חלק כ: מלחמת קוריאה וסיום הכיבוש

בשנים הראשונות לכיבוש האמריקאי ביפן, מדיניות האמריקאים היתה לעודד את השמאל היפני ככח-נגד לשרידי הימין המיליטריסטי הלאומני. ב-1948 התהפכה המדיניות, כאשר שלטונות הכיבוש החלו לדכא את הקומוניסטים ולשתף פעולה עם מפלגות הימין. בסין השכנה הלכו כוחותיו של מאו מחיל אל חיל ועמדו על סף נצחון במלחמת האזרחים, והרטוריקה של ברית המועצות וסטאלין הלכה והחריפה. בארה"ב הדברים עוררו "ציד מכשפות", אשר יביא בסופו של דבר למקארתיזם של תחילת שנות ה-50.

ב-1949 ביצעו הקומוניסטים ביפן מספר פעולות חבלה, בעידודה של מוסקבה, אך אלו רק פגעו במעמדם בעיני הציבור היפני, והביאו לתמיכה ציבורית בהצרת צעדיהם. ב-1950 נערך "טיהור אדום", כאשר 10,000 קומוניסטים פוטרו ממשרות ציבוריות, בתי ספר, אמצעי תקשורת, חברות גדולות ואיגודים מקצועיים. כמו כן, המלחמה הקרה פגעה בתהליך פירוק הזאיבצו, ורוב החברות הגדולות שממשל הכיבוש ביקש לפרק נותרו ללא פגע.

לאחר מלחמת העולם חולק חצי-האי הקוריאני בין הסובייטים לאמריקאים לאורך קו הרוחב ה-38. בשטח הסובייטי קמה מדינת צפון-קוריאה הקומוניסטית, ובדרומה דרום-קוריאה הדמוקרטית. ביוני 1950 הפכה המלחמה הקרה לחמה, כאשר צפון-קוריאה פלשה לדרומה, על מנת לאחד את חצי-האי תחת שלטונה, וכבשה את כולו, מלבד העיר פוסאן בקצה הדרומי-מזרחי של דרום-קוריאה. הנשיא טרומן היה נחוש לבלום את הקומוניסטים, והורה למקארתור לשגר כוחות אמריקאים מיפן לדרום-קוריאה. ההתערבות האמריקאית זכתה בברכת האו"ם, משום שברה"מ החרימה את הדיון בנושא במועצת הבטחון. הכח האמריקאי הפך לחיל האו"ם, ומקארתור היה למפקד כוחות האו"ם בדרום-קוריאה, בנוסף להיותו המפקד העליון של בעלות-הברית ביפן.

מקארתור הגה תכנית מבריקה, בה נחתו כוחות במקביל בדרום חצי-האי וגם באינצ'ון שליד סיאול, והצליחו לדחוק את צבא הצפון בחזרה מעבר לגבול. מקארתור לא הסתפק בכך, והמשיך להתקדם עד הגבול הסיני, למרות האזהרות הסיניות. כאשר הכוחות האמריקאים הגיעו בנובמבר לנהר היאלו, הגבול הטבעי בין קוריאה לסין, פלשו כ-200,000 "מתנדבים" סינים לקוריאה על מנת להדוף את הכוחות הקפיטליסטים האימפריאליסטים. מקארתור דרש להטיל פצצות אטום על סין, וכשסירב טרומן, מתח עליו מקארתור ביקורת פומבית. בתגובה, טרומן הדיח את מקארתור מכל תפקידיו באפריל 1951. עליונותו של האזרח טרומן על הגנרל מקארתור עשתה רושם רב על היפנים ולימדה אותם פרק בדמוקרטיה.

יפן לא השתתפה במלחמה, אך שימשה בסיס לוגיסטי לצבא האמריקאי. המלחמה העניקה תנופה למשק היפני, וההזמנות האמריקאיות הזרימו כ-2 מיליארד דולר לכלכלת יפן. מזון, שמיכות, אוהלים וציוד הוזמנו ממפעלי יפן; סדנאות יפניות תיקנו רכבים קלים וכבדים של הצבא האמריקאי; בתי חולים קלטו את הנפגעים האמריקאים; אתרי נופש ומועדונים אירחו חיילים אמריקאים בחופשה. בזמן שהכוחות האמריקאים היו עסוקים בקוריאה, הוקם ביפן "כח עתודה משטרתי" של 75,000 אנשי קבע (רובם חיילים וקצינים לשעבר), שהיה כח שיטור למניעת מהומות פנימיות, וצויד בנשק אמריקאי.

מלחמת קוריאה שכנעה את ארה"ב לסיים את הכיבוש ביפן ולהשיב לה את עצמאותה. מטרתה של ארה"ב היתה להפוך את יפן לבעלת ברית כנגד הגוש הקומוניסטי, כמו גרמניה המערבית. ב-8 בספטמבר 1951 התכנסה ועידה בבית האופרה של סן-פרנסיסקו, ובה חתם רה"מ יושידה על הסכם שלום עם ארה"ב ועם 47 מדינות נוספות שהיו במצב מלחמה עם יפן. יפן ויתרה על כל כיבושיה מאז 1895, והסכימה שמחוז אוקינאוה יישאר באופן זמני תחת שלטון אמריקאי. כמו כן, בחוזה השלום הסכימה יפן לנוכחות צבאית אמריקאית קבועה על אדמת יפן בצורת בסיסים, אשר נמצאים שם עד היום. הכוחות האמריקאים ביפן נועדו לשמור על השלום והיציבות במזרח אסיה, וסיוע לממשלת יפן (אם תבקש זאת) בדיכוי מהומות פנימיות. ההסכמים נכנסו לתוקף ב-28 באפריל 1952, ויפן שבה להיות מדינה עצמאית אחרי כ-7 שנות כיבוש. ברה"מ החרימה את ועידת השלום, מפני שהתנגדה להסדרי הבטחון החדשים. סין הקומוניסטית לא הוזמנה לועידה, מפני שארה"ב לא הכירה בה. טייואן (סין הלאומנית) חתמה על הסכם שלום נפרד עם יפן.

רשמית, ליפן לא היה צבא ולכן לא הצטרפה לברית נאט"ו (בניגוד לגרמניה המערבית). היא נהנתה ממטריה הגנתית ותמיכה כלכלית של ארה"ב, ובתמורה קיבלה על עצמה את ההגמוניה האמריקאית. שיתוף הפעולה עם ארה"ב חיזק את הממסד השמרני של יפן, שהורכב משלוש אליטות: הפוליטיקאים של מפלגות הימין, הפקידות הממשלתית הבכירה, וראשי המשק. שמרנותן התבטאה בהתנגדות לקומוניזם ומהפכנות, ושימור ערכים חברתיים ולאומיים. הימין היפני היה מתון, ולא תמך במיליטריזם או אימפריאליזם. השלטון השמרני העניק ליפן את היציבות הפוליטית והפיתוח הכלכלי שהיו נחוצים באותן שנים.

לשלטון הימין היתה אופוזיציה שמאלית, שהורכבה מפוליטיקאים סוציאליסטים וקומוניסטים, פעילי איגודים מקצועיים, ועדי עובדים, שכירים בדרגות נמוכות, אינטלקטואלים ואנשי רוח. השמאל התנגד לחוזה הבטחון עם ארה"ב בטענה שצידוד בגוש הקפיטליסטי יגרור את יפן לתוך מלחמת עולם שלישית לכשתפרוץ. ערכי הקפיטליזם נתפשו בחוגי השמאל כאיום על עתידה של יפן, משום יכולתם להחזיר את היפנים לדרך המיליטריזם. השמאל אהד את ברה"מ וסין הקומוניסטית, והטיף לנייטרליות בסכסוך הבין-גושי.

האיגודים המקצועיים בשנות ה-50 היו פעילים מאוד, וערכו שביתות רבות להעלאת השכר ושיפור תנאי העבודה. ב-1 במאי 1952, שלושה ימים לאחר סיום הכיבוש, ערכו האיגודים המקצועיים, ארגוני הסטודנטים ומפלגות השמאל הפגנת ענק מול ארמון הקיסר במחאה על כוונת הממשלה לבטל רפורמות של הכיבוש ולהקים צבא. המוחים השתלטו על כיכר הארמון והכריזו עליה "כיכר העם". הם שרפו מכוניות והתנגשו עם שוטרים. במהומות, שקיבלו את הכינוי "1 במאי רווי-הדם", נהרגו 2 מפגינים, נפצעו כאלפיים ונעצרו למעלה מאלף.

סיום הכיבוש איפשר ליפנים לקיים לראשונה דיון ציבורי בנושא פצצות האטום ונזקי המלחמה. טקסי הזכרון הראשונים התקיימו בהירושימה ונגסאקי, והרתיעה מפני הנשק הגרעיני הפכה לנחלת הרוב. ב-1954 קיימה ארה"ב ניסוי גרעיני באיי ביקיני ולמקום נקלעה ספינת דייג יפנית שספגה קרינה, אשר הרגה את אחד הדייגים. התקרית עוררה זעם גדול ביפן, וכ-30 מיליון איש חתמו על עצומה הקוראת לאסור על ניסויים גרעיניים.

רבים חששו כי סיום הכיבוש יביא תיקונים לחוקה החדשה וביטול הרפורמות הדמוקרטיות, אך אלה לא קרו. הממשלה הסתפקה ב"תיקון הגזמות" מימי הכיבוש: הפיקוח על בתי הספר חזר למשרד החינוך; פושעי המלחמה, שנשפטו למאסר, זכו לחנינות, וכולם יצאו לחופשי עד 1955; ה"טיהור" של שנת 1945 בוטל, ורבים הוחזרו למשרותיהם הבכירות מתקופת המלחמה.

על מנת לעקוף את הסעיף בחוקה המונע מיפן להתחמש, העביר רה"מ יושידה ב-1954 חוק בפרלמנט, אשר הקים את "חילות ההגנה" (גִ'יאֵיטַאי). ההנמקה לחוק היתה פרשנות צרה של הסעיף בחוקה, פרשנות שגרסה כי אין מניעה בהקמת כח הגנתי. המילים "צבא" ו"חייל" הוצאו מהמילון הרשמי. המשרתים בכוחות ההגנה נקראו "אנשי הגנה" והטנקים - "רכב מיוחד". הדרגות הישנות הוחלפו בחדשות, והחילות היו כפופים ל"סוכנות הגנה" בתוך משרד ראש הממשלה. עד היום אין ביפן שר הגנה, אלא שר-בלי-תיק במשרד רה"מ האחראי על מערך ההגנה.

בפועל היו חילות ההגנה צבא לכל דבר ועניין, עם כח ימי וזרוע אווירית. החילות צוידו בנשק חדיש, כולל אוניות מלחמה, מטוסי קרב וטילים, ומנו כרבע מיליון חיילים. תשתית לוגיסטית צבאית הוקמה על מנת לתמוך בצבא החדש, כולל מכללה צבאית ובית ספר לפו"מ. ב-1970 הוקם מערך מילואים, וב-1974 גויסו גם נשים לחילות ההגנה. יחסית לצבאות המדינות השכנות, זהו צבא קטן, ואין ביפן גיוס חובה. תקציב הצבא לא עולה באופן מסורתי על אחוז אחד מתקציב המדינה - תקציב נמוך משמעותית מזה של הצבאות האחרים באזור. לצבא הוגדר תפקיד הגנתי בלבד: להדוף כח פולש ליפן עד שתגיע תגבורת אמריקאית. רתיעת היפנים מנשק התקפי הביאה ב-1967 להכרזת רה"מ היפני על "שלושת הלאווים": יפן לא תייצר, לא תרכוש ולא תציב בשטחה נשק גרעיני. היה ביכולתה של יפן לקיים צבא מסוג זה אך ורק מתוך הסתמכות על רשת הבטחון האמריקאית.

הקמת חילות ההגנה לוותה בסערה ציבורית: מפלגות השמאל האשימו את הממשלה בהפרת החוקה והחזרת המיליטריזם; ראשי רשויות מקומיות סירבו להתיר לרכבים צבאיים לעבור בשטחם; אנשים חיבלו במתקנים צבאיים. עתירות לבתי המשפט נמשכו שנים רבות, ובית המשפט העליון שדן לבסוף בסוגיה לא הכריע בצורה חדה לכאן או לכאן. תדמיתם של חילות ההגנה היתה ירודה והם התקשו לגייס אנשים. על מנת לשפר את התדמית, נשלחו חילות ההגנה למשימות הומניטריות במקרי רעש אדמה ושטפונות. הניגוד בין הסעיף הפציפיסטי בחוקה לחוק המתיר את חילות ההגנה לא נפתר עד היום.

מהומות ה-1 במאי

חלק יט: תיקון יפן השבורה

מטרתו הראשונה והחשובה ביותר של שלטון הכיבוש של מקארתור היתה למנוע מיפן לשוב ולהפוך למעצמה צבאית צמאת-דם. הצבא והצי היפנים פורקו, ואמצעי הלחימה ומפעלי הנשק (אלה שעמדו על תלם בסוף המלחמה) הושמדו או הוסבו לשימוש אזרחי. משרדי הממשלה הממונים על הצבא והצי הוסבו למשרדים לשחרור החיילים. משרד החוץ נסגר, וצוות מצומצם של דוברי-אנגלית הושאר על מנת לשמש מנגנון קישור עם שלטונות הכיבוש. משרד הפנים, האחראי על המשטרה ודרכה על דיכוי העם, פורק, ורוב סמכויותיו הועברו לרשויות המקומיות.

בינואר 1946 בוצע "טיהור" בממסד היפני. שלטונות הכיבוש הורו לפטר את כל האנשים שהחזיקו במשרות בכירות בתקופת המלחמה, כ-200,000 איש. במקום ההנהגה שהיתה מזוהה עם המלחמה, מונו אנשים חדשים. כל החוקים והתקנות שהגבילו את חירויות הפרט בוטלו, וכל האסירים הפוליטים (ברובם קומוניסטים) יצאו לחופשי. הצנזורה בוטלה, אבל במקומה הוטל איסור על פרסום ביקורת על הכיבוש או אזכור לפצצות האטום. הארגונים הלאומיים פורקו, החגים והטקסים הלאומיים בוטלו, והשינטו הממלכתי נאסר. דגל השמש העולה וההמנון הלאומי לא בוטלו, אך השימוש בהם צומצם למינימום.

כמו במשפטי נירנברג, הועמדו מנהיגי יפן לדין כפושעי מלחמה. בית-דין בינלאומי הוקם בטוקיו לצורך העניין. הנסיך קוֹנוֹאֶה, יועצו הפוליטי הראשי של הקיסר, התאבד בבליעת רעל לפני מאסרו. ראש הממשלה טוֹג'וֹ ניסה להתאבד ביריה, אך רק נפצע והועמד לדין. שני נאשמים מתו במהלך המשפט ואחד הוכרז בלתי-שפוי. 25 נאשמים הורשעו, ושבעה מהם (כולל טוג'ו) נידונו למוות. הם נתלו ב-23 בדצמבר 1948, יום הולדתו ה-15 של יורש העצר אקיהיטו (הקיסר כיום). העם היפני קיבל את פסקי הדין באדישות, מפני שהאמונה הרווחת היתה שהמנהיגים היו צריכים להתאבד בגלל האסון שהמיטו על יפן. פרט למשפטים בטוקיו, נשפטו עוד כ-4000 אנשי צבא ברחבי אסיה, ביניהם סוהרים במחנות שבויים, וכ-700 מהם הוצאו להורג. על אף שכל פעולותיה של יפן נעשו בשם הקיסר, הוא ומשפחתו לא נחקרו ולא הואשמו.

מתוך חשש ממהפכה קומוניסטית, שיתפו הרשויות היפניות פעולה עם הכיבוש האמריקאי. המפלגות, אשר התפרקו ב-1940, קמו מחדש. באוקטובר 1945, לאחר שהממשלה שביצעה את הכניעה התפטרה, המליץ מקארתור לקיסר למנות את שִידֶהַארָה קיג'וּרוֹ, שר החוץ בשנות העשרים בעל הנטיות הפרו-מערביות, לראשות הממשלה. זכות הבחירה ניתנה לנשים לקראת הבחירות של אפריל 1946, ו-39 נשים זכו במושבים בפרלמנט (מתוך 464). מפלגתו של שידהארה לא זכתה ברוב, והקיסר מינה את יריבו יושידָה שיגֶרוּ (השגריר באנגליה בשנות ה-30).

מצד אחד, השמאל היפני ראה בצבא הכיבוש כצבא משחרר, לאחר שנים של דיכוי חריף מצד הימין, ומקארתור טיפח את השמאל ככח-נגד ללאומנות. מהצד השני, הוא חשש מפני התחזקות השמאל והסיכוי למהפכה קומוניסטית בתנאי הרעב והמחסור. על מנת למנוע את הרעב, הוא הזמין סיוע דחוף של מזון מארה"ב, אשר הגיע באביב 1946, וסיפק כרבע מצריכת האוכל של האוכלוסיה באותו זמן.

האמריקאים האמינו כי יפן זקוקה למשטר דמוקרטי באמת, ועל כן יש לתקן את חוקת מייג'י, שהיתה נהוגה מאז 1890. ועדה שמונתה ע"י ממשלת יפן (בהוראת מקארתור) לדון בחוקה חדשה, הציעה תיקונים קלים בלבד לחוקה הקיימת, ולפיכך נטל מקארתור את היוזמה לידיו והורה בפברואר 1946 לצוות קצינים משפטנים להכין חוקה דמוקרטית ופציפיסטית ליפן. על מנת להחיל את החוקה החדשה היה עליה לעבור בפרלמנט כתיקון לחוקה הקיימת ביוזמתו של הקיסר, ולזכות ברוב של שני שלישים. תחת איום די מפורש, הוגשה טיוטת החוקה לממשלת יפן, אשר אישרה אותו כלשונה מלבד תיקון קל: הפרלמנט יהיה בנוי משני בתים, ולא אחד כפי שנכתב בטיוטה. מועצת הקיסר אישרה את הטיוטה אף היא, והקיסר הגיש את התיקון המוצע לחוקה לאישור הפרלמנט. שני הבתים אישרו אותה ברוב גדול משני-שלישים, והקיסר חתם על המסמך ונתן לו תוקף. החוקה החדשה פורסמה ב-3 בנובמבר 1946, יום הולדתו של הקיסר מייג'י, והיא נכנסה לתוקף כעבור חצי שנה. ה-3 במאי 1947 הפך ל"יום החוקה", חג לאומי. באופן אירוני, החוקה ניתנה בשם נציגי העם למרות שלא הם חיברו אותה, ממש כמו שחוקת מייג'י ניתנה בשם הקיסר, שלא חיבר אותה.

בניגוד לחוקה הישנה, שנפתחה במילה "אני" של קיסר יפן, החוקה החדשה פתחה במילים "אנו, בני העם היפני". הריבונות והסמכות עברו לידי העם, והקיסר נותר סמל של המדינה ואחדות העם. יתרה מזו, הקיסר פועל על פי הוראות הממשלה או הפרלמנט, ואין לו שיקול בעניינים מדיניים. חירויות האדם הובטחו, כמו גם השוויון וזכויות בסיסיות. החוקה העניקה עצמאות מלאה לרשות השופטת, הפרידה את הדת מהמדינה, ואחד מסעיפיה מוותר על זכותו של העם היפני לנהל מלחמה או לפעול בכח צבאי להשגת מטרה כלשהי.

שלטונות הכיבוש ביקשו לחולל שינוי בערכי העם היפני, כדי למנוע את עליית המיליטריזם בעתיד, והכלי היה החינוך. לימוד ההיסטוריה, הגאוגרפיה והאזרחות הושעו עד להכנת תכנית לימודים חדשה, נקיה מתכנים לאומנים. על בתי הספר נאסר ללמד על הקיסר, הצבא או אהבת המולדת. כמו כן נאסר לתלות את תמונתו של הקיסר, לתלות את דגל הלאום או לשיר את ההמנון. נושאים חדשים הוכנסו לתכנית הלימודים, כמו הכרת הדמוקרטיה ותרבות המערב. אנשי חינוך לאומנים פוטרו, ובמקומם הובאו מורים בעלי השקפת עולם פציפיסטית. ועדת מומחים אמריקאית המליצה לבנות את מערכת החינוך היפנית על פי המודל האמריקאי: שילוב שני המינים, טיפוח החשיבה העצמית ומתן זכות לכל צעיר ללמוד לימודים גבוהים. הפרלמנט היפני אישר רפורמות אלו ב-1947.

הכתב היפני, שהורכב מאלפי קַנג'י (סימניות סיניות) ושתי מערכות של אותיות פונטיות, היה מסובך והנציח את שלטון המעמד העליון. כחלק מהרפורמה בחינוך, ביקשו שלטונות הכיבוש לפשט את הכתב. נסיון להעביר את יפן לאלף-בית הלטיני לא צלח, אבל משרד החינוך צמצם את מספר הקנג'י בשימוש הציבור מכמה אלפים ל-1850 בלבד, וכן פישט את צורתן של הסימניות המורכבות לצורות פשוטות יותר, שהיו נהוגות בכתיבה מקוצרת. נקבעה חלוקה בין שני הכתבים הפונטיים: הקַטַקאנָה יועד לכתיבת מילים לועזיות, וההירַגַאנָה יועד לכתיבת מילים יפניות. כיוון הכתיבה עבר בהדרגה מאנכי לאופקי (שמאל לימין).

מקארתור ניסה להפיץ את הנצרות ביפן, מתוך מחשבה שהשינטו הוא אחד ממקורות המיליטריזם. מיסיונרים רבים הגיעו ליפן, ושטחים שנתפסו ע"י צבא הכיבוש נמסרו לכנסיות ומוסדות חינוך נוצרים. מורה אמריקאית מכת הקוויקרים הוזמנה ללמד אנגלית את יורש העצר אקיהיטו. בסופו של דבר, המאמצים לא הניבו פרי, משום שכמו לפני המלחמה, היפנים דחו את הדתות החיצוניות, והעדיפו התמערבות חילונית.

יפן היתה זקוקה נואשות לרפורמה אגררית על מנת למנוע את מה שקרה בסין באותן שנים - התחזקות הקומוניסטים, שהתבססה על המוני האיכרים הממורמרים. באוקטובר 1946 נחקק חוק שאיפשר לכל האיכרים להיות בעלי קרקע (עד 30 דונם), אך אסר על מי שאינו חקלאי להחזיק באדמה חקלאית. את הקרקע העודפת הפקיעה הממשלה במחיר נמוך ומכרה אותה לאיכרים חסרי-קרקע בתנאים נוחים. כמעט כל אריסי יפן זכו לבעלות על הקרקע שעיבדו, ותופעת האריסות באה אל קיצה. התיעוש ושיקום הערים משכו איכרים רבים אל העיר, וכך התאזן מספר החקלאים ושטח הקרקע החקלאית ליחס מיטבי.

התעשייה היפנית, אשר לפני ובזמן המלחמה היתה מובילה עולמית, עמדה כעת בחורבנה. מפעלים עמדו הרוסים, וגם אלה שפעלו התקשו להשיג חומרי גלם וחלקי חילוף. הפיצויים לבעלות הברית פגעו בשיקום התעשייה, ומתוך הכרה בחשיבות חוזקה של כלכלת יפן, ויתרה ארה"ב (ואחריה בעלות בריתה) על פיצויים אלה. הכיבוש האמריקאי ביצע רפורמות גם בתעשייה, בעיקר בפירוק הזַאיבַּצוּ. כוחם המונופוליסטי של התאגידים ושאיפתם להגדיל את מכירות הנשק שלהם, היו מהמניעים הבולטים לעליית כוחו של הצבא ובלימת הדמוקרטיה לפני המלחמה. בדצמבר 1947 אישר הפרלמנט חוק נגד ריכוזיות-יתר, אשר הלכה למעשה פירק את הקונצרנים הגדולים לחברות עצמאיות. מיצובישי, למשל, פורקה לכ-30 חברות עצמאיות, כמו בנק מיצובישי, מיצובישי סחר, מיצובישי תעשיות כבדות וכו'. עם זאת, החברות החדשות המשיכו לקיים יחסים הדוקים ביניהן, ורכשו מניות זו של זו.

החיים ביפן בסוף שנות ה-40

חלק יח: מלחמה וכיבוש

בחלק הקודם סקרנו את המהלכים שהובילו למתקפה על פרל-הרבור. הרים של ספרים, מאות סרטים ואלפי פוסטים נכתבו על המלחמה באוקיינוס השקט, וכל נסיון לתמצת את מהלכי המלחמה יחטא לאמת. על כן, ברשות הקוראים, נתמקד ביפן עצמה.

במהלך המלחמה היתה החברה היפנית מגויסת לצרכי הצבא באופן כמעט מוחלט. הגנרל טוג'ו, שהיה שר הצבא וראש הממשלה, מינה את עצמו גם לשר החימוש ב-1943 ונטל לידיו את תפקיד הרמטכ"ל בראשית 1944. הוא ריכז בידיו המון כח, אך הוא לא היה דיקטטור כמו מוסוליני או היטלר, משום שלא עמדה מאחוריו מפלגה, והתהילה על הישגיו ניתנה באופן טבעי לקיסר. מכיוון שבסיס כוחו היה הצבא, נותרו הצי והדרג הפקידותי האזרחי עצמאיים.

טוג'ו ניצל את כוחו כדי לדכא את האופוזיציה בצורה נרחבת: סוציאליסטים, קומוניסטים ופציפיסטים הושלכו לכלא; הצנזורה היתה כבדה; והפרלמנט העביר את כל החוקים שהממשלה הגישה לו, בהעדר אופוזיציה. מצד שני, משטר טוטליטארי זה היה שונה מאלה של מדינות הציר האחרות: מי שנחשד כמתנגד למשטר לא חוסל כמו בגרמניה, אלא פוטר או נאסר; החוקה לא בוטלה והפרלמנט לא פוזר; בחירות חופשיות נערכו ב-1942, ובהן שליש מהמצביעים בחרו במועמדים שלא קיבלו את תמיכת הממשלה.

כלכלת המשק הפכה ריכוזית יותר, כאשר "מועצות פיקוח" בכל ענף הקצו את המשאבים, קבעו מכסות ייצור והחליטו על מחירים ושכר. עם זאת, ראשי המשק (זאיבצו) לא נעלמו, אלא ניהלו את המועצות הללו בשיתוף פעולה הדוק עם הממשל. הירידה המתמדת בחומרי הגלם והמשאבים במהלך המלחמה הביאו לקיצוב על מוצרי צריכה, וההקצבה לנפש הלכה וירדה עם הזמן.

יפן לא גייסה נשים לצבא, בניגוד למדינות הציר האחרות, אך צעירות רווקות הועסקו במפעלים ובשירותים חיוניים. היתה זו פריצת דרך בקידום מעמד האישה ביפן, למרות שהממשלה המשיכה להטיף לנשים הנשואות שתפקידן ללדת ילדים למען המולדת. חלק מהנשים, שרובן לא עבדו לפני המלחמה, מצאו את עצמן ממלאות תפקידים ציבוריים חשובים. את מקום הקימונו תפסו המכנסיים והסרבל.

ב-1941 הורחב חינוך החובה מ-6 שנים ל-8. החינוך נעשה לאומני יותר והדגיש את הסגידה לקיסר, את ייעודה של יפן בהנהגת אסיה ואת הצורך בהקרבה עצמית. אם לפני המלחמה היה המשפט הראשון במקראה לכיתה א' "הדובדבן פרח", עתה הוא היה "קדימה חייל, קדימה!". בכיתות הגבוהות הושם דגש על מדעים והנדסה. ב-1943 גויסו כל הסטודנטים למדעי הרוח והחברה. תלמידי תיכון נשלחו לעזור בבתי-חרושת ובכפרים.

העיתונות והרדיו היו נלהבים בשלב הראשון של המלחמה, ודיווחו על נצחונות והצלחות, והדבר עורר התרוממות רוח כללית. רגשי הנחיתות כלפי המערב שעדיין נותרו הוחלפו בגאווה ופטריוטיזם מופגן. ספרים נכתבו על גירוש המשעבדים הלבנים מאסיה, הצגות הוצגו על גבורת החיילים, והופקו סרטים תיעודיים ועלילתיים על המלחמה.

ב-2 בספטמבר 1945, לאחר הטלת פצצות האטום וכניסת ברה"מ למלחמה ביפן, נכנעה הקיסרות היפנית לארה"ב ללא תנאים, והחל עידן חדש בתולדות יפן, שהיתה כעת תחת כיבוש זר לראשונה בהיסטוריה. יפן קיבלה על עצמה את הכיבוש לאחר הכניעה, בניגוד לגרמניה שנכבשה במהלך המלחמה. רשויות הכיבוש משלו ביפן בעקיפין דרך הממשלה היפנית, שלא כמו השלטון הישיר על גרמניה. האי אוקינאוה, שנכבש בזמן המלחמה, היה יוצא מן הכלל, והועמד תחת שלטון צבאי אמריקאי ישיר. ארה"ב שיתפה באופן סמלי את כוחות האימפריה הבריטית בשליטה על יפן, אך בפועל הצבא האמריקאי שמר בידיו את השליטה המלאה. באופן רשמי נוהל הכיבוש ע"י "מועצת המזרח הרחוק" בוושינגטון, ובה נציגי 11 בעלות הברית, בשיתוף עם "ועדת בעלות-הברית לענייני יפן" בטוקיו, שהורכבה מנציגי המעצמות המנצחות. למעשה נוהל הכיבוש ע"י הגנרל דאגלס מקארתור, שהיה המפקד העליון של בעלות הברית ביפן. כדי לאפשר לצ'אנג קאי-שק להתפנות למלחמה בקומוניסטים, לא שותפו הסינים בצבא הכיבוש. גם הרוסים, שכבשו בימים האחרונים למלחמה את מנצ'וריה, צפון סין, צפון קוריאה, האי סחאלין והאיים הקוריליים, לא שותפו בצבא הכיבוש, כדי למנוע מהם יתרונות נוספים בתחילתה של המלחמה הקרה.

היפנים חששו מאוד מהצבא הכובש, שכן התעמולה בזמן המלחמה ציירה את האמריקאים כיצורים שפלים ובהמיים, שיבצעו באוכלוסיה מעשי זוועה. החיילים מצידם חששו ממלכודת של היפנים, לאחר הקרבות הקשים, הערמומיות והאכזריות של הצבא הקיסרי בזמן המלחמה. שני הצדדים הופתעו לטובה. החיילים היו ממושמעים וכמעט שלא פגעו באזרחים, ואלה קיבלו את הכיבוש בהכנעה וללא גילויי התנגדות. שני הצדדים היו עייפים ושמחו על קץ האלימות ושפיכות הדמים. הוראתו המפורשת של הקיסר לכניעה ללא תנאי הקלה על העם היפני לקבל את הצבא הכובש על אדמתו. ההרס הנרחב והמצב הכלכלי הקשה ביפן, בתוספת ההלם מן התבוסה הקשה, חיזקו את הבנתם של היפנים כי שיתוף הפעולה עם הכובשים הוא האפשרות היחידה להשרדותה של יפן.

רוב היפנים היו טרודים בהשגת מזון וקורת גג. המוני עירוניים חיפשו מצרכים בכפרים ב"שוק השחור", משום שקיצוב המזון לא הספיק למחיה. חצי מיליון נערות ונשים עסקו בזנות סביב מחנות הצבא האמריקאי ("נערות פאן-פאן"). מוסדות רבים קרסו, אך החברה לא התפרקה כליל, ויפנים רבים חזרו למקום מגוריהם על מנת לשקם את חייהם ובתיהם.

מקארתור בן ה-65 הגיע ליפן בסוף אוגוסט 1945. הוא ירד ממטוסו ללא שומרי ראש או נשק, ונסך ביפנים רושם ותחושת בטחון. הוא היה מבוגר ובכיר מכל אנשי צבא הכיבוש, והיה למעין דמות אב סמכותית הן עבור החיילים והן עבור האוכלוסיה. החלטתו הראשונה היתה בעניין הקיסר. באופן רשמי היה הקיסר ראש המדינה, והיה הביטוי העליון של המיליטריזם והתוקפנות היפניים. מצד שני, היה זה הקיסר אשר הכריע למען כניעה, מתוך דאגה לעמו. לארה"ב היה אינטרס להשאיר אותו על כנו, על מנת להקל על השליטה ביפן, ולכן לא נפגע מוסד הקיסרות. עם זאת, היה צורך להבהיר ליפנים כי הקיסר אינו עוד השליט בארצם.

מקארתור דרש כי הירוהיטו יתייצב בלשכתו שבבניין השגרירות האמריקאית לשעבר. בחודש ספטמבר ניאות הקיסר לדרישה המשפילה, ובפגישה נטל על עצמו את האחריות למלחמה והיה נכון לקבל עליו את העונש. מקארתור הודיע לו שאינו רואה בו אחראי. למחרת פרסמו עיתוני יפן את תמונת מקארתור והירוהיטו המפורסמת, בה נראה הקיסר הנמוך והממושקף עומד מתוח לצד הגנרל הגבוה והנינוח. תצלום זה סייע להבהיר ליפנים מי הוא בעל הבית החדש בארצם. פגישותיהם של מקארתור והירוהיטו בהמשך סייעו להצלחת הכיבוש.

ביוזמת האמריקאים פרסם הקיסר ברכה לראש השנה ב-1 בינואר 1946, ובה הכריז כי הקשר בינו לעם מבוסס על אמון ואהבה, ולא על אמונות הבל של אלוהות או עליונות היפנים על עמים אחרים. הוויתור על המעמד האלוהי לא עורר התרגשות של ממש באוכלוסיה, שכן היפנים ייחסו לקיסר קדושה ללא קשר לאלוהותו. הקיסר נטש את תדמיתו הצבאית, כאשר חדל לרכב על סוסו הלבן במדיו המפוארים, לטובת חליפה אזרחית ומכונית. בשנים הבאות סייר הקיסר עם אשתו ברחבי יפן ההרוסה והרבה להפגש עם פשוטי העם.