חלק ה: תאוות המערב

לאחר השינויים המשמעותיים במבנה החברתי ביפן שלאחר הרסטורציה של מייג'י, תחומים שלמים בחיי אזרחי יפן עברו רפורמות מרחיקות לכת, שהזניקו את יפן קדימה זינוק אדיר. הסמוראים באו מרקע חינוכי קונפוציאני קלאסי, שהחדיר בהם את האמונה בכוחו של החינוך לעצב את האדם ולשפר אותו. משבוטלו המעמדות, חוקק ב-1872 חוק חינוך חובה לכלל האוכלוסיה, לשני המינים. חובת חינוך היתה עקרון מערבי, אבל אפילו באנגליה הונהגה רק 8 שנים מאוחר יותר. מפאת מצבה הכלכלי של המדינה, חובת החינוך לא היתה בחינם, ואיכרים מרודים התקשו לשלוח את בניהם ובנותיהם לבית הספר. ב-1880 חלק מהעלויות הוטלו על העיריות והמחוזות, ואחוז הילדים הפוקדים את ספסל הלימודים עלה.

בתי הספר היסודיים היו אחידים לכלל האוכלוסיה, ולימדו את מקצועות הליבה, חינכו לערכים קונפוציאנים, ובנוסף חשפו את הילדים לתרבות וידע מערביים. בבתי הספר ספגו הילדים גאווה לאומית ונאמנות לקיסר, וכך הצליח הממשל להנחיל את עקרונותיו לציבור במהירות וביעילות. עם התפשטות בתי הספר, הוכשרו עוד ועוד מורים, ולצורך כך הגיעו מומחים ומחנכים מערביים. ב-1877 אוחדו שני מוסדות אקדמיים ונוצרה האוניברסיטה של טוקיו ("טוקיו דאיגקו", או בקיצור טודאי), שהיתה פסגת המערכת החינוכית החדשה. באוניברסיטה היו 4 פקולטות: משפטים, מדעי הרוח, מדעי הטבע ורפואה. עם הזמן בוגרי האוניברסיטה הפכו לעילית המנהלית של יפן ואיישו את מרבית המשרות הבכירות במדינה. בניגוד למעמד הסמוראים הישן, אליטה זו לא התבססה על ייחוס, כי אם על יכולת אישית.

האינטלקטואלים היפנים אימצו את תרבות המערב בהתלהבות. רעיונות כמו ליברליזם, דמוקרטיה ופמיניזם היו מדהימים לאוזני היפנים, ואנשי הרוח האמינו כי יפן תוכל לאמץ את ההשכלה המערבית ואף לעקוף חלק ממדינות המערב תוך זמן קצר. ספרים מערביים תורגמו ליפנית, וספרים יפנים על המערב היו רבי-מכר. עיתונים בסגנון מערבי החלו להופיע, למרות שהיו נתונים בפיקוח מחמיר של השלטון. בעקבות החשיפה לסגנון המערבי, חלו תמורות בשפה היפנית עצמה. סגנון הכתיבה השתנה והפך עממי יותר (אם כי השלטון דבק בשפה הרשמית הישנה). סימנים וצירופים חדשים הופיעו עבור חידושים טכנולוגיים, למשל הצירוף של קיטור ורכב שמשמעו "רכבת".

משטר השוגון נפל בעיקר בגלל פשיטת רגל כלכלית, והרפורמות החברתיות הכריחו את השלטון החדש להוציא סכומים גדולים, החל בפיצוי הסמוראים, הקמת צבא חדש, מערך חינוך מתקדם וכלה בהבאת מומחים ממדינות המערב כדי לספוג מהם ידע. כלכלת יפן, אם כן, היתה בכי רע. בעיני המערב יפן היתה מדינה אסיאתית ענייה, ורבים לא ששו לעשות איתה עסקים. יפן עצמה חששה לקחת הלוואות זרות פן לא תוכל להחזירן. בסיס הכלכלה היה החקלאות, ורוב המיסים שולמו באורז. מערכת המיסוי שירשה הממשלה מן השוגון היתה מיושנת, והתבססה על גביית שליש עד מחצית מיבול האורז, מה שהוביל רבים להעלים יבולים. מחיר האורז השתנה בהתאם למזג האוויר והיבול, וכך התקשתה הממשלה לתכנן תקציב.

חוק המס החדש שפורסם ביולי 1873 קבע כי המס השנתי על חלקת אדמה יהיה 3% מערך הקרקע לממשלה ועוד 1% לשלטון המקומי. העברת המס מהיבול אל הקרקע העלה את המוטיבציה של החקלאים לגדל כמה שיותר תוצרת. מי ששילם את המס נרשם כבעל הקרקע, מה שאיפשר לחלק מהאיכרים להפוך לבעלי אדמות, בעוד האחרים נותרו אריסים עניים. רפורמה אגררית זו הפכה את החקלאות היפנית מפיאודלית לקפיטליסטית, ותפוקת הגידולים גדלה בין 1870 ל-1913 בכ-2% לשנה. יחד עם ידע חקלאי חדיש שהובא מהמערב, תרמה התפתחות החקלאות היפנית רבות לפיתוח התעשייה.

המשלחות שביקרו במדינות המערב התרשמו עמוקות מיכולות התעשייה המפותחת, ויפן החליטה לבצע תיעוש. הקשיים שניצבו בפני יפן היו עצומים: קופתה היתה דלילה, היא רחוקה ממרכזי תעשייה אחרים, חומרי הגלם בה מועטים, חסר לה ידע טכנולוגי, ואין בה תשתית פיננסית נאותה. עם זאת, מנהיגי הרסטורציה שינסו את מותניהם ויצאו להקים תעשייה יפנית. הסרת המכשולים הפיאודלים, כגון ביטול המכסים הפנימיים, הפכה את יפן לשוק אחד. בעלי המלאכה, שידעו לייצר מוצרים משוכללים, והסוחרים, שידעו לבצע עסקאות ולהפעיל מוסדות אשראי, היו המפתח להצלחת המהלך. היו ביפן מרבצי פחם ונחושת, שניכרו ויוצאו, והכניסו מט"ח לקופת המדינה.

תיעוש יפן נעשה מאוחר יותר מאשר בארה"ב ומערב אירופה, וכמו ברוסיה הוא נעשה מתוך החלטה פוליטית ובהדרכת השלטון. משרד ממשלתי לעבודות ציבוריות הוקם ב-1870, והיה אחראי על הנחת מסילות ברזל, הקמת מכרות ובתי חרושת. כמו כן הפעיל את מעט המפעלים שירש הממשל מהשוגון, כגון מספנות ומפעלי נשק, שהורחבו ושוכללו. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19 ייצרה יפן את כל כלי הנשק והתחמושת עבור עצמה. הממשלה מכרה למפעלים קטנים חומרי גלם ומיכון במחירי עלות ונתנה סובסידיות למפעלים בתחומים מסוימים.

פיתוח התעשייה ובניית קשרי מסחר חיצוניים הצריך תשתית מודרנית בתחומי המטבע, התקשורת, התחבורה והטכנולוגיה. עד הרסטורציה לא היה ביפן מטבע אחיד, אלא מטבעות מקומיים לכל האן, וב-1871 קבעה הממשלה מטבע לאומי וקראה לו "ין", שפירושו עיגול. ב-1872 הותרה הקמתם של בנקים פרטיים, שהחליפו את הכסף הישן בשטרות שהדפיסו, והעניקו הלוואות. באותה שנה הוקם שירות דואר ארצי בסגנון מערבי שהיה נגיש לכלל האוכלוסיה (בניגוד להעסקת רץ פרטי), ובעקבותיו הונהגו כתובות לכל גוש וחלקה. לאחר מתיחת קו הטלגרף הראשון בין טוקיו ויוקוהאמה ב-1869, רושתה יפן בכבלים והונחו כבלים תת-ימיים לסין ורוסיה, ויפן חוברה לעולם. כשנתיים לאחר המצאת הטלפון כבר הותקן קו נסיוני בין טוקיו ויוקוהאמה, וב-1889 נפתח שירות טלפון סדיר בין הערים.

ביפן המסורתית צורת התחבורה הנפוצה היתה שתי רגליים. הסמוראים רכבו על סוסים והאצילים נישאו באפיריון, אבל בגלל אופיה ההררי של יפן לא התפתח בה רכב גלגלי, פרט לעגלות משא. מסילת הברזל הראשונה שהקים המשרד לעבודות ציבוריות נבנתה בכסף בריטי וע"י אנשי מקצוע בריטים. הרכבת נסעה תשע פעמים ביום בין טוקיו ליוקוהאמה במהירות מסחררת של 30 קמ"ש. בהקמת מסילות הברזל הבאות למדו היפנים את המלאכה, כמו גם את חשיבות הדיוק בהפעלת מערך הרכבות. בערים הופיעו הכרכרות המערביות לעשירים, והיפנים פיתחו כלי תחבורה אישי וזול: כרכרה קטנה, שאדם מריץ אותה. רכב זה נקרא ביפנית "ג'ין-ריקי-שה", או בפי אנשי המערב: ריקשה.

הממשלה הזמינה מהנדסים ומומחים רבים מבריטניה, צרפת, גרמניה ומדינות מערביות אחרות. אלה בנו בתי חרושת מודרניים, אימנו את הצבא והצי, הפעילו מערכות חדשות, ובעיקר לימדו את היפנים כל מה שניתן. שכרם של המומחים היה עצום, ובשלב מסוים הגיע למחצית מהתקציב השנתי של ממשלת יפן. העלות הגבוהה עודדה את היפנים ללמוד מהזרים מהר ככל האפשר. כח האדם היה זול מאוד, מה שאיפשר ליפן להתחרות במוצרים מיובאים. בהדרגה התפתחו עסקים גדולים יותר, והוקמו קונצרנים ("זאיבצו") שחלקם קיים עד ימינו - מיצואי, מיצובישי, בנק דאי-איצ'י - וקמו אילי הון יפנים שהצעידו את אותם קונצרנים להצלחה גדולה, לרוב על גבם של הפועלים חסרי הזכויות הסוציאליות.

הממשלה היפנית מימנה את המהלכים הכלכליים מרחיקי הלכת בעזרת מלווים ומיסים מחד, ושכנוע הציבור בצדקת הדרך מאידך. השלטון תמך בעסקים יפנים כספית וחוקית, על מנת לסייע להצלחתם. השחיתות טרם צצה במסדרונות השלטון באותם ימים, וכך היה הממשל כולו מכוון-מטרה ויעיל-יחסית. הדפסת שטרות הכסף על מנת לעודד את הכלכלה יצרה אינפלציה, עד שהוקם הבנק המרכזי היפני ב-1881 ולו ניתן המונופול על הדפסת השטרות. כמו-כן בוצעה רפורמה בשירות הציבורי, וקיצוצים רבים בהוצאות ובכח האדם בלמו את האינפלציה. מפעלים ממשלתיים מפסידים הופרטו עם הזמן, ונמכרו בעיקר לזאיבצו. מס חדש על משקאות חריפים וטבק ומס הכנסה הביאו בהדרגה יותר כסף לקופת המדינה ממס הקרקע.

כאמור, מי שנשא בנטל העיקרי של עלויות הרפורמות היו האיכרים והסמוראים. המיסים היו גבוהים וקבועים, ושולמו במזומן בלבד. בעלי האדמות גלגלו את הנטל על גבם של האריסים שעיבדו את הקרקעות. אותם אריסים היו חופשיים לעזוב את הכפר וללכת לאן שירצו, אבל לרוב לא היה להם לאן ללכת. חינוך הילדים וגיוס החובה לקחו ידיים עובדות משדות האורז, ואדמות חקלאיות הופקעו לטובת קווי הטלגרף ומסילות הברזל. כבודם של האיכרים, שהיו שניים רק לסמוראים תחת שיטת המעמדות בימי השוגון, נפגע כאשר יוקרתם ירדה מתחת לזו של התעשיינים ואנשי העסקים.

מרמור האיכרים התבטא באלימות, ומרידות מקומיות פרצו במקומות שונים ביפן. האיכרים פגעו בבנייני ממשלה ובגובי המס. למזלה של הממשלה היו אלו התארגנויות ספונטניות וללא יד מכוונת, וכך דוכאו ע"י הצבא במהירות. ב-1877 חששה הממשלה מהתקוממות רבתי, ולכן קיצצה את מס הקרקע בחצי אחוז ונתנה הקלות במיסים לאזורים שנפגעו מפגעי טבע. כמו כן חולקו אדמות באזורי ספר לא מיושבים לסמוראים, תוך ייבוא סוגי חקלאות חדשים שהתאימו לאותם אזורים. צעדים אלה צמצמו את אי שביעות הרצון, אך לא הצליחו לרצות את כולם.

מטווית המשי הגדולה בטומיאקה, שהוקמה ע"י הממשלה ב-1872. העובדות הראשונות היו בנות ממשפחות הסמוראים.

חלק ד: ממדינה פאודלית לחברה מערבית

הרסטורציה של מייג'י, החזרת השלטון לידיו של קיסר יפן ב-1868, היתה הזדמנות היסטורית לקיסר ליטול לידיו סמכויות בלתי-מוגבלות, והוא יכול היה להקים רודנות טוטאליטרית, אך התנהגות שרירותית של הקיסר לא היתה מקובלת ביפן (בניגוד לסין השכנה), והקיסרים המשיכו לפעול ע"פ עצת יועציהם. השינוי במעמד הקיסר התבטא בהופעות פומביות ובהכרזות חגיגיות. עד אז לא הופיעו הקיסרים בפומבי, לא יצאו בהכרזות ופעילותם הטקסית היתה סודית ואפופת מסתורין, כיאה לאלים בדמות אדם, אולם מ-1868 החלה הממשלה לחשוף את הקיסר לקידום מטרותיה.

באפריל של אותה שנה כונסו כ-400 פקידים בכירים ואצילים בארמון הקיסר בקיוטו כדי לשמוע את הכרזתו של הקיסר. כמובן שהקיסר לא פצה את פיו, ואחד הנסיכים הקריא את הצהרתו. הצהרת העקרונות של המשטר החדש, שנוסחה בצורת שבועה, קבעה שתוקם מועצת דיון ציבורי, שבני כל המעמדות יפעלו לטובת המדינה, שכל אזרח יוכל למלא כל תפקיד, שיפן תחפש דעת בעולם כולו, ושמנהגים פסולים של העבר יבוטלו ומנהגי העולם הגדול יאומצו.

חיסול שלטון השוגון ביטל את הצורך בשתי ערי בירה. הממשלה החדשה החליטה שהבירה תשאר באדו והקיסר יועבר לשם, מפני שבאדו היתה תשתית שלטונית קיימת בת מאות שנים, והיו בה מבנים שניתן לאכלס בהם משרדי ממשלה וחיל מצב. אדו נפגעה במלחמת האזרחים והיה צורך לשקמה, והיא קרובה יותר ליוקוהאמה, עיר הזרים, דבר שמקל על היחסים עם מדינות העולם. בנובמבר 1868 יצא הקיסר עם פמליה של אלפיים איש למסע של חודש ימים מקיוטו לאדו. היתה זו הפעם הראשונה שקיסר יפני הגיע למזרח המדינה. בהגיעו לאדו, השתכן הקיסר בארמון השוגון, וזה הפך לארמון הקיסר. שמה של העיר שונה ל"טוקיו" - הבירה המזרחית. יחד עם הקיסר עברו לטוקיו כל משפחות האצולה. טוקיו משמשת כבירת יפן, אך מעמדה של קיוטו כבירה קיסרית לא בוטל, וטקסים קיסריים עדיין נערכים בה.

אנשים מוכשרים חדשים החלו לאייש את משרות השלטון, ובפניהם עמדו פחות מכשולים וחסמים מאשר בפני השוגון וממשלתו. מטרת הרסטורציה של מייג'י היתה פרגמטית: להציל את יפן מהתפוררות ושעבוד למערב, לחזק אותה צבאית וכלכלית, ולקדם אותה בכל התחומים. בראש השלטון החדש לא עמד מנהיג בולט מלבד הקיסר, וכל השבחים הורעפו עליו, דבר שתרם לאחדות ומנע חיכוכים מבוססי אגו. פולחן האישיות של הקיסר טופח על ידי השלטון, מפני שהיה הבסיס ללגיטימציה שלו עצמו, והדבר גם מנע מאחד מהמנהיגים ליטול לעצמו את הכח או הכבוד. כנהוג עוד בימי קדם, רוב ההחלטות התקבלו לאחר דיונים והגעה לקונצנזוס בין היועצים. מדי פעם הביאו החלטה מסוימת לאישורו של הקיסר, אך קיסרי יפן מעולם לא השתמשו בזכות הווטו שהיתה להם. שיטה זו של מנהיגות קולקטיבית תרמה ליציבות השלטון החדש בכך שמנעה מאבקי ירושה, אך חסרונה היה בכך שהקשתה על קבלת החלטות וטשטשה תחומי אחריות.

על מנת להפוך את יפן למדינה מודרנית וחזקה, ראשית היה צורך לפרק את המבנה הפיאודלי הקיים. כשני שלישים משטחי המדינה היו עדיין בשליטת הדאימיו, שהחזיקו צבא משלהם וגבו מיסים לעצמם. לא ניתן היה להדיח את הדאימיו, מפני שהדבר היה מוביל להתמרדות, ולכן המטרה היתה לשכנע אותם לוותר על סמכויותיהם ולהעביר את נאמנות הסמוראים מן הדאימיו לקיסר. מטרה זו הושגה על ידי הטפות פטריוטיות, הצעות נדיבות ופיתויים כספיים. דאימיו רבים זכו בתארי אצולה וקצבה שנתית נדיבה, בתוספת הבטחה ממשלתית לכיסוי חובות ותשלום המשכורות לסמוראים שלהם, בתמורה ל"החזרת" אדמותיהם וסמכויותיהם לקיסר, כפי שעשה השוגון. 250 ההאנים חולקו מחדש ל-300 מחוזות (כיום מספרם צומצם ל-48). כל מחוז חולק לנפות, וכל נפה לערים או כפרים. יפן, שהיתה מחולקת ליחידות אוטונומיות רבות, הפכה תוך שנים ספורות למדינה ריכוזית.

הסמוראים, אצולת השירות החמושה, נסמכו על קצבאות ממשלתיות, ובידם היה המונופול על כל השירות הציבורי. אף שהמנהיגים החדשים היו מקרב הסמוראים, הם הבינו כי ריכוז השלטון בידי מעמד אחד, העובר בירושה, ימנע מיפן להפוך למדינה מודרנית. בנוסף, אחזקתם של הסמוראים היתה נטל כבד על קופת המדינה - כ-40% מהתקציב. הממשלה החדשה חיפשה דרכים להפקיע את זכויות היתר של הסמוראים בלי שמעמד חמוש ומשכיל זה יתמרד. חלקם של הסמוראים שולבו בממשל ובצבא החדשים כפקידים וקצינים. בעקבות "שבועת חמשת הסעיפים", יכלו הסמוראים לעבור לעסוק גם בחקלאות ומסחר, והממשלה עודדה אותם לעבור לתחומים אלה, ובמקביל קצבאותיהם של סמוראים ללא תפקיד רשמי קוצצו.

כדי לשבור את המחיצות המעמדיות, הוחלט לבטל את סימני הסטטוס שהבדילו את הסמוראים מיתר העם. ב-1871 בוטל האיסור על נישואי בני מעמדות שונים, וכן האיסור על רכיבה על סוס או על תחבורה באפיריון - זכויות שעד אז היו שמורות לסמוראים ולאצולה. תסרוקותיהם של הסמוראים וחרבותיהם, שהיו לסימן ההיכר שלהם, הפכו מחובה לרשות. הזכות לשם משפחה ניתנה לכל אזרח ב-1870, וב-1875 חויבו כלל האזרחים להחזיק בשם משפחה. רוב היפנים בחרו בשמם של סמוראים או בכינויים עתיקים, וכיום רוב שמות המשפחה ביפן משותפים לכל המעמדות ואין לדעת משמו של אדם מהו מוצאו המעמדי.

ב-1876 ביטלה הממשלה את קצבאות האורז לסמוראים. מי שמילא תפקיד רשמי קיבל שכר, והסמוראים האחרים קיבלו פיצויים בהתאם לגובה הקצבאות שהיו להם קודם. הפיצויים שולמו במזומן ובאגרות חוב ממשלתיות לתקופה ארוכה. סמוראים רבים מכרו את אגרות החוב או השקיעו אותן בעסקים. באותה שנה נאסר על סמוראים שאינם אנשי צבא לשאת חרב, והתסרוקת הסמוראית נאסרה על כלל היפנים - פרט למתגוששי סומו. תוך שבע שנים חוסל מעמד הסמוראים ששלט ביפן כ-700 שנה. בפועל, השלטון החדש היה מורכב רובו ככולו מסמוראים, ונעשה בהדרגה שהבטיחה את השפעת בכירי הסמוראים על המדינה בשנים הבאות.

הצבא היפני עבר רפורמות אף הוא. השלטון החדש התנגד לצבא קבע גדול, שמנציח את הבדלי המעמדות, ובחר במודל האירופאי של גרעין קטן של צבא קבע, וגוף גדול של משרתי חובה מכל שכבות העם. שר הצבא הראשון, שקידם את רעיון הצבא המעורב, נרצח ב-1869 בקיוטו ע"י סמוראים שביקשו לשמור לעצמם את המונופול הצבאי, אך הרצח לא הרתיע את הממשלה. שר הצבא שהחליף אותו יצא בשליחות הממשל לאירופה, ובשובו כעבור שנה הביא עימו יועצים צבאיים מצרפת וגרמניה. בתחילה שימש הצבא הצרפתי מודל לחיקוי, אך לאחר תבוסתו ב-1871 לפרוסיה, הפך הצבא הגרמני לדגם הראשי לצבא היפני. מדריכים גרמנים הוזמנו ליפן, וקצינים יפנים נשלחו להשתלם בבתי-ספר צבאיים בגרמניה. ב-1873 פרסם הקיסר את צו הגיוס, שחייב כל גבר בגיל 20 בשירות סדיר של 3 שנים ועוד מספר שנות שירות מילואים. מכיוון שקופת המדינה לא יכלה לקיים צבא סדיר גדול, גויסו בתחילה כ-10000 איש מדי שנה, בכל פעם במחוז אחר.

במקביל לצבא הקיסרי, הוקם גם צי קיסרי, שהתבסס על ספינות שנרכשו במערב או נבנו ביפן. ב-1872 הופרד הצי מן הצבא, כמקובל במערב, ולעומת הצבא שנבנה ע"פ המודל הגרמני, הצי נבנה ע"פ המודל הבריטי. קצינים בריטים הוזמנו להדריך בבתי הספר של הצי הקיסרי, וקציני ים נשלחו ללמוד בבתי הספר הימיים של בריטניה. הצבא היה עליון לצי, אך הרמטכ"ל ומפקד הצי היו כפופים ישירות לקיסר. הקצינים הסמוראים-לשעבר שילבו את הידע הצבאי המערבי עם ערכי הסמוראים, ושילוב זה העניק לצבא היפני יתרון. לשורות הצבא הגיעו חיילים מכל שכבות העם, ושם ספגו את ערכי הלאום והכבוד, כמו גם הידע הטכני והמנהגים המערביים. בתום שירותם חזרו החיילים הביתה ושימשו זרזים של המודרניזציה והלאומיות בכפרים ובמחוזות הרחוקים מטוקיו.

היפנים אימצו את הציוויליזציה המערבית מרצונם, מתוך הכרה בעליונות הצבאית והכלכלית של מדינות המערב. חוסר הכפייה של כוחות חיצוניים איפשר להם להתייחס לתרבות הזרה באופן נינוח, ולקחת ממנה מה שרצו והצטרכו. כפי שלמדו מתרבות סין בעבר מבלי לוותר על תרבותם שלהם, כך כעת ספגו היפנים מן המערב ושילבו את הידע החדש בהווי החיים היפני. היפנים חשו לחץ של זמן ללמוד כמה שיותר בזמן קצר ככל האפשר, מפני שאם לא תלמד יפן את "סוד כוחו" של המערב, היא עלולה להגיע למצבה העגום של סין.

ב-1871 יצאה משלחת בת 48 נציגים רמי דרג וכ-50 סטודנטים למסע במדינות המערב. למשלחת היו שתי מטרות: האחת, לנסות ולשנות את החוזים שנחתמו מול ממשלת השוגון כדי להפוך אותם לשוויוניים יותר, והשניה ללמוד מן המערב כמה שאפשר. אף מדינה לא הסכימה לשנות את החוזים, מפני שיפן נתפשה עדיין כמדינה ענייה וחלשה, אך המטרה השנייה הושגה במלואה. חברי המשלחת התחלקו לצוותים, וכל צוות למד ובדק אספקט אחר של ניהול המדינה. המשלחת הפליגה לארה"ב בתחילה, משם המשיכה לאירופה, ומשם דרך תעלת סואץ שנפתחה זה מכבר בחזרה ליפן. לאחר העושר והקידמה שראו במערב, הם נחשפו גם לעוני והפיגור בחצי האי ערב ובדרום-מזרח אסיה, והבינו עד כמה חשובה הלמידה מן המערב.

ב-1872 אומץ הלוח הגרגוריאני המערבי במקום לוח השנה המסורתי, אך היפנים לא קיבלו את מניין השנים הנוצרי, אלא ספרו את השנים בתקופתם (כך למשל 1873 היתה שנת 6 למייג'י). יום ראשון בשבוע נקבע כיום המנוחה הרשמי, ללא משמעות דתית. שעון 24 השעות אומץ במקום החלוקה הישנה ל-6 "זמנים" של היום ו-6 של הלילה. העירום בפומבי, שהיה נהוג ע"י פועלים וסבלים בקיץ, נאסר. כך גם הרחצה המשותפת של נשים וגברים במרחצאות הציבוריים. האיסור על הפורנוגרפיה נאכף ביתר שאת. הסחר בנשים והפוליגמיה נאסרו, אך הזנות המשיכה להתקיים והפילגשים שגשגו. היפנים החלו לאכול בשר ולשתות חלב, והגיוון בתזונה הביא לצמיחתם של היפנים בדורות הבאים לגובה ולרוחב. היפנים אימצו את צורת הלבוש המערבית, לאחר שהקיסר הופיע לבוש בבגדי מלך מערבי ובתסרוקת קצוצה, וכלל עובדי המדינה צוו לעשות כמוהו.

נשות יפן לא מילאו תפקידים ציבוריים, אך אלו שבאו במגע עם הזרים היו תחת לחץ להתלבש בצורה מערבית, ואשת הקיסר נתנה דוגמא אישית בהופעתה. בתוך הבית, המשיכו היפנים לחיות ולהתלבש כמו קודם. כמו בעבר, החיים התנהלו על מחצלת הטטמי, שעליה ישבו ביום וישנו בלילה. בשובם הביתה פשטו האנשים את בגדיהם המערביים ההדוקים וחלצו את הנעליים הצרות, ובמקומם לבשו את הקימונו הנוח והלכו יחפים. הנוהג המערבי להתהלך בבית בנעליים לא התקבל ביפן מעולם.

הקיסר מייג'י מדגמן את אופנת האצולה האירופאית של אביב 1879 (ציור מאת טקהאשי יואיצ'י)

חלק ג: השלמת פתיחתה של יפן והרסטורציה של מייג'י

לאחר חתימת הסכם קנגאוה עם ארה"ב ב-1854, שלטונות יפן חתמו על הסכם דומה עם רוסיה, בו התחייבו לפתוח שלושה נמלים לספינות רוסיות, והמדינות חילקו ביניהן את האיים הקוריליים. היפנים האמינו כי הצליחו לרצות את מדינות המערב, אך אלו לא הסתפקו ברגל שבדלת, ושאפו לפתוח את דלתות יפן לרווחה.

ב-1856 הגיעה לנמל שימודה אוניית מלחמה אמריקאית ועליה נציג הקבע של ארה"ב ליפן, טאונסנד האריס. האריס, שעשה עסקים בסין, הגיע עם מתורגמן דובר הולנדית. היפנים היו תחת הרושם שהמינוי דורש את הסכמתם, ולכן השתדלו להתעלם מהאריס בתקווה לייאש אותו. אבל האריס, כמו פרי לפניו, גילה עקשנות. הוא הודיע כי הוא נושא מכתב מנשיא ארה"ב פירס ועליו למסור אותו לשוגון, וסירוב השוגון לקבלו יתפרש כעלבון לארה"ב. לאחר לחצים ואיומים שנמשכו למעלה משנה נעתרו היפנים, וב-1857 התקבל האריס לראיון אצל השוגון אייסאדה. בפגישתם יעץ האריס ליפן לכונן יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים עם ארה"ב, מפני שהחוזה שייחתם עם האמריקאים ישמש דגם לחוזים עתידיים עם מדינות נוספות. הוא הזהיר את השוגון כי מעצמות תוקפניות יותר כמו רוסיה ובריטניה יכפו על יפן חוזים משפילים יותר, כפי שקרה בסין באותה תקופה ממש.

ממשלת השוגון דנה בעניין חודשים מספר, והגיעה למסקנה שיש הרבה הגיון בדבריו של האריס. מצד שני, כיצד יוכל השוגון לחתום על הסכם מסוג זה מבלי להחשף לביקורת נוקבת מבית? השוגון אייסאדה ביקש להשיג גושפנקא קיסרית להחלטתו, ולראשונה מזה מאות שנים התבקש הקיסר להכריע בסוגיה פוליטית. ראש מועצת השרים יצא לקיוטו וביקש מן הקיסר קומיי לאשר את החוזה המוצע עם ארה"ב. משפחת הקיסר והאצולה התנגדו, מתוך חשש שהזרים "יטמאו" את אדמת יפן, ולכן הקיסר סירב לאשר את חתימת החוזה. ראש מועצת השרים חזר לאדו והתפטר, ובמקומו מונה מדינאי קשוח, איאי נאוסוקה, שקיבל סמכויות נרחבות. איאי החליט להתעלם מהתנגדות הקיסר וחתם עם האריס על החוזה ביולי 1858.

"חוזה הידידות והסחר", שנחתם על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקאית שעגנה במפרץ אדו, קבע פתיחת נמלים נוספים לאוניות אמריקאיות, מתן רשות לאזרחים אמריקאיים להתגורר בערי הנמל הגדולות (כולל הקמת בתי תפילה ומעמד אקסטריטוריאלי), חופש סחר (מלבד אופיום), שיעורי מכס, והצבת קונסולים אמריקאיים ביפן. בנוסף, החוזה קבע שארה"ב תמכור ליפן נשק ותשלח ליפן מומחים כדי להשלים את הפערים בידע של היפנים, דבר ששינה את פניה של יפן במחצית השניה של המאה.

האריס מונה לקונסול הכללי האמריקאי הראשון במדינה, עבר לאדו, ומתחם מגוריו הפך לנציגות הדיפלומטית הראשונה ביפן. ארה"ב הפעילה את השפעתה כדי לוודא שמדינות המערב האחרות תחתומנה על חוזים דומים מול יפן, ללא דרישות נוספות. חמש שנים לאחר הופעתו הראשונה של פרי מול חופי יפן, פתיחתה לעולם הושלמה, מבלי שנורתה יריה אחת. יפן, שלמדה את הלקח מתלאותיה של סין השכנה, העדיפה להתכופף מול רוח השינוי מאשר להישבר.

כדי להדק את הקשר הטרי, הזמינה ממשלת ארה"ב משלחת יפנית גדולה לבקר באמריקה, להחלפת מסמכי אשרור החוזים שנחתמו. המשלחת מנתה 81 חברים והפליגה ב-1860 באוניה האמריקאית "פאוהטאן", שהיתה אוניית הדגל של פרי. אליה התלוותה ספינת המלחמה היפנית "קאנרין-מארו", שנרכשה מהולנד והופעלה ע"י צוות יפני בסיוע מלחים אמריקאים. היתה זו הספינה היפנית הראשונה שחצתה את האוקיינוס השקט. המשלחת ביקרה בסן-פרנסיסקו, הפליגה סביב דרום-אמריקה והגיעה לחוף המזרחי. בוושינגטון היא התקבלה ע"י הנשיא ביוקאנן, ובניו יורק נערכה לה קבלת פנים חגיגית. היתה זו הפעם הראשונה שהציבור האמריקאי ראה סמוראים יפנים עם לבושם, תסרוקותיהם ושתי החרבות למתניהם. שנה לאחר שיצאה, ואחרי שהקיפה את אפריקה, חזרה המשלחת ליפן. כעבור שנתיים שוגרה משלחת דומה לאירופה, ובעקבות המשלחות שוגרו קונסולים יפנים למדינות המערב.

אנשי עסקים החלו להתיישב בערי יפן. מכיוון שסגנון המגורים היפני לא התאים לזרים, העניקה להם ממשלת השוגון ב-1860 את כפר הדייגים יוקוהאמה בקרבת אדו, ושם נבנו בתי לבנים בסגנון מערבי. תוך זמן קצר הפך הכפר לעיר והיה למרכז הסחר הבינלאומי של יפן. ביוקוהאמה נחשפו היפנים לסגנונות המערב: הלבוש, האוכל, המנהגים וכו'. חלק מהסוחרים הזרים הגיעו משנגחאי, והביאו עימם טבחים ומשרתים סינים. בנוסף להם הגיעו גם סוחרים סינים, וכך צמח ביוקוהאמה רובע סיני שקיים עד היום. ב-1868 נוסדה עיר-זרים שנייה: קובה, שליד אוסאקה.

פתיחת יפן סיפקה את תאבונן של המעצמות, אך ביפן הביאה לתסיסה, שערערה את שלטון השוגון. הסמוראים הזוטרים, שהיו פקידים וחיילים, חשו עצמם פגועים כלכלית ופסיכולוגית. הגעתם של הזרים גרמה לאינפלציה במחירי הסחורות, וקצבתם הזעומה של הסמוראים הלכה ונשחקה. בנוסף, הזרים לא רחשו להם כבוד כמו שכבות העם הנחותות מהם, והדבר הוביל ליצירת שנאת זרים. הסמוראים החלו להעביר ביקורת על השוגון, על שבחר להיכנע לזרים במקום להילחם בהם. מאחר שהנאמנות היתה הערך העליון שלהם, הם הביעו את איבתם לשוגון ע"י הבעת נאמנות לסמכות הגבוהה ממנו: הקיסר קומיי, אשר התנגד לחתימת החוזה עם האריס. בקרב הסמוראים הזוטרים קמה תנועה שקראה "להחזיר" את השלטון לקיסר ולטהר את יפן מזרים. סיסמתם היתה "סונו ג'ואי" ("כבד את הקיסר, גרש את הברברים"). סמוראים אלה קראו לעצמם "שישי" ("אנשי חזון"), טיפחו את הנאמנות לקיסר, והתאמנו בסיף. תנועה זו היתה חזקה בעיקר בהאנים (מחוזות) הדרומיים צ'ושו וסאצומה, שלא היו מקורבים לשלטון, אך היו להם קשרים עתיקי-יומין לחצר הקיסרית.

המנהיג הרוחני של התנועה היה סמוראי צעיר בשם מצ'ושו יושידה שואין. לאחר עימות עם שלטונות החוק, נגזר על יושידה מאסר-בית בצ'ושו. הוא פתח בי"ס פרטי בביתו בו לימד את בני הסמוראים אהבת מולדת ונאמנות לקיסר. הוא הרבה לכתוב בנושא הזרים ולפרסם את דבריו ושיריו הפרובוקטיביים. פעילותו של יושידה לא מצאה חן בעיני ראש מועצת השרים, וב-1859 יושידה נעצר בחשד לתכנון רצח נציג השוגון. הוא נשפט באדו, נמצא אשם והוצא להורג בעריפת ראש. מותו הטרגי הפך אותו לסמל של פטריוטיות ונאמנות ללא סייג, ותומכיו מיהרו להגיב. ב-1860 ארבה קבוצת סמוראים לראש מועצת השרים איאי, תקפה ורצחה אותו.

ממשלת השוגון חששה ממלחמת אחים וניסתה להביא את הקיסר לתמוך במדיניותה, אך הקיסר ואנשי האצולה, שלא באו במגע עם הזרים ולא היו מודעים לכוחם, דבקו בהתנגדותם לפתיחת יפן. ב-1862 הפר הקיסר את הסטטוס קוו בן מאות השנים והוציא "פקודה" לשוגון ולכל הדאימיו - לגרש לאלתר את הזרים מאדמת יפן. השוגון איימוצ'י בן ה-16 מיהר לקיוטו כדי לבקש מהקיסר לבטל את הוראתו. היה זה הביקור הראשון של שוגון בקיוטו מזה 230 שנה. הקיסר סירב לשנות את החלטתו, אך ניאות לדחות את מועד ביצועה ליוני 1863. מן הסתם, עמדתו הפומבית של הקיסר נתנה זריקת עידוד לתנועת המחאה בדרום המדינה.

בספטמבר 1862 יצאה מאדו השיירה של הדאימיו של סאצומה. בקרבת יוקוהאמה נתקלה בארבעה בריטים רכובים על סוסים. מאחר שהזרים לא פינו מיד את הדרך ולא ירדו מסוסיהם כדי להשתחוות לדאימיו, כפי שכל יפני היה חייב לעשות, זינקו סמוראים מן השיירה, הרגו את אחד הבריטים ופצעו שניים נוספים. ממשלת השוגון התנצלה והודיעה כי תפצה את משפחת ההרוג, אך בריטניה דרשה שגם האן סאצומה ישלם פיצויים ויוציא להורג את הרוצחים. ביוני 1863, השוגון עדיין לא נקט בצעדים כדי לגרש את הזרים, ולכן האן צ'ושו החל להפגיז אוניות מערביות במיצרי שימונוסקי, וכשבאו ספינות בריטיות לסאצומה לקבל את הפיצויים שהובטחו, תותחי החוף קיבלו את פניהן. תגובת המעצמות היתה חריפה. שייטת של 7 אוניות בריטיות הפגיזה את עיר הבירה של סאצומה, טיבעה את הצי שעגן בה, השמידה את תותחי החוף והעלתה באש את רוב העיר. הדאימיו של סאצומה נכנע, הוציא להורג את הרוצחים ושילם את הפיצויים. בספטמבר 1864 שייטת רב לאומית הגיעה לנמל שימונוסקי בצ'ושו והפגיזה גם אותו, והתוצאה היתה דומה.

הסמוראים, שחשו על בשרם את עוצמת המערב, הבינו באחת שמאבק אלים יוביל לאבדון, ולפיכך שינו את גישתם ב-180 מעלות. במקום להילחם בזרים החליטו להתיידד איתם וללמוד מהם כמה שאפשר. הם קיבלו את מדיניות השוגון, אך המשיכו להתנגד לשלטונו. הבריטים, שקראו את המפה נאמנה, החלו לספק לצ'ושו וסאצומה מדריכים, אוניות ונשק, מבלי להתייעץ או לקבל רשות מממשלת השוגון. צרפת, שהתחרתה בבריטניה, סייעה לשוגון. נפוליאון ה-3 העניק לשוגון מלווה נדיב, ושיגר מומחים להדריך את צבאו ולבנות מספנה. היפנים רכשו מדים צרפתיים, והשוגון החל להופיע במדי גנרל צרפתי.

בתחילת 1863 קמה במחוז צ'ושו מיליציה, שכללה סמוראים ואיכרים חמושים בנשק מערבי. התחמשותם של איכרים היתה מנוגדת לחוק, וממשל השוגון הכריח את הדאימיו של צ'ושו להסכים לפירוק המיליציה. באביב 1865 חוללו מתנגדי השוגון בצ'ושו הפיכה ותפסו את השלטון במחוז, ואליהם הצטרפו סמוראים מסאצומה. היה זה מרד גלוי בשוגון, וזה גייס לצידו 32 דאימיו אחרים ויצא למסע לדיכוי המרד בקיץ 1866. במתקפה על לוחמי צ'ושו נהרג השוגון בן ה-20, והממשלה הסיגה את כוחותיה על מנת להתאבל על מותו. השוגון החדש, טוקוגאוה יושינובו בן ה-29, העביר את מושב השוגון לקיוטו כדי להתקרב לקיסר, אבל ההאנים המורדים איבדו אמון במשטר הקיים וסירבו לשתף עמו פעולה.

בפברואר 1867, חמישה חודשים לאחר מות השוגון, מת הקיסר קומיי, ואת מקומו תפס בנו מוצוהיטו בן ה-15. חילופי השוגון והקיסר בסמיכות כזו, במיוחד בתקופה סוערת, גרמו לחוסר ודאות ציבורית גדולה, אך גם יצרו פתח לסיום הסכסוך עם עלייתם של אנשים חדשים על במת השלטון. באוקטובר 1867 הציע הדאימיו של טוסה לשוגון החדש, ש"יחזיר" לקיסר את סמכויותיו, ובתמורה ימנה אותו הקיסר לראש מועצת השרים שלו, וכך כולם יסופקו. השוגון קיבל את ההצעה, מתוך רצון לשמור על אחדות יפן ולשמר את מעמדו, ושלח מכתב רשמי לקיסר.

הקיסר, בתמיכת כוחות סמוראים מצ'ושו וסאצומה, הודיע בינואר 1868 לשוגון כי הוא מקבל את התפטרותו, ולפיכך מדיח אותו מכל תאריו, משרותיו ונחלותיו. במקומו מינה הקיסר מועצת שלטון בראשותו של נסיך קיסרי ממשפחתו. השוגון מצא עצמו מרומה. הוא עבר לאוסאקה והחל לגייס צבא לדיכוי "המורדים". בתגובה, הכריז הקיסר עליו כ"מורד" ומינה נסיך נוסף לעמוד בראש "הצבא הקיסרי". במשך כשנה ניהלו צבאות הסמוראים קרבות במה שנודע כ"מלחמת בושין", והצבא הקיסרי יצא כשידו על העליונה. 260 שנות שלטון השוגונים לבית טוקוגאוה באו אל קיצן.

הקיסר הכריז כי יכבד את החוזים שהשוגון חתם עם הממשלות הזרות, ולכן מעצמות המערב לא התערבו במאבק הפנימי, והכירו בקיסר כשליט יפן לאחר נצחון צבאו. רשמית, הוחזרה עטרה ליושנה, והשלטון הושב לקיסר, אך למעשה הרסטורציה של מייג'י (כפי שנקראת המהפכה של 1868; מייג'י הוא שמו הקיסרי של מוצוהיטו) לא היוותה מהפך אידאולוגי. השלטון החדש התייחס בסלחנות לאנשי השלטון הישן, ורבים מבעלי המשרות שולבו במשטר החדש. אפילו השוגון שויתר על מעמדו, לא נענש, ואף קיבל נחלה גדולה. בכך נמנעה מהפכת נגד, והאחדות הלאומית נשמרה.

קבוצת סמוראים מסאצומה במהלך מלחמת בושין, מתוך ויקיפדיה (צילום: פליצ'ה באטו)

חלק ב: המערב פותח את שערי יפן

בידודה מרצון של יפן העניק לה מאות שנים של יציבות ושלום, אבל גם העמיד אותה באמצע המאה ה-19 במצב של נחיתות מול המעצמות הימיות של המערב. מעצמות אלו גילו עניין הולך וגובר במזרח אסיה, ולרשותן עמד צי מתוחכם ומערך צבאי מודרני בהרבה מזה של יפן הפאודלית.

הסתגרותה של יפן נבעה בין היתר מחרדתה מול איום האימפריאליזם הספרדי והפורטוגזי, אך גם לאחר שאימפריות אלו ירדו מגדולתן, התחושה היפנית היתה שסכנת הקולוניאליזם המערבי במזרח אסיה לא חלפה. מדינות נוספות באזור, כמו סין וקוריאה, ניסו לצמצם את קשריהן עם המערב כדי לא לתת לו דריסת רגל בחופיהן, בהצלחה מוגבלת.

עד אמצע המאה ה-19, העדיפו האירופאים להתפשט לכיוון אדמות דלילות אוכלוסין באמריקה, בסיביר, ובדרום מזרח אסיה. העמים החלשים מבחינה צבאית שישבו באזורים אלה היו טרף קל עבור הטכנולוגיה הצבאית האירופאית, לבטח קל יותר מאשר עימות עם מדינות מלוכדות ומאורגנות כמו סין ויפן. הרוסים השתלטו על סיביר, חצו את מיצר ברינג, השתלטו על אלסקה והגיעו דרומה עד קליפורניה. הבריטים השתלטו על תת היבשת ההודית, ואח"כ על מלזיה וחלק מבורמה.

ב-1792 שיגרה הצארית יקטרינה הגדולה שייטת ליפן על מנת לתבוע מהיפנים את האי סחאלין ואת האיים הקוריליים, וגם כדי לדון בפתיחת קשרי מסחר בין רוסיה ויפן. היפנים סירבו לקבל את פניו של מפקד השייטת והוא נאלץ לחזור כלעומת שבא. ב-1804 שלחה רוסיה את מנהל "החברה הרוסית-האמריקאית" לתבוע אפשרות לתדלוק ספינות רוסיות ביפן בדרכן לאמריקה. היפנים סירבו לקבל את מתנותיו ודחו את דרישתו. המנהל עזב את נגסאקי בכעס, ובדרכו הפגיז כפרי דייגים יפניים בסחאלין. בתגובה הורה השוגון לכל הדאימיו שמחוזותיהם גובלים בים לבצר את קו החוף ולהתכונן לעימות עם הרוסים.

מלחמות נפוליאון הרחיקו את הרוסים מסכסוך גלוי עם היפנים, אך הביאו אל היפנים את האיום הבריטי. ספינה בריטית, שנכנסה ב-1808 לנמל נגסאקי בחיפוש אחר אוניות הולנדיות (שלחמו לצד נפוליאון), איימה שאם לא תקבל אספקה מהיפנים, תפגיז את העיר. מושל נגסאקי נענה לתביעה, אך לאחר מכן התאבד בהראקירי מפאת הבושה. ב-1839 פרצה "מלחמת האופיום", בה ניצחה בריטניה את סין, וחייבה אותה, בין היתר, לפתוח נמלים לאוניות בריטיות, למסור לידי בריטניה את הונג-קונג ולהעניק לאזרחים בריטים מעמד אקסטריטוריאלי. עם שקיעתה של סין, השתלטו הצרפתים והבריטים על סחר החוץ של סין ועל נמלים ראשיים כגון שנגחאי. יפן היתה ענייה יותר ורחוקה יותר, ולכן העימות שלה עם המערב היה מאוחר יותר, והיא יכלה ללמוד את הלקח הסיני.

במאה ה-17, כאשר יפן סגרה את שעריה, היא היתה מעצמה מן השורה הראשונה. המהפכה התעשייתית של המאה ה-19, שיצרה ביקוש לסחורות, לשווקים חדשים, ולחומרי גלם, דחפה את המערב לחופי יפן. התחבורה ברכבות ובאוניות קיטור, התקשורת באמצעות הטלגרף, והתפתחות הטכנולוגיות הצבאיות, כל אלה הביאו את מדינות המערב לעמדת כח ועליונות מוחלטת על יפן באמצע המאה ה-19.

המדינה שפרצה את שעריה של יפן לא היתה רוסיה או בריטניה, אלא דווקא ארה"ב, שלא נחשבה למעצמה אז. לאחר הנצחון על מקסיקו ב-1848 וסיפוח קליפורניה, גילו האמריקאים עניין גובר באוקיינוס השקט ונתיבי המסחר בו. אוניות אמריקאיות בדרכן לסין נזקקו לתחנות תדלוק ביפן. בנוסף היתה מעוניינת ארה"ב לסחור עם יפן ולהגיע להסכם על גורלם של מלחים שיגיעו לחופי יפן בעתיד. בתחילה דחו היפנים את הגישושים האמריקאים, כפי שדחו את פנייתן של המדינות האחרות, והאוניות האמריקאיות גורשו בהפגנתיות אלימה.

ב-1852 החליט נשיא ארה"ב פילמור, בלחצם של אנשי עסקים ואילי ספנות, לשגר ספינות מלחמה ליפן, כדי לאלץ אותה לפתוח את שעריה. למפקד השייטת מונה קומודור מתיו פרי. במאי 1853 הגיעה השייטת, שכללה שתי אוניות קיטור ושתי אוניות מפרש, נושאות תותחים ונחתים, לאוקינאוה. שם קיימו הנחתים תרגילי נחיתה על החוף, על מנת להזהיר את היפנים שלא להתנגד לנוכחותם. ביולי הפליגה השייטת ליפן עצמה, אך במקום להגיע לנגסאקי, הנמל היחיד שהיה מותר לזרים לעגון בו, המשיכה השייטת לעיר הבירה אדו (טוקיו של ימינו), שם אפילו לדאימיו אסור לעגון. פרי לא נכנס לתוך מפרץ אדו, אלא הטיל עוגן בפתחו, מרחק 50 ק"מ מהעיר.

פרי הביא עימו אמריקאי דובר הולנדית - השפה המערבית היחידה שהיתה ידועה ביפן - ומיסיונר דובר סינית קלאסית. פרי הודיע, בעזרת המתורגמנים, כי הביא מכתב מנשיא ארה"ב לקיסר יפן, והוא דורש למסור אותו אישית לנציג בכיר של הקיסר. ממשלת השוגון נעזרה ביפני היחיד שידע קצת אנגלית, דייג שספינתו נטרפה באוקיינוס ונאסף ע"י אוניית דיג אמריקאית ובילה 10 שנים בארה"ב לפני שחזר ליפן ב-1851.

"האוניות השחורות", כפי שכינו היפנים את אוניותיו של פרי (בגלל צבען והעשן שהעלו) משכו סקרנים רבים לחוף אוראגה. ציירים שטו קרוב אליהן, ציירו אותן ומכרו הדפסי עץ של התמונות באדו. גודלן של הספינות ועוצמתן הניכרת לעין שכנעו את השלטונות היפנים שאין להם מענה צבאי לאיום הזה, ולפיכך בלעו את העלבון ונאותו לקבל את המכתב, שהיה כתוב באנגלית והולנדית. פרי הבטיח כי יחזור באביב הבא עם כח ימי גדול יותר כדי לקבל את תשובת היפנים, ובטרם עזבה השייטת את יפן ערכה מפגן כח ע"י סיור בעומק המפרץ.

ממשלת השוגון ניצבה בפני דילמה קשה, כאשר מצד אחד ניצבת תביעה לפתיחת השערים, שמאחוריה איום בשימוש בכח ממשי, ומצד שני האיסור בן למעלה מ-200 שנה על מעשה כזה. לא היה ברור מי מומסך לקבל את ההחלטה הגורלית. המכתב מוען לקיסר, אך קיסרי יפן לא ניהלו את המדינה בפועל. שלטון השוגונים לבית טוקוגאוה נחלש עם השנים, והכח המעשי היה בידי יועצים ומקורבים.

האיש החזק בממשלת השוגון היה ראש מועצת השרים. הוא ידע שליפן אין ממש ברירה אלא לפתוח את שעריה, אבל כדי למנוע עימותים פנימיים ובכדי להעניק תוקף להחלטה, תרגם את מכתבו של נשיא ארה"ב ליפנית והפיץ אותו בקרב הדאימיו, הפקידים הבכירים, אצילי החצר הקיסרית, המלומדים ומספר סוחרים גדולים. כל אחד התבקש לחוות את דעתו לגבי התשובה שיש להשיב למכתב. זו היתה הפעם הראשונה שהממשלה שיתפה ציבור רחב כ"כ בקבלת החלטה.

הוא ציפה שהנשאלים ייראו את המובן מאליו ויסכימו שאין ברירה אלא לקבל את הדרישה האמריקאית, אך למרבה ההפתעה המליץ הרוב לדחות אותה ולא להרשות ל"ברברים" לטמא את אדמת יפן. למרות שלא התחייב לקבל את דעת הרוב, הוא פעל למען האחדות הלאומית והורה להגביר את ביצורי החוף ולהתכונן למלחמה עם ארה"ב.

פרי שב ליפן בפברואר 1854 בראש 9 ספינות, עם 1600 נחתים ו-250 תותחים. הפעם הפליגה השייטת היישר לתוך מפרץ אדו והטילה עוגן קרוב לבירה. הוא דרש שיפן תחתום על חוזה עם ארה"ב, ואיים שיפתח באש על העיר ויטיל עליה מצור ימי, אם יפן תסרב. האיום פעל, וממשלת השוגון, למרות הכרזותיה הלוחמניות, החליטה לקבל את התכתיב האמריקאי. ב-31 במרץ אותה שנה חתמו פרי ונציגי השוגון על "חוזה שלום וידידות" בעיר קנגאוה. היפנים הסכימו לפתוח שני נמלים לאוניות אמריקאיות, לסייע למלחים אמריקאים במצוקה, לקבל נציג אמריקאי קבוע של ממשלת ארה"ב, ולהעניק לארה"ב אוטומטית כל זיכיון שיינתן בעתיד למדינה אחרת.

פרי הצליח במקום בו נכשלו אחרים מפאת הטקטיקה בה נקט: הדרישות היו צנועות יחסית, והאיום היה מפורש ועוצמתי. הוא המטיר על היפנים מתנות מרשימות שהוכיחו את עליונותה של הטכנולוגיה המערבית, אך בה בעת הקפיד על כבודם של היפנים וניסה להפיג את חששותיהם. חוזה קנגאוה שם קץ להסתגרות היפנית, והיה הצעד הראשון בדרך לשינוי מרחיק לכת ביפן.

אחת מספינותיו של פרי, בפרשנותו של צייר יפני

חלק א: פאודליזם

יפן שוכנת על קבוצת איים בצורת קשת. שטחה של יפן די גדול; היא גדולה מגרמניה אך קטנה מצרפת. האיים הרריים ברובם, אך מזג האוויר ושיטות חקלאיות עתיקות יומין מאפשרות גידולי מזון מוצלחים (בעיקר אורז) שמאכיל את האוכלוסיה כולה. רוב האוכלוסיה מרוכזת באזורים המישוריים של האיים, וחלקים גדולים של המדינה דלילים באוכלוסין. מדי פעם פוגעים פגעי טבע באיי יפן, כגון סופות טייפון, רעידות אדמה, שטפונות והתפרצויות הרי געש, אך למרות הנזקים הכלכלה היפנית היא אחת העשירות בעולם.

יפן התאחדה לכדי מדינה במאה ה-3 לספירה, ומעולם לא ידעה כיבוש זר עד 1945. עצמאות ארוכה זו סייעה לשימור מוסדותיה העתיקים. התרבות היפנית הושפעה רבות מתרבותה של המעצמה השכנה סין, מבחינת מדע וטכנולוגיה, כתב, שיטות ממשל, אמנויות, אתיקה ועוד. בראשית המאה ה-7 לספירה החלו מלכי יפן לקרוא לעצמם "טנו" (קיסר) כדי להדגיש את עצמאותם מול סין. השושלת הקיסרית של יפן לא התחלפה מאז המאות הראשונות לספירה, בניגוד לשושלות הסיניות שבאו והלכו. שלא כמו קיסרי סין, שמשלו במדינה בצורה סמכותית, קיסרי יפן נחשבו קדושים והורחקו מניהול המדינה, ובילו את מירב זמנם בטקסים דתיים. בכך שהפכו לדמויות סמליות, מעמדם נשמר בקלות, משום שלא סיכנו את בעלי השררה האמיתיים. האצילים וראשי הצבא תמיד השתמשו בסמכותו של הקיסר כדי לבצר את מעמדם.

במאה ה-12, עם התרופפות השלטון המרכזי, גבר כוחם של אנשי הצבא, הסמוראים. המלחמות בין הסמוראים הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית, שהמשיכה לסמל את אחדותה של המדינה. התמוטטות הממשל המרכזי הצמיחה משטר פיאודלי, שבו השלטון הפוליטי והשליטה על הקרקע התרכזו בידיהם של אנשי צבא, שהיו קשורים בקשרי נאמנות פיאודלים, אך גם לחמו זה בזה להגדלת נחלותיהם. מלחמות חיצוניות כמעט ולא היו, למעט נסיונות הפלישה המונגולית שנכשלו במאה ה-13 ונסיון יפני כושל לכבוש את חצי האי הקוריאני במאה ה-16.

היעדר הכיבושים הזרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים חזקים במחצית השנייה של המאה ה-16 לאחד את המדינה מחדש בכח הזרוע. מבצע האיחוד הושלם ע"י טוקוגאוה אייאסו. לאחר שגבר על אויביו בשנת 1600 העניק לו הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון). צאצאיו שלטו ביפן כשוגונים עד 1867, ולכן תקופה זו נקראת "תקופת טוקוגאוה".

המגע הראשון של יפן עם מדינות אירופה היה במאה ה-16, כאשר הגיעו לחופי יפן סוחרים ומיסיונרים פורטוגזים, ואח"כ ספרדים. בגלל התחרות בין המושלים המקומיים, עלה בידם של הזרים להקים תחנות מסחר ולנצר כעשירית מהאוכלוסיה. לאחר איחוד המדינה תחת השוגון, הזרים נתפשו כחתרנים ולא-נאמנים, ועד אמצע המאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופים מיפן, והנצרות נאסרה. האירופים היחידים שהורשו להשאר היו ההולנדים, שהוגבלו לאי קטן ליד נגסאקי בדרום יפן. במקביל לגירוש הזרים, נאסר על היפנים לצאת מגבולות מדינתם ולבנות אוניות גדולות. הלכה למעשה, יפן ניתקה את עצמה מן העולם למשך כ-250 שנה.

בתקופה זו נהנתה יפן משלום ויציבות. המשטר היה עריץ, אך לא ריכוזי. הקיסר ישב בקיוטו, בעוד הבירה המנהלית היתה אדו (טוקיו של ימינו), ובה ישב השוגון. השוגון שלט ישירות על כשליש מאדמות יפן, ויתר השטחים חולקו בנחלות ל-250 דאימיו (שליטים פיאודליים) שהיו חייבים נאמנות לשוגון והיו כפופים לו, אבל נהנו מאוטונומיה נרחבת. אלה ניהלו את אדמותיהם באופן עצמאי, גבו מיסים לעצמם, וקיימו צבא עצמאי. הם לא שילמו מס קבוע לשוגון ולא היו חלק מצבאו, אבל היה עליהם לבוא לעזרו בכל צורך כאשר התבקשו.

החברה היפנית בתקופת טוקוגאוה היתה מחולקת רשמית לארבעה מעמדות: הסמוראים, שהחזיקו במונופול על משרות ציבוריות, מהשוגון ועד חייל רגלי; האיכרים, שהיו צמיתים לאדמתם; בעלי המלאכה, שמשלח ידם עבר בדרך כלל בירושה; והסוחרים, שהיו ניצני הבורגנות. תתי מעמדות נוספים כללו את המשפחה הקיסרית, כהונת השינטו והבודהיזם, בעלי המקצועות החופשיים, ובתחתית התחתית של הסולם החברתי נמצאו ה"טמאים" שעסקו בעבודות הבזויות ביותר.

השלום והיציבות הביאו לצמיחה כלכלית. מסחר ענף בסחורות התפתח בין חלקים שונים ביפן, למרות המבנה הפיאודלי והמכסים הגבוהים. מוסדות פיננסיים קמו והחלו לבצע עסקות ולתת אשראי. החלה תנועה של מעבר מהכפר לעיר, ואוכלוסית הערים גדלה מאוד. באמצע המאה ה-19 מנתה אדו כמיליון תושבים, והיתה העיר הגדולה ביותר בעולם. קיוטו ואוסקה הגיעו כל אחת לאוכלוסיה של חצי מיליון נפש, ובירות מקומיות נוספות שגשגו. העלייה ברמת החיים יצרה ביקוש לחינוך, תרבות ובידור. נפתחו בתי ספר גבוהים ומכללות, ובתחילת המאה ה-19 כמחצית מן הגברים ו-15% מהנשים ביפן ידעו קרוא וכתוב - שיעור דומה לזה שבמערב אירופה באותו זמן, וגבוה מזה שבסין.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 פקדו את יפן מספר משברים. שטפונות וקור פגעו ביבולים בשנות ה-30, והביאו למותם של מאות אלפי איכרים ברעב. המחסור במזון העלה את המחירים והוביל לתסיסה בערים. מצוקת האיכרים והעניים השתלבה במצוקתם של סמוראים נמוכי דרג, שהכנסתם לא הספיקה לכיסוי צרכיהם, בעוד סוחרים ובעלי מלאכה (הנחותים מהם) מתעשרים. השוגון והדאימיו התקשו לאזן את תקציביהם ושקעו בחובות. הם נזקקו לסמוראים כדי לקיים את שלטונם, אך לא יכלו לתגמל אותם בצורה שתבטיח את נאמנותם. בנוסף, העברת המשרות השלטוניות החשובות בירושה בתוך המשפחות הבכירות הביא לכך שאנשים בלתי-מוכשרים ומושחתים ניהלו את המדינה, בעת שסמוראים מוכשרים ושאפתנים נאלצו להסתפק בתפקידים זוטרים ושכר נמוך. בשנות ה-40 נקטה הממשלה שורה של רפורמות, אך אלו לא פתרו את הבעיות.

השוגון הראשון, טוקוגאוה אייאסו

הקדמה

בלוג זה מכיל את תוכנם של 27 פוסטים שפורסמו בין ספטמבר 2017 ומרץ 2018 בקבוצות חובבי היסטוריה בפייסבוק. התוכן מבוסס על הספר הנפלא "יפן המודרנית", מאת פרופ' בן-עמי שילוני, על מאמרים בויקיפדיה ומקורות שונים באינטרנט.

זהו סיפורה של יפן מאז ראשית המאה ה-19, דרך המהפך שעברה בעקבות חשיפתה לעולם, דרך התחזקותה והקצנתה מול שכנותיה, דרך מלחמות ובריתות, דרך תוצאותיו ההרסניות של המיליטריזם, ועד יפן של תחילת המאה ה-21.

התוכן נכתב ללא כוונת רווח, מתוך אהבה להיסטוריה. אני מפציר בקוראים ללכת ולקנות את ספריו של פרופ' שילוני על מנת להעמיק ולהעשיר את הידע בנושא.

קריאה מהנה!

יובל מישורי