ואת עיר הנמל טיאנג'ין. בניגוד להבלגת צ'אנג על כיבוש מנצ'וריה ב-1931, הפעם עמד על שלו. בתיווך הקומוניסטים, חתם על הסכם עם ברה"מ, שהחלה להעביר לו סיוע צבאי דרך מונגוליה. הטייסים הרוסים החליפו את הגרמנים שעזבו זה מכבר. באוגוסט התפשטו הקרבות גם לשנגחאי. חצי מיליון חיילים סינים ניסו להגן על העיר מול 200,000 חיילים יפנים, אך לאחר שלושה חודשי לחימה מרה נפל החלק הסיני בידי יפן. המובלעת הזרה בעיר נותרה ללא פגע, מפני שהיפנים לא העזו לתקוף אותה.

היעד הבא של הצבא היפני היה עיר הבירה נאנג'ינג, אשר נכבשה בדצמבר 1937. כיבוש הבירה נועד להטיל מורא על הסינים ולשכנע אותם להיכנע. על מנת לא להשאיר מקום לספק, השתוללו חיילים יפנים באכזריות ברחבי העיר במשך חודש ימים. הם רצחו רבבות אזרחים ביריות ובכידונים, קשרו קבוצות של בני אדם בחבלים והציתו אותם או השליכו אותם לנהר - הכל תחת התואנה כי אלה חיילים במסווה. רבבות נשים נאנסו ונרצחו. "האונס של נאנג'ינג", כפי שנודעו הזוועות בעולם, גבה את חייהם של לפחות 100,000 אזרחים סינים חפים מפשע, והיה אחד מפשעי המלחמה הגדולים של יפן. בהמשך המלחמה בסין ביצעו היפנים מעשי זוועה נוראיים נוספים: הפציצו ריכוזי אוכלוסיה, הוציאו להורג על ימין ועל שמאל, הענישו אוכלוסיות עונשים קולקטיביים, העבידו שבויים בתנאי עבדות מחפירים, וערכו ניסויים רפואיים על שבויים. מעשי הזוועה ליכדו את הסינים בשנאתם ליפן (אשר עד היום מהדהדת ביחסים בין המדינות). צ'אנג, שהיה מנהיג שנוי במחלוקת, הפך לגיבור לאומי נערץ, והוביל את המאבק העממי בכובש האכזר עד סוף המלחמה.

המלחמה נמשכה עד כניעת יפן ב-1945. נהרגו בה כמיליון וחצי חיילים סינים ועוד חצי מיליון יפנים, בנוסף למיליוני אזרחים סינים (ההערכות נעות בין 5 ל-20 מיליון). כ-100 מיליון סינים, כרבע מהאוכלוסיה דאז, הפכו לפליטים. הצבא היפני, שהצטיין במלחמת-בזק, שקע בבוץ של לוחמת גרילה והתנגדות עממית, ולא הצליח לשבור את רוחה של האוכלוסיה המקומית. הסינים ניהלו מלחמת התשה מוצלחת, בה עקצו את היפנים כמה שיכלו, וקנו זמן ע"י נסיגה מחושבת משטחים קשים-להגנה, תוך השארת אדמה חרוכה מאחוריהם.

ההתפשטות היפנית פגעה באינטרסים המערביים בסין, והעכירה את יחסיה של יפן עם המעצמות. אזרחים וספינות של המערב נפגעו במהלך הקרבות, ובשטחים שנכבשו ניתנה עדיפות לחברות יפניות. היפנים ניסו לזכות בתמיכת העולם ע"י נפנוף בקלף המאבק בקומוניזם, אך הזוועות שפורסמו בעולם הביאו גל של אנטגוניזם כלפי יפן. מהצד השני, לא הזדרז העולם לסייע לסין, מלבד ברה"מ שהגישה סיוע צבאי מצפון, ובריטניה שסללה את "דרך בורמה" ב-1938 על מנת להעביר סיוע לצ'אנג מכיוון דרום. השיקול היה כלכלי בראש ובראשונה; יפן היתה השוק השלישי בגודלו לסחורות אמריקאיות, והמקור השני בגודלו לייבוא מוצרים לארה"ב. בנוסף, מדינות המערב היו עסוקות באפשרות של מלחמה ממשמשת על אדמת אירופה, והחשש מהיטלר היה גדול מהדאגה למתרחש בסין.

היפנים חששו מהתערבות סובייטית אקטיבית, ולכן הציבו כוחות גדולים לאורך גבולות מנצ'וקואו וקוריאה עם ברה"מ. בקיץ 1938 התפתח סכסוך גבולות לתקרית צבאית ומספר שבועות של קרבות בין יפן וברה"מ. התנגשות חמורה יותר התרחשה במאי 1939, במה שנודע כתקרית נומונהאן או קרבות חלקין-גול. כניסה של כח מונגולי לשטח נתון-במחלוקת בגבול מונגוליה-מנצ'וקואו הובילה לתקרית צבאית, אשר גרמה לשני הצדדים להחיש תגבורות למקום. בתחילת יוני הגיעו הגנרלים ז'וקוב ושמושקביץ' עם כוחותיהם ולקחו את הפיקוד על הזירה. לאחר מתקפות יפניות בחודשי יוני ויולי, תכננו הסובייטים מתקפה גדולה באוגוסט, במטרה להנחית על היפנים מכה ניצחת ולסיים את העימות עוד בטרם תתחיל המלחמה באירופה. ב-20 באוגוסט פתחו הסובייטים במתקפה המאסיבית, ועד ה-31 באוגוסט השיגו את מטרתם והדפו את כלל הכוחות היפנים מאדמת מונגוליה.

היפנים ספגו אבדות קשות בקרבות אלה ונוכחו בעוצמת הצבא האדום, אשר היה רחוק מאוד מצבא הצאר שנוצח ע"י היפנים ב-1905. מפלה זו, אשר הוסתרה כמובן מהציבור היפני, הרתיעה את הפיקוד העליון ממלחמה עם ברה"מ, מה שיוביל את יפן לחתום עם הסובייטים על חוזה נייטרליות באפריל 1941, ולבחור בהמשך בעימות עם ארה"ב באוקיינוס השקט על פני עימות יבשתי עם הרוסים.

פשע מלחמה יפני, מהפחות מזעזעים. חפשו בגוגל תמונות נוספות על אחריותכם 

חלק טו: מיליטריזם ועליית הימין הקיצוני

כיבוש מנצ'וריה ב-1931 היה נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן, אשר סיימה את תקופת הדמוקרטיה הליברלית ופתחה את תקופת הלאומנות והמיליטריזם. חששותיהם של המדינאים המתונים מפני תגובה בינלאומית חריפה התבדו, ומעבר לגינויים רפים לא נקטו אומות העולם כל צעד נגד יפן, כולל סין שאפילו לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. ברה"מ, ששמחה לאידו של צ'אנג קאי-שק, אף איפשרה לכוחות היפנים לנוע ברכבת הסינית המזרחית, שהיתה בבעלות רוסית. הצבא הכתיב את מדיניות החוץ של יפן, וזו נראתה כמוצלחת מול רפיון העולם, השקוע במשבר כלכלי.

התחזקות הצבא סייעה ליפן להתגבר על המשבר. הזמנות הטנקים, התותחים, המטוסים וכלי השיט סיפקו תעסוקה למפעלים רבים, במיוחד לאחר שיפן פרשה מהועידה לצמצום החימוש הימי ב-1936. התחזקות התעשיה הכבדה הביאה להופעתם של תאגידי ענק חדשים (זַאיבָּצוּ): ב-1933 עברה חברת טויוטה מייצור נולים למשאיות; ב-1934 מוזגו ענפי התעשיה הכבדה של מיצובישי; חברת "ניהון סאנג'ין" ("תעשיית יפן", ובקיצור - "ניסאן") ייצרה מכשירי חשמל, משאיות ומוצרים כימיים; "היטאצ'י" ייצרה ציוד חשמלי; "נקאג'ימה" ייצרה מטוסים. הצבא העדיף לעבוד מול הזאיבצו החדשים שהיו תלויים בו, מאשר עם הזאיבצו הוותיקים שהיו קשורים לממסד המפלגתי. בסוף שנות ה-30 גדל התל"ג היפני ב-5% בשנה בממוצע, וצי הסוחר שלה היה השלישי בגודלו בעולם. היפנים הציפו את השווקים הבינלאומיים במוצרים זולים באיכות נמוכה.

למעט אנשי רוח בודדים ששללו את הכיבוש היפני ביבשת, רוב הציבור תמך בו בהתלהבות. הגינוי הבינלאומי יצר תחושה שיפן עומדת לבדה מול כוחות גזענים שאינם מוכנים להודות בעוצמתה של יפן, ועורר רגשות פטריוטים עזים. התמיכה בתנועות השמאל הפציפיסטיות ירדה, ואינטלקטואלים רבים חשו לאן הרוח מנשבת ושילבו את גישת "כל העולם נגדנו" אל תוך הפילוסופיה שלהם. הציבור תלה בראשי הצבא ציפיות לסדר חדש ביפן, ואלה נאמו והתראיינו בעיתונים וברדיו, תוך שהם מזהירים מהאיומים הקומוניסטים והאימפריאליסטים על אסיה כולה, וקוראים להרחבת "מרחב המחיה" של היפנים ביבשת.

הימין הרדיקלי ביסס את האידאולוגיה שלו על ספריהם של הוגים פוליטיים, שנכתבו בעקבות מה שנתפס ככשלון הדמוקרטיה והבירוקרטיה. המוטיב העיקרי בספרות זו היה הטיעון כי הרסטורציה של מייג'י הוכשלה ע"י פוליטיקאים, בירוקרטים וקפיטליסטים, שהשתלטו על הקיסר וניצלו אותו לקידום האינטרסים הצרים שלהם. לפיכך הטיפו אנשי הימין לחזרה לערכים המסורתיים, לשיקום המבנה הלאומי של יפן (קוֹקוּטַאי) ולסילוק הגורמים המפריעים לקיסר לשלוט.

ככל שהחמיר המצב הכלכלי בסוף שנות ה-20 וגברה המתיחות במנצ'וריה, כך התחזקה בצבא ההכרה שיש להחליף את השלטון. בספטמבר 1930 התארגנה קבוצה של קצינים צעירים במטה הכללי ותכננה תכנית להפיכה צבאית: בעקבות הפגנה של מפלגת אופוזיציה מול בניין הפרלמנט, יתפרס הצבא סביב הבניין על מנת להגן עליו, ואז ידרוש את התפטרות הממשלה לטובת ממשלה חדשה בראשות גנרל בכיר. התכנית לא יצאה לפועל לבסוף, מפני שברגע האחרון משך אותו גנרל את ידו ממנה. באוקטובר 1931, לאחר פרוץ הקרבות, הגתה הקבוצה תכנית נוספת: הפצצת בית השרד של רה"מ בזמן ישיבת הממשלה, הריגת כל חבריה, ניצול ההמולה להכרזה על מצב-חירום, והמלצה לקיסר למנות גנרל נוסף לראשות הממשלה החדשה. שר הצבא גילה את פרטי התכנית מבעוד מועד והטיל עליה וטו.

ב-15 במאי 1932 יצאו מספר קציני צי צעירים וצוערי צבא להתנקש בחייהם של ראשי הממשל. הקבוצה שהגיעה לבית השרד של רה"מ אינוקאי בן ה-77 הצליחה לעבור בשער בקלות, הגיעה אל אגף המגורים וירתה במנהיג למוות. היה זה ראש הממשלה השלישי שנרצח בידי מתנקשים תוך 15 שנה בלבד, ושנה וחצי בלבד לאחר ההתנקשות ברה"מ המאגוצ'י. הקושרים, שהסגירו את עצמם למשטרה הצבאית, טענו במשפטם כי פעלו מתוך צורך פטריוטי, וכי נחלצו להגנת המולדת מפני אויביה. המשפט עורר אהדה רבה כלפיהם, והשופטים קיבלו כ-350,000 מכתבים הקוראים לחון אותם. לבסוף הורשעו וקיבלו עונשים קלים יחסית, ואף אחד מהם לא נידון למוות. ההתנקשות לא הביאה לחילופי שלטון, אבל חל בו שינוי בכל זאת. שר הצבא הודיע כי הצבא מתנגד למינוי ראש ממשלה חדש מקרב ראשי המפלגות, והאדמירל בדימוס סאיטו מונה לראשות הממשלה. בכך בא לסיומו שלטון המפלגות שהיה נהוג מאז 1918.

אנשי חינוך ומשפטנים, שנתפשו כלא-מספיק פטריוטים, פוטרו וכתביהם הוחרמו. גורמים שמרנים בצמרת הצבא, אשר תמכו ברפורמות שיביאו לחיזוק הצבא אך התנגדו למעשי הטרור של הקצינים הצעירים, ערכו טיהור בשורות הצבא, והחלישו את הקיצונים. בראש השמרנים עמד הגנרל נַגַאטָה טֶצוּזַן. באוגוסט 1935, לאחר שמנהיג הקיצונים הגנרל מזאקי הועבר מתפקידו, נכנס סגן אלוף שקיבל צו-העברה לטייוואן אל משרדו של נגאטה, לכאורה על מנת להיפרד ממפקדו. בהיותו שם שלף את חרבו ושיסף את הגנרל למוות. משפטו של הרוצח בינואר 1936 היה במה למתקפה שלוחת רסן על הממסד ועורר התרגשות ציבורית רבה. המטה הכללי החליט להעביר את האוגדה הראשונה, מרכז כוחם של הקצינים הצעירים, למנצ'וריה.

כצעד מונע, הקצינים החליטו לעשות מעשה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-26 בפברואר 1936, כאשר טוקיו מכוסה שלג כבד, יצאו 1400 חיילים מהאוגדה הראשונה בראשות כ-20 קצינים לביצוע "הרסטורציה של שוֹוָּה". הם השתלטו על בנייני הממשלה, הפרלמנט, המטה הכללי והמשטרה. יחידה אחת פרצה לביתו של שר האוצר בן ה-82 שהתנגד להגדלת התקציבים הצבאיים, ורצחה אותו במיטתו. יחידה אחרת רצחה את ראש הממשלה לשעבר סאיטו בן ה-79. יחידה שלישית רצחה את הגנרל וַּטַנַאבֶּה המתון, שהחליף את מזאקי. יחידה נוספת פרצה לביתו של האדמירל סוּזוּקִי ג'וֹטַארוֹ וירתה בו, אך הוא שרד והחלים מפציעתו, ואף שימש ראש ממשלה בסוף מלחמת העולם השניה.

ה"בוגד" הבולט ביותר שהמורדים ביקשו לחסל היה ראש הממשלה, האדמירל אוקאדה בן ה-68. כח של 300 חיילים תקף את בית השרד שלו באש מקלעים ופרץ פנימה, אך בהמולה ובחשכה לא מצאו המורדים את חדר המגורים. המורדים ירו בגיסו של אוקאדה, שהיה אף הוא אדמירל, וחשבו כי פגעו ברה"מ. אוקאדה התחבא בחדר המשרתות מעל יממה, והצליח להימלט מהבית בעזרת מזכירו ביום שלמחרת. הוא ירד למחתרת עד תום המרידה.

המורדים לא שאפו לתפוס את השלטון בעצמם, אלא ליצור כאוס שיאפשר לממשלה שתקום לחולל רסטורציה חדשה, על מנת להחזיר לקיסר את השלטון. הם האמינו כי האוכלוסיה תקום ותצטרף אליהם, אך הציבור היה נבוך ולא הבין מדוע מה שנראה כסכסוך אידאולוגי פנים-צבאי גולש לנסיונות הפיכה כאלה. הכל היה תלוי אפוא במוצא פיו של הקיסר. יועציו הבכירים של הקיסר נרצחו או חששו לחייהם במצב הנוכחי, והמורדים הטילו מצור על ארמונו. הקיסר כעס גם על אחיו הצעיר, אשר שירת כקצין בצבא ואהד את רעיונותיהם של המורדים, והגדיל לעשות כאשר עזב את מקום שירותו ללא רשות ובא לטוקיו לדבר בזכותם של המורדים. הירוהיטו דרש מהצבא לדכא את המרידה לאלתר, ואיים כי ייצא אישית בראש המשמר הקיסרי לעשות זאת.

עמדתו הנחרצת של הקיסר היתה מכת מוות למרד. המטה הכללי הונהג ע"י השמרנים שהתנגדו למרד, והתייצב לצד הקיסר. הצי, שחייליו לא השתתפו במרידה ושזעם על האלימות נגד האדמירלים לשעבר, חשש מהתחזקות ההגמוניה של הצבא ותמך גם הוא בסיום המרידה. ב-27 בפברואר הוכרז מצב-חירום בטוקיו והחלו לזרום אליה כוחות נאמנים לקיסר, בהם חיל-רגלים, תותחנים, שריון וספינות מלחמה. ב-28 בחודש חתם הקיסר על צו המורה לצבא לסלק את המורדים מעמדותיהם. על מנת להמעיט בשפיכות דמים, ניסה הצבא לשכנע את המורדים להניח את נשקם. הרדיו שידר אליהם קריאות בשם הקיסר לחזור לבסיסיהם ללא עונש, ועלונים שהוצנחו אליהם התריאו בפניהם, כי מי שלא ישוב לבסיסו ייחשב לבוגד ויישא בתוצאות.

כאשר נוכחו כי המרידה נכשלה, איפשרו הקצינים המורדים לחיילים לחזור לבסיסיהם, וחוץ משניים שהתאבדו, העדיפו האחרים להישפט במשפט ציבורי בדומה למשפטים הקודמים. אך הצבא התחכם להם, ומתוקף מצב-החירום נערכו להם משפטי-שדה מהירים וחשאיים, ללא סנגוריה וללא זכות ערעור. 19 איש הורשעו בבגידה והוצאו להורג בירייה. 70 קצינים ונגדים קיבלו עונשי מאסר. האוגדה הראשונה הועברה למנצ'וריה וחייליה לא נענשו על חלקם במרידה. הקצינים הבכירים שתמכו במרידה הועברו מתפקידם, אך לא הועמדו למשפט. סיום המרידה הביא את הקץ לפעולות הטרור של הימין הרדיקלי, אך הממשלה החדשה בראשות הדיפלומט לשעבר הירוֹטָה קוֹקִי היתה נתונה להשפעתו של הצבא, אשר איים חדשות לבקרים כי מרידות נוספות עלולות לפרוץ אם לא יינתן לו מבוקשו. תקציבי הצבא גדלו בשנים הבאות ומעורבותו בענייני חוץ ופנים גברה.

הגנרל וטנאבה, אחד מקורבנות "תקרית ה-26 בפברואר", ובתו 

חלק יד: תקרית מוקדן וכיבוש מנצ'וריה

באוקטובר 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול, שהביא את האופטימיות של שנות ה-20 לקיצה הכואב. התמוטטותה של הכלכלה האמריקאית פגעה קשות בכלכלת יפן, שכן השוק האמריקאי חדל לרכוש מוצרי משי כמעט בן-לילה. כשליש מהאיכרים ביפן, כ-2 מיליון משפחות, גידל תולעי משי ונפגע ישירות מנפילת מחירי המשי. ב-1930 נפלו גם מחירי האורז ומוצרים חקלאיים אחרים, והאריסים (שהיו כמחצית מהאיכרים) שקעו בחובות. הבצורת הקשה של שנת 1931 הביאה איכרים רבים לחרפת רעב.

התעשייה היפנית לייצוא נפגעה קשות, ומפעלים רבים נסגרו. מספר המובטלים ביפן הגיע ל-3 מיליון. שיעור התמותה, שירד בעקבות המודרניזציה של הרפואה ביפן, הביא לגידול דמוגרפי מרשים - מ-56 מיליון ב-1920 גדלה האוכלוסיה ל-64 מיליון ב-1930 - אך בשעת משבר הגידול היה בעוכריה של יפן. המשבר עורר ביקורת על הממשלה ועל ראשי המשק, אשר סבלו מתדמית של נהנתנות על חשבון העם הנמק ברעב. התסיסה הגיעה גם לשורות הצבא, אשר לא היה מרוצה מהדמוקרטיה הפרלמנטרית, שגזרה עליו תקציבים והכתיבה את מהלכיו מתוך מדיניות פייסנית.

בינואר 1930, התכנסו בלונדון המעצמות לדיונים מחודשים בהגבלת החימוש הימי, כהמשך לועידת וושינגטון. יפן ביקשה לשנות את יחסי הציים לנוסחה של 10:10:7, כלומר שהצי היפני יהיה בגודל 70% מזה של הצי האמריקאי או הבריטי. הצעה זו נדחתה על ידי המעצמות, אך יפן קיבלה הקלות מסוימות לגבי צי הצוללות, הסיירות והמשחתות שלה. ראש הממשלה המגוצ'י, שר החוץ שידהארה ושר הצי טַקַארַבֶּה תמכו בפשרה, אך מטה הצי התנגד לה. הצבא ומפלגת האופוזיציה התנגדו להצעה בטענה שהיא מסכנת את בטחון יפן. הסמכות לקבל או לדחות את ההצעה היתה בידיו של הקיסר, שע"פ החוקה הוא מפקד הצי והצבא, אך הקיסר נסמך על דעת יועצים, והתעוררה השאלה מי מוסמך לייעץ לקיסר בנושא? רה"מ טען כי מדובר ביחסי החוץ של יפן, ולכן הממשלה היא הגורם המתאים, אך לעומתו מטה הצי טען כי זו סוגיה בטחונית, ולכן תחת אחריותו. ראש המטה של צי, האדמירל קאטוֹ קַנגִ'י, דרש להתקבל אצל הקיסר על מנת להמליץ לו לדחות את הפשרה, אך מקורבי הקיסר, שתמכו בדעת רה"מ, דחו את הפגישה עד לאחר שהממשלה אישרה את ההסכם. בתגובה, התפטר קאטו במחאה.

באוקטובר אישרה מועצת הקיסר את החוזה והקיסר חתם עליו. הדבר עורר סערה ציבורית, וגורמים באופוזיציה ובקרב הצבא והצי האשימו את המגוצ'י בבגידה ופגיעה ב"סמכות המפקד העליון" של הקיסר. בנובמבר 1930, כאשר הגיע המגוצ'י לתחנת הרכבת של טוקיו, ירה בו מתנקש לאומני ופצע אותו אנושות. הוא מת מפצעיו כעבור תשעה חודשים. שר החוץ שידהארה מילא את מקומו, ועם מותו מינה הקיסר את רה"מ לשעבר וַּקאצוּקִי לתפקיד.

לאחר השתלטות צ'אנג קאי-שק על צפון סין ומנצ'וריה, החלו הסינים לנקוט בצעדים לסילוק היפנים מאדמתם: חרם על סחורות יפניות, הפגנות אנטי-יפניות, טרור נגד מתיישבים יפנים, וסלילת מסילת-ברזל מקבילה למסילה הדרום-מנצ'ורית של יפן. האזרחים היפנים קראו לממשלתם להגיב, אבל הממשל היפני שנכווה ברותחין, העדיף הפעם להזהר בצוננים והבליג. עבור הצבא היפני היתה זו נקודת השבירה.

בראשית ספטמבר 1931 דיווח הקונסול היפני בעיר מוקדן לממשלה על כוונת צבא גואנדונג היפני להוציא לפועל פעולה רחבת-ממדים נגד הצבא הסיני במנצ'וריה. הגנרל טַטֶקַאוָּה יוֹשיצוּגוּ שוגר למנצ'וריה כדי להזהיר את ראשי הכח היפני לבל יפעלו על דעת עצמם. טטקאוה, שהיה מקורב לראשי צבא גואנדונג, דיווח להם מראש על מטרת בואו. במקום לטוס למנצ'וריה, הוא שט באוניה ונסע ברכבת. הוא הגיע ב-18 בספטמבר בשעה מאוחרת ונלקח לבית מלון. בבוקר, כאשר התכוון למסור את האזהרה, התברר כי באותו לילה "מחבלים סינים" פוצצו את מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית וצבא גואנדונג פתח ב"מתקפת נגד" רחבה.

הפרובוקציה היפנית היתה פרי תכנונו של קמב"צ צבא גואנדונג, הקולונל אִישִיוַּארָה קנג'י. אישיוארה האמין כי מלחמת מזרח-מערב מתקרבת, ויפן חייבת להכין לעצמה בסיס צבאי וכלכלי באסיה, שיתבסס על מנצ'וריה וסין. מאחר שהממשלה לא ראתה את הנולד, לשיטתו היה על הצבא לכפות עליה מהלכים בשטח. התכנית פעלה כמצופה: למרות הנזק המינימלי למסילה (רכבת שהגיעה אחרי הפיצוץ עברה שם ללא פגע), הדבר סיפק לצבא גואנדונג את האמתלה להוציא לפועל תכנית תקיפה מוכנה מראש.

צבא גואנדונג היה בנחיתות מספרית משמעותית; היתה לו אוגדה אחת ללא סיוע אווירי, מול 25 אוגדות, חיל אוויר וארטילריה מסיבית מצד הסינים. מאידך, היפנים נהנו מגורם ההפתעה ומורל החיילים היה גבוה ביותר, ותוך ימים אחדים השתלטו על כל הערים הגדולות של דרום מנצ'וריה. מפקד צבא גואנדונג, הגנרל הוֹנג'וֹ שִיגֶרוּ, ביקש תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. מפקד הצבא היפני בקוריאה שיגר את התגבורת על דעת עצמו בתואנה של מצב-חירום, כי חשש שטוקיו לא תאשר את הבקשה. המטה הכללי של הצבא שיגר חמש אוגדות נוספות למנצ'וריה, כולל ארטילריה ומטוסים.

הצבא פעל ללא אישור המשלה ובניגוד לדעתה, אך הודאה פומבית בכך היתה ממיטה בושה על יפן. רה"מ וקאצוקי הודיע כי מדובר בתקרית מקומית ומוגבלת, והצבא יחזור לבסיסיו כאשר התקרית תחוסל והמתקפות הסיניות יסתיימו, אך הקרבות רק התפשטו. בסוף 1931 שלט הצבא היפני ברוב מנצ'וריה, כולל החלק הצפוני שהיה שטח השפעה רוסי. בראותו כי אין לו שליטה על הצבא, התפטר וקאצוקי בדצמבר של אותה שנה, ובמקומו מונה ראש ממשלה ניצי יותר, שאולי יוכל לרסן את הצבא. אך הצבא, שהיה שיכור מנצחונותיו, לא היה מוכן לשמוע על נסיגה.

בפברואר 1932 הכריזה קבוצה סינית ב"עידוד" צבא גואנדונג על הקמת מדינה עצמאית בשטח הכבוש בשם מַנצ'וּקוּאוֹ. נשיא המדינה החדשה היה הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, הנרי פוּ-יִי בן ה-26. ממשלת יפן הועמדה בפני עובדה מוגמרת, ובאוגוסט הכירה במדינה החדשה וכרתה עימה ברית. בנוסף ליפן, הכירה במדינת-הבובות היפנית החדשה רק אל-סלבדור. צבא גואנדונג, שמנה כעת 6 אוגדות, שלט במנצ'וקואו בפועל. ב-1934 הוכתר פו-יי לקיסר מנצ'וקואו וב-1935 הגיע לביקור רשמי ביפן. היתה זו הפעם הראשונה שראש מדינה זר ביקר ביפן.

כיבוש מנצ'וריה הפר ברגל גסה את אמנת חבר-הלאומים ואמנות נוספות שנועדו לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של סין. המערב צידד בסין למול התוקפנות היפנית, ומזכיר המדינה האמריקאי הנרי סטימסון פרסם הכרזה ("דוקטרינת סטימסון") שקבעה כי ארה"ב לא תכיר בשום הסדר שיפגע בריבונות סין. היו אלו מילים ריקות, שכן מעצמות המערב היו שקועות במשבר כלכלי שלא איפשר להן לנקוט בצעדים ממשיים. מועצת חבר-הלאומים לא יכולה היתה לקבל החלטת גינוי, בגלל זכות הוטו של יפן. בדצמבר 1931 מינתה המועצה ועדת חקירה שתבדוק את העובדות, ובראשה הלורד ליטון הבריטי. ועדת ליטון עשתה עבודה יסודית, ביקרה בשטח וגבתה עדויות רבות. באוקטובר 1932 הגישה את מסקנותיה הנחרצות על כך שיפן ביצעה תוקפנות כלפי סין, ומנצ'וקואו אינה זכאית להכרה. בפברואר 1933 דנה עצרת חבר-הלאומים בג'נבה במסקנות הועדה. 42 מדינות הצביעו בעד אימוץ המסקנות, ויפן היתה היחידה שהתנגדה. לאור תוצאות ההצבעה, קמה המשלחת היפנית כאיש אחד ועזבה את אולם העצרת. במרץ החליטה יפן לפרוש מחבר-הלאומים, ומספר חודשים אחר כך הלכה בעקבותיה גם גרמניה הנאצית.

חיילי צבא גואנדונג במהלך הקרבות מול הצבא הסיני במנצ'וריה