חלק י: בין מלחמות

במלחמת רוסיה-יפן הלכו היפנים מנצחון לנצחון, אך המלחמה הסתיימה בקול ענות חלושה. יפן לא קיבלה פיצויים כספיים או שלל טריטוריאלי מכובד, והדבר הכעיס את החוגים הלאומנים בציבור היפני. נראה היה להם כי המדינאים בזבזו את הנצחונות בשדות הקרב, ואיתם את חייהם של עשרות אלפי חיילים וסכומים אדירים מקופת המדינה. התמיכה מקיר לקיר, ממנה נהנתה הממשלה בזמן המלחמה, התפוגגה באחת, ומפלגות האופוזיציה הקימו קול זעקה. אלפים הפגינו עם דגלים שחורים בדרישה לבטל את הסכם פורטסמות, והעלו באש תחנות משטרה, כנסיות ומבני ציבור. המהומות נמשכו יומיים, עד שהצליח הצבא לדכא את הפורעים.

עם זאת, מעמדה של יפן בעולם עלה מדרגה. נציגויות יפן הפכו לשגרירויות במדינות רבות, וכך גם נציגויות מדינות המערב ביפן. בריטניה חידשה את בריתה עם יפן על מנת למנוע מלחמת-נקם רוסית. ב-1907 חתמו רוסיה ויפן על הסכם שהבטיח את כיבוד הזכויות ההדדיות שלהן במנצ'וריה. ההסכם חסם חברות אמריקאיות מהשתתפות בפיתוח האזור, למורת רוחם של האמריקאים, שעשו מאמצים רבים לטובת השלום בין המדינות.

בהתאם לסיכום עם רוסיה, קוריאה היתה כעת למדינת חסות יפנית. הקיסר מינה את איטוֹ הירוֹבּוּמִי, נשיא מועצת הקיסר, כנציב היפני בקוריאה. הוא כפה על הקוריאנים לסגור את הנציגויות הזרות ולבצע רפורמות לרוחה של יפן, תוך שימוש במשטרה הצבאית היפנית ככלי להטלת מורא על האוכלוסיה. ב-1907 העביר מלך קוריאה תחינה לאומות העולם לשחרר את קוריאה מציפורניה של יפן (ללא הועיל), ובתגובה הכריח אותו איטו לפרק את צבאו ולהעביר את השלטון לבנו רפה-השכל. ב-1909 נסע איטו לשיחות עם הרוסים במנצ'וריה, ובהגיעו לתחנת הרכבת בחארבין ירה בו מתנקש קוריאני למוות, וההתנקשות היוותה הזדמנות פז ליפן לספח את קוריאה. ב-1910 הכריח הנציב החדש את ראש ממשלת קוריאה לחתום על "חוזה איחוד" עם יפן, ובכך ויתרה קוריאה על עצמאותה והפכה למושבה יפנית בשם צ'וֹסֶן. יפן לחמה שתי מלחמות על מנת לשמור את קוריאה מסין ומרוסיה, ולבסוף השתלטה עליה בעצמה. מעצמות העולם לא באו לעזרתה של קוריאה, מפני שראו ביפן מעצמה אזורית וכיבדו את זכותה לקולוניאליזם (כל עוד לא הפריע לשלהם).

יפן הכניסה תהליכי מודרניזציה לקוריאה בתחומי החינוך, התעשייה, התשתיות והשלטון, אך היחס לאוכלוסיה הקוריאנית היה נוקשה ומשפיל. חשיבותה של קוריאה ליפנים היתה כמקור לחומרי גלם, כוח עבודה ומזון. איכרים יפנים נשלחו להתיישב על אדמות שהופקעו מקוריאנים, ולאלה שנושלו מהאדמות ניתנה האפשרות לעבור לדרום מנצ'וריה או לעבוד בשכר עבור היפנים. השימוש בשפה הקוריאנית הוגבל לטובת שימוש ביפנית, והקוריאנים אולצו לסגוד לקיסר יפן. דיכוי זה של הזהות הלאומית הקוריאנית יצר מרירות ושנאה כלפי יפן, שקיימת עד היום.

המלחמות נגד סין ורוסיה העניקו תנופה לתעשייה היפנית. הזמנות גדולות לפלדה ותחמושת, כמו גם הצורך בציוד לוגיסטי אחר, הביאו שגשוג למפעלים הגדולים ביפן וסיפקו תעסוקה לרבים. רשת רכבות חדישה כיסתה את יפן לאורכה ורוחבה. מספנות הצי עבדו במלוא המרץ, והרוב המוחלט של אוניות המלחמה שרכשה יפן בעשור שלאחר המלחמה עם רוסיה יוצר ביפן עצמה. צי הסוחר של יפן שילש את תפוסתו באותן שנים, והוביל כמחצית מסחר החוץ של המדינה. ביטול החוזים הלא-שווים עם מעצמות המערב איפשר ליפן להטיל מכסי ייבוא וכך למלא את קופת המדינה ובה בעת לטפח את התעשייה המקומית. שיעור הצמיחה ביפן בראשית המאה ה-20 היה מן הגבוהים בעולם.

יפן היתה בין חלוצות השימוש בחשמל. כבר ב-1887, חמש שנים לאחר הקמת תחנת הכח הראשונה בארה"ב ע"י אדיסון, הוקמה תחנת הכח הראשונה ביפן. תחנות הידרו-אלקטריות הוקמו ברחבי המדינה וסיפקו חשמל לתאורה ולתעשיה. ב-1903 הופיעו חשמליות ראשונות ברחובות טוקיו, וב-1913 כמחצית מהבתים ביפן היו מחוברים לרשת החשמל. אוכלוסית יפן גדלה מ-40 מיליון ב-1890 ל-53 מיליון ב-1913, ואוכלוסית טוקיו הוכפלה ממיליון ב-1883 ל-2 מיליון ב-1913. כמובן שלצמיחה המהירה היו גם השלכות שליליות. העלייה ברמת החיים לא חלחלה לפריפריה הרחוקה, ומחצית מהאיכרים נותרו אריסים מרודים. התיעוש המואץ הביא איתו זיהום של האוויר ומקורות המים. תנאי החיים של הפועלים לא השתפרו והם המשיכו לגור בשכונות עוני צפופות ולעבוד 15 שעות ביום ללא תנאים סוציאלים.

תורות מערביות שונות הגיעו ליפן במהלך תקופת מייג'י. אינטלקטואלים יפנים שהתנגדו למשטר הקיים התלהבו מעקרונות הסוציאליזם, וביקרו את השלטון על חוסר רגישותו לזעקתו של הפועל היפני. השלטונות חששו מן הסוציאליזם, בין היתר מפני שהיה מנוגד למשטר הקיסרי, וניסו להצר את צעדי הסוציאליסטים. ב-1898 קמה בטוקיו "אגודה ללימוד הסוציאליזם", שפעלה בחופשיות כל עוד עסקה בלימוד בלבד; אולם כאשר הקימו ראשי האגודה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-1901, הוצאה זו מחוץ לחוק בו ביום. מייסדי האגודה פנו איפוא לדרכי פעולה אחרות: לימוד באוניברסיטה, גלות מחוץ ליפן, כתיבה ופעילות פוליטית חשאית.

השלטון חשש שהרעיונות הסוציאליסטים יתפשטו בקרב האיכרים והפועלים ויבשילו לכדי נסיון מהפכה, כמו ברוסיה. ב-1910 אסרה המשטרה קבוצה של סוציאליסטים ואנרכיסטים בולטים, והאשימה אותם בנסיון לרצח הקיסר. רצח ראשי מדינה היה מקובל בחוגים אנרכיסטים, אולם לא הוכח כי החבורה שנעצרה נקטה צעדים כלשהם לביצוע פשע שכזה. משפטם נערך בדלתיים סגורות, הם הורשעו ונידונו למוות. בינואר 1911 הוצאו חלק מהם להורג, והפרשה כולה האירה את הסוציאליסטים והאנרכיסטים באור שלילי כחורשי רעות ומזימות. עם זאת, הממשל ביקש להרחיק את הפועלים מחוגים קיצוניים, ובאותה שנה נחקק "חוק בתי החרושת", שנכנס לתוקף ב-1916. החוק הגביל את יום העבודה ל-12 שעות, אסר על עבודת ילדים מתחת לגיל 12 ועל עבודת לילה של נשים.

בקיץ 1912 נפטר הקיסר בגיל 60 ממחלת הסרטן. שלטונו ארך 45 שנים - התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה היפנית. רגשי האבל ביפן היו עזים, שכן עבור רוב האוכלוסיה הוא היה הקיסר היחיד שהכירו; בשמו נעשתה הרסטורציה ב-1868 והרפורמות מרחיקת הלכת שבאו בעקבותיה; והמלחמות נוהלו רשמית על ידו. התהילה על הצלחת יפן ניתנה לקיסר, בזמן שכשלונות נזקפו לחובת המדינאים ששירתו אותו. הלוויה ממלכתית נערכה חודשיים לאחר מותו, ומאות אלפים יצאו לרחובות לחזות בתהלוכת האבל. הגנרל נוגי, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, התאבד בהראקירי על מנת לבצע את המסורת הסמוראית של "ג'וּנשִי" ("ליווי האדון למוות"), ואשתו התאבדה איתו. מקדש עצום הוקם בטוקיו ובו מונצחים הקיסר מוּצוּהִיטוֹ ואשתו בתור אלים. יורש העצר יושיהיטו בן ה-33 עלה לכס הקיסרות. הוא היה בנה של פילגש, אדם חולני שסבל מסיבוכים של דלקת קרום המח בה לקה בילדותו. עם חילופי הקיסרים התחלף גם שם התקופה: תמה תקופת מייג'י והוכרזה תקופת שנים חדשה בשם "טַאישוּ" - "הצדק הגדול" - והקיסר מוצוהיטו קיבל את שם תקופת מלכותו. 

סינים רבים העריצו את יפן על הישגיה, ונסעו ליפן ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. היפנים מצידם טיפחו את דור העתיד של מנהיגי סין, מתוך שאיפה למשוך אותם לצד יפן. לאחר נצחון יפן על רוסיה הקימו הסטודנטים הסינים אגודה בראשות ד"ר סוּן יאט-סֶן, רופא מדרום סין ששאף לחולל מהפכה בארצו. באוקטובר 1911 פרצה המהפכה בסין, אך בניגוד לרסטורציה של מייג'י שחיזקה את מעמד הקיסר, בסין נפלה שושלת צ'ינג ותם עידן הקיסרות. הרפובליקה החדשה שקמה בראשות סון לא היתה יציבה דיה, וסין הדרדרה לתוהו ובוהו פוליטי. רוסיה ניצלה את ההזדמנות ובדצמבר 1911 עודדה את מונגוליה להכריז על אוטונומיה (שכעבור עשור תהפוך להכרזת עצמאות). בריטניה עודדה את טיבט להתנתק מסין ב-1913 ולהפוך למדינה עצמאית (בחסות בריטית כמובן). גם היפנים פעלו כדי להגדיל את השפעתם באזור, אך הם חיכו להזדמנות שתאפשר להם לעשות זאת. ההזדמנות באה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

חשמליות חוצות את רחוב גינזה בטוקיו ב-1910