חלק ט: מלחמת רוסיה-יפן

לאחר מלחמת סין-יפן קרנה של יפן עלה בעיני מעצמות העולם, ומעמדה של סין הדרדר לתהומות חדשים. סין רבצה כחיה פצועה, וחיות הטרף עטו עליה וקרעו ממנה נתחים, כאשר עיקר דאגתם היא השגת כמה שיותר שטחים ומשאבים. ב-1896 רוסיה תבעה וקיבלה את חצי האי ליאודונג והבסיס הימי בפורט-ארתור ל-99 שנה תמורת חוזה הגנה רוסי והלוואה נוחה לצורך תשלום הפיצויים ליפן. הרוסים אף קיבלו היתר לחבר את המסילה הטרנס-סיבירית דרומה לפורט-ארתור ונמלי צפון סין דרך מנצ'וריה. ב-1898 גרמניה תבעה וקיבלה את הבסיס הימי צ'ינגדאו ואת חצי האי שנדונג כאזור השפעה. בתמורה להלוואה לצורך תשלום הפיצויים ליפן, בריטניה קיבלה באותה שנה את עמק היאנג-צה כאזור השפעה וחכרה בסיס ימי נוסף בשנדונג ואת האי קאולון (ליד הונג-קונג) ל-99 שנים.

ההתנפלות הקולוניאליסטית על סין הולידה ריאקציה לאומנית, שהבשילה לידי מרד. איכרים, שכינו את עצמם "אגרופי הצדק וההרמוניה" (ולכן נודעו במערב כ"בוקסרים") פתחו במרד ב-1899 בחצי האי שנדונג, שהתפשט לכל צפון סין. בתמיכת הקיסרית-האם הם כבשו את בייג'ינג והחזיקו בה 55 ימים. במהלך המרד פגעו בזרים וברכושם. מעצמות המערב ביקשו לדכא את המרד בכח, אך לא היו להן מספיק חיילים באזור, ולכן פנו ליפן בבקשה לעזרה כמעצמה שוות ערך. יפן שיגרה 8,000 חיילים, היחידה הגדולה ביותר בכח הרב-לאומי שמנה 18,000 איש. בקיץ 1900 נחת הכח בחופי סין, כבש את בייג'ינג, דיכא את המרידה וחילץ את הדיפלומטים שהיו נצורים בעיר.

הנצחון על סין העמיד את יפן במסלול התנגשות עם רוסיה. קוריאה ומנצ'וריה היו סלעי המחלוקת, וכל מדינה שאפה להתרחב לתוך אזורים אלה, ומסיבות דומות. קוריאה חששה מהשתלטות יפנית ולכן התקרבה לרוסיה, למרות שהיתה חייבת ליפן את עצמאותה מסין. מומחים צבאיים רוסים הגיעו לקוריאה כדי לאמן את צבאה, ורוסיה קיבלה היתרים לסלול מסילות ברזל דרך קוריאה. יפן, שלחמה בסין כדי למנוע שליטה זרה בקוריאה (חוץ משלה), נחרדה כעת לראות את קוריאה הופכת למדינת חסות של רוסיה.

נסיונות דיפלומטיים לחלק את האזור בין יפן ורוסיה עלו בתוהו.המצאותם של כוחות רוסים גדולים בשטחי קוריאה, מנצ'וריה וצפון סין הביאה יפנים רבים לקרוא לממשלה לתקוף את רוסיה בטרם יהיה מאוחר מדי. יפן נזקקה לבעלת-ברית מערבית על מנת לתת משקל-נגד לברית של רוסיה-צרפת-גרמניה, ובאופן טבעי היפנים פנו לבריטניה, שכבר במלחמה עם סין הראתה אהדה ליפן. מלחמת הבורים שהתחוללה באותן שנים הכריחה את בריטניה לדלל את כוחותיה במזרח אסיה, והברית עם יפן הבטיחה לה הגנה על האינטרסים הבריטים באזור. בינואר 1902 חתמו המדינות על ברית, שהפתיעה את העולם; בריטניה ששמרה עד אז על "בדידות מזהירה" מחד, ויפן שאך זה מכבר התקבלה בחוגי המעצמות מאידך.

רוסיה לא היתה מוכנה למלחמה, והיתה שקועה עד צוואר בהקמת תשתיות. על מנת להרוויח זמן, פתחה בשיחות עם יפן, והבטיחה לסגת ממנצ'וריה תוך שנה וחצי בשלושה שלבים. את השלב הראשון ביצעה באוקטובר 1902 כמסוכם, אך במקום לבצע את השלב השני באפריל 1903, הזרימה תגבורות צבאיות לאזור. בתקופה זו הושלמה המסילה הטרנס-סיבירית (למעט קטע קצר סביב אגם בייקל), מה שאיפשר לרוסים העברה של כוחות וציוד לאזור בקלות יחסית. לרוסים היו כעת מיליון חיילים סדירים ו-3.5 מיליון חיילי מילואים, בסיסים ימיים בולאדיבוסטוק ופורט-ארתור, ויחס זלזול מוחלט ב"קופים" היפנים (כפי שכינה אותם הצאר ניקולאי ה-2).

היפנים מצידם התייחסו בכובד ראש למלחמה עם רוסיה והתכוננו היטב. הצבא הסדיר היפני הוגדל לאחר מלחמת סין-יפן מ-7 ל-13 אוגדות ומנה 600,000 חיילים סדירים ומילואים. ציודו של הצבא היה חדיש, והחיילים התאמנו בלוחמת שלג. הצי גדל מ-32 ל-72 אוניות מלחמה. בסיועה של חברת "קרופ" הגרמנית (לימים חלק מתאגיד "טיסנקרופ") הוקם ב-1901 מפעל פלדה שייצר תותחים ורובים. יותר מכל, היפנים היו חדורי נאמנות למולדת וחשו כי הם נלחמים עבור הקיסר במלחמת אין-ברירה.

הזמן פעל לרעתם של היפנים, אך למרות הסיכון היה להם יותר סיכוי לנצח במלחמה אם תפרוץ מוקדם מאשר מאוחר. בתחילת 1904 חנה רוב הצבא הרוסי באירופה, ובמזרח הרחוק הוצבו רק 83,000 חיילים. אלה היו ברובם אנשי מילואים, ויחידות העילית הוצבו ברחבי האימפריה למניעת מהפכות. החורף היה הזמן הטוב ביותר לתקיפה יפנית, כאשר נמל ולאדיבוסטוק קפוא והצי הרוסי מרוכז בפורט-ארתור.

בתחילת פברואר 1904 החליטה הממשלה היפנית על מתקפה, וב-6 בחודש הודיעה לרוסיה על ניתוק היחסים. כח ימי יפני הפתיע את הצי הרוסי בפורט-ארתור והסב לו נזקים קשים. ספינות שטובעו בפתח הנמל ומוקשים ימיים שפוזרו הטילו מצור על הנמל ושיתקו את הצי הרוסי. במקביל תקף הצי היפני ושיתק שתי אוניות מלחמה רוסיות בקרבת קוריאה, וכך זכתה יפן לעליונות ימית מוחלטת באזור, ויכלה לשגר את חייליה ליבשת באין מפריע. הכרזת המלחמה של הקיסר על רוסיה עוררה רגשות פטריוטיים עזים ביפן, והפרלמנט אישר בלי התנגדות את תקציבי הצבא והמלחמה, כולל מיסים ומלוות.

המהירות וההפתעה היו הנשק העיקרי של היפנים. הם שאפו להשיג נצחון בזק על הכוחות המעטים באזור, לפני הגעתן של התגבורות הרוסיות מהמערב. הכוחות היפנים נחתו באזור סיאול והחלו להתקדם צפונה תוך לחימה. הכוחות הרוסים נסוגו מקוריאה והתבצרו מעבר לנהר יאלו, בשטח מנצ'וריה. באפריל ניסו הרוסים לשבור את המצור הימי על פורט-ארתור, אך נכשלו. במאי פרשו היפנים גשרים צפים על הנהר והפתיעו את הצבא הרוסי במכה ניצחת.

שתי ארמיות יפניות נוספות כבשו את חצי האי ליאודונג וניתקו את פורט-ארתור מהצבא הרוסי היבשתי. הן החלו לדחוק את הצבא הרוסי צפונה תוך קרבות קשים שהפילו חללים רבים בשני הצדדים. היתה זו המלחמה המודרנית הגדולה הראשונה של המאה ה-20, ושני הצדדים עשו שימוש בטכנולוגיה צבאית חדישה וטקטיקות שהותאמו ללוחמת לילה, מלחמת חפירות והרעשות מסיביות.

בספטמבר 1904 השלימו הרוסים את הקטע החסר במסילת הרכבת, אך המסילה היתה חד-נתיבית, והדבר הגביל את קצב הזרמת האספקה והחיילים. הרוסים הבינו כי תגבורת בדרך הים היא האפשרות היחידה. טורקיה, תחת השפעה בריטית, לא איפשרה את מעבר הצי הרוסי מהים השחור במיצרי הדרדנלים, ולפיכך באוקטובר 1904 שוגר הצי מהים הבלטי, שכלל 45 אוניות ו-18,000 נחתים, למסע של 33,000 ק"מ. הצי התפצל ליד גיברלטר, כאשר הספינות הקטנות פונות מזרחה לתעלת סואץ והגדולות דרומה להקיף את אפריקה, ובהמשך התאחד ליד מדגסקר. המסע ארך שבעה חודשים והיה רצוף בתקלות רבות.

בזמן זה עשו היפנים כל שיכלו כדי לכבוש את פורט-ארתור ולמנוע מהצי הבלטי לחבור אל הצי הפסיפי. הרוסים קיבלו הוראה להגן על הבסיס עד בוא הצי ויהי מה, אך בסוף 1904 מצבם של הנצורים היה קשה ביותר, והמפקד הרוסי הורה ב-1 בינואר 1905 להניף את הדגל הלבן בניגוד להוראת הצאר. היפנים לקחו בשבי כ-20,000 חיילים וקצינים, ומצאו מלאי גדול של תחמושת ומזון. היה זה נצחון חשוב ליפנים, וביפן נערכו תהלוכות נצחון רבות.

כעת פנו היפנים לגירוש הרוסים משטח מנצ'וריה. חמש ארמיות יפניות, כ-250,000 חיילים, התקדמו לכיוון מעוז הצבא הרוסי ליד העיר מוּקדֶן, שם התבצרו בקו הגנה כ-320,000 חיילים ו-1,000 תותחים. לאחר שבועיים של לחימה קשה בחזית שאורכה 150 ק"מ, גברו היפנים על הרוסים, וב-10 במרץ 1905 כבשו את מוקדן. יום זה נקבע כיום חג של הצבא היפני. רובו של הצבא הרוסי נסוג צפונה.

בחודש מאי 1905 הגיע סופסוף הצי הבלטי אל הים הצהוב. האדמירל הרוסי רוזֶ'סטבֶנסקי החליט להעביר את הצי דרך מיצרי צושימה שבין קוריאה ליפן, מתוך אמונה בכוחו של הצי, אך מקבילו היפני טמן לו מלכודת וקרב של יומיים התחולל במקום. רובו של הצי הבלטי הוטבע, ואוניות מעטות נמלטו לנמלי ולאדיבוסטוק ושנגחאי. הרוסים איבדו כ-9,000 איש ו-7,000 נוספים נפלו בשבי, כולל האדמירל רוז'סטבנסקי, לעומת כמה מאות הרוגים ופצועים יפנים בלבד. ה-27 במאי נקבע כיום חג של הצי היפני.

למרות הנצחונות המרשימים של היפנים, הכף החלה לנטות לרעתם. המלחמה עלתה 1.7 מיליארד ין, וקופת המדינה הלכה והתרוקנה; הכוחות היפנים בקוריאה ומנצ'וריה ספגו אבידות רבות במשך שנה וחצי; והלוגיסטיקה היתה ונותרה בעייתית. רוסיה מצידה היתה רחוקה ממיצוי כוחה. התגבורות המשיכו לזרום מזרחה, וכך רובם של מיליון וחצי החיילים הרוסים במנצ'וריה היו רעננים, לעומת חצי מיליון חיילים יפנים תשושי קרבות. למזלם של היפנים גם לרוסים נמאס מהמלחמה, וב-1905 החלו ניצני מהפכה, והיה חשש שמהלומה צבאית נוספת תהיה המסמר האחרון בארונו של שלטון הצאר.

נשיא ארה"ב הנייטרלית, תאודור רוזוולט, התבקש לתווך בין הצדדים. שיחות שלום החלו באוגוסט 1905 אך עלו על שרטון מיד, כאשר היפנים טענו לנצחון ובאו בדרישות של מנצחים. רוסיה טענה כי המלחמה הסתיימה ללא מנצח ברור ולכן יש לשאת ולתת על תנאי השלום. שר החוץ היפני קוֹמוּרָה, שייצג את ארצו, התבצר בעמדותיו ויעץ לממשלתו להתכונן להמשך הקרבות אם לא יצלח המו"מ, אך הממשל היפני נרתע מהמשך המלחמה. הנציג הרוסי ויטֶה, ראש מועצת השרים של הצאר, קיבל הוראה מהצאר לנתק מגע עם היפנים העקשנים ולשוב לרוסיה, אך הוא השתהה וקנה זמן במטרה למצוא פתרון. בסופו של דבר, בעזרתו של קיסר גרמניה וממשלת בריטניה, הגיעו הצדדים להסכמות, וב-5 בספטמבר 1905 נחתם הסכם השלום בבסיס חיל הים האמריקאי בפורטסמות, ניו המפשייר.

ההסכם קבע סדר חדש במזרח אסיה. רוסיה הכירה באינטרסים הפוליטיים והכלכליים של יפן בקוריאה, והלכה למעשה הכירה בקוריאה כמדינת חסות יפנית. רוסיה הסכימה להסיג את צבאה ממנצ'וריה ולוותר ליפן על פורט-ארתור (שנלקח מיפן עשר שנים לפני כן). דרום מנצ'וריה הפך מאזור השפעה רוסי לאזור השפעה יפני. יפן לא זכתה לפיצוי כספי כלשהו, מה שגרם לאכזבה יפנית קשה, וסין נותרה הריבון הרשמי במנצ'וריה (כאשר היא אולצה להכיר בזכויות היפניות באזור). האי סחאלין חולק בקו-הרוחב 50 בין רוסיה ויפן. על מאמציו הדיפלומטיים הרבים זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום בשנת 1906, והיה האמריקאי הראשון שזוכה בפרס זה.

התנגשות בין כוחות פרשים יפנים ורוסים ב-1904, אי שם על אדמת קוריאה

חלק ח: מלחמת סין-יפן הראשונה

ב-1873, כאשר עלתה ההצעה לכבוש את קוריאה, הזדעזע השלטון ופסל את האפשרות על הסף. יפן היתה אז מדינה עניה וחלשה, בראשית התהליך של התיעוש והמודרניזציה, והרפתקה אימפריאליסטית מעבר לים איימה למוטט את הכלכלה היפנית, שממילא היו עליה התחייבויות רבות. ב-1894 מצבה של יפן היה שונה מהותית. היה לה צבא מודרני, תעשייה מפותחת, נורמות מנהל תקין ויעיל, משטר מבוסס וציבור בעל תודעה לאומית חזקה. לאחר שהדביקה את הפער מול מעצמות המערב, הלכה יפן בעקבותיהן גם בנושא הקולוניאליזם.

ההנחה הרווחת בקרב המעצמות היתה כי פיתוח התעשייה מצריך מקורות נוספים של חומרי גלם וכח אדם זול, ושווקים חדשים לתוצרת, ומושבות מעבר לים הן התשובה לצרכים אלה. כמו כן, הסדר הטבעי מאפשר למדינות המפותחות לשלוט במדינות המתפתחות על מנת להוביל אותן אל הקידמה. היפנים אימצו את ההנחות הללו והחלו ללטוש עיניים לאזורים שסביבם.

התפשטות טריטוריאלית היתה גם אמצעי נהדר להשתקת ביקורת מבית וריצוי הניצים. לאחר כינון הפרלמנט בטוקיו, החל הבית התחתון להשתמש בכוחו לפסילת תקציב המדינה על מנת ליצור משברים פוליטיים, והדבר הוביל לפיזור הפרלמנט ובחירות מחודשות מספר פעמים בשנותיה הראשונות של הדמוקרטיה היפנית. מפלגות האופוזיציה האשימו את הממשלה במדיניות חוץ תבוסתנית עקב חוסר יכולתה לבטל את החוזים הלא-שוויוניים מול המעצמות.

יפן פתחה את שעריה של קוריאה באמצע שנות ה-70 ודרשה להכיר בה כמדינה עצמאית מסין. סין, לעומת זאת, סירבה להכיר בעצמאות קוריאה וחיזקה את נוכחותה הצבאית בקרבת חצי האי הקוריאני. מלך קוריאה היה מנהיג חלש, והממשל הקוריאני התפלג לשמרנים תומכי סין ולעומתם תומכי יפן והקידמה. לאחר תקרית אלימה בה נהרגו אזרחים יפנים בקוריאה, חתמו יפן וסין ב-1885 על הסכם שקבע כי שתי המדינות יוציאו את צבאותיהן מקוריאה.

מן הצד ארבה גם רוסיה, שלטשה עינה לחצי האי הקוריאני. ב-1891 החלו הרוסים לסלול את המסילה הטרנס-סיבירית באורך 6000 ק"מ, שחיברה את מוסקבה למזרח אסיה, והמסילה הסתעפה גם לנמלי קוריאה וסין. הדבר העיד על שאיפות רוסיות נרחבות יותר באזור.

באביב 1894 פרץ בקוריאה מרד איכרים. מלך קוריאה חשש כי לא יצליח לדכא את המרד בכוחות עצמו וביקש סיוע מסין. שיגורם של 3000 חיילים סינים נתפש ביפן כהפרה של ההסכם בין יפן וסין, ולכן גם יפן שיגרה כוחות משלה לקוריאה. סין מחתה ודרשה מיפן להחזיר את החיילים, ויפן התנתה זאת בנסיגה של הכוחות הסינים והכרה בעצמאותה של קוריאה. סין דחתה את התנאים והזרימה כוחות נוספים לאזור. בתגובה, השתלטו הכוחות היפנים על ארמון המלך בסיאול ואילצו את המלך להכריז על עצמאות ולבקש סיוע צבאי יפני בגירוש הפולשים הסינים.

בריטניה, שנמצאה בתחרות עם הרוסים על שטחים באסיה, ראתה ביפן בת-ברית. בקיץ 1894 הודיעה כי תוך 5 שנים יבוטלו החוזים הלא-שוויוניים עם יפן, וכי תשמור על ניטרליות במידה ותפרוץ מלחמה בין סין ויפן, ואף תשכנע את המעצמות האחרות ללכת בעקבותיה. יפן מצידה התחייבה לשמור על האינטרסים הבריטים בסין.

על הנייר, לסין היתה עדיפות מספרית בכל פרמטר. צי גדול יותר, בסיסים ימיים מבוצרים, וכמובן צבא גדול יותר – 4 חיילים סינים על כל יפני. עם זאת, הצבא היפני היה מאומן ומצויד לעילא, ומבנהו הארגוני היה עדיף על זה של הצבא הסיני. המורל של החיילים היפנים היה גבוה, ורגש הלאומיות והנאמנות לקצינים טופח בקפידה.

בסוף יולי הטביעו היפנים ספינת תובלה סינית ועליה 1200 חיילים, והכוחות היפנים בקוריאה תקפו את הצבא הסיני שם. יפן הכריזה מלחמה על סין ב-1 באוגוסט 1894. הצבא היפני בראשות המרשל ימגאטה, בונה הצבא וראש הממשלה לשעבר, כבש את דרום חצי האי, ואת פיונגיאנג בספטמבר.הצי היפני השמיד את "הצי הצפוני" של סין בשפך הנהר יַאלוּ, וכח צבאי יפני נוסף כבש את חצי האי ליאַוּדוּנג. היפנים טבחו בחיילים ובאזרחים הסינים ללא רחם; לאחר שהשתלטו על פורט ארתור בדרום חצי האי, הרגו כ-60000 סינים. שרידי הצי הסיני נרדפו ע"י היפנים עד חורמה. בפברואר 1895 חברו הכוחות היפנים כהכנה לכיבוש בייג'ינג. הסינים הבינו כי הובסו, וביקשו הפסקת אש ושיחות שלום. ב-8 חודשי הלחימה איבדו היפנים רק 2700 חיילים, לעומת רבבות של הרוגים סינים.

האווירה הפוליטית ביפן השתנתה בזמן המלחמה. דעת הקהל ביפן תמכה במלחמה ובצבא היפני ללא סייג. אזרחים רבים ליוו את המתגייסים אל תחנות הרכבת בקריאות "בנזאי!" ונפנוף בדגלוני יפן. לא נותר בדל של ביקורת על הממשלה מצד העיתונים או האינטלקטואלים. תקציב המלחמה והמיסים שנועדו לממן אותו עברו בפרלמנט ללא ויכוח. המלחמה שינתה גם את יחסם של היפנים לסין. מעל אלף שנה נשאו היפנים את עיניהם אל סין, מעצמת התרבות והחכמה. המלחמה חשפה את חולשתה של סין בפני העולם כולו, וביפן ירדה קרנה של סין מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עיתוני יפן תיארו את הסינים כמושחתים, גסים, מלוכלכים, נבערים ופחדנים. אפילו השם בו השתמשו היפנים עבור סין השתנה; עד אז קראו לה "צ'וּגוֹקוּ" (ארץ המרכז) ומעתה החלו לקרוא לה "שִינָה" (גרסא יפנית לשם צ'יינה).

ראש השרים הסיני "הוזמן" לשיחות שלום בעיר שימוֹנוֹסֶקי במערב יפן. היפנים הציבו בפניו דרישות להכרה סינית בעצמאות קוריאה, תשלום פיצויים ליפן, העברת שטחים לידי יפן (ביניהם האי טייוואן), והענקת זכויות-יתר ליפן מהן נהנו מדינות המערב. לסין לא היתה ברירה אלא להסכים, ובאפריל 1895 נחתם חוזה השלום של שימונוסקי.

בריטניה סמכה את ידיה על ההסכם, אך רוסיה נחרדה מהנוכחות היפנית בצפון סין וחצי האי הקוריאני, וקיסר גרמניה תמך בעמדה הרוסית. גם צרפת, שכבשה שטחים בהודו-סין, דאגה ממשמעותו של אימפריאליזם יפני באותו אזור. לפיכך הגישו רוסיה, צרפת וגרמניה אולטימאטום ליפן: להחזיר את חצי האי ליאודונג בצפון סין "למען השלום במזרח הרחוק". רוסיה העמידה את הצי בוולדיבוסטוק במצב הכן, ורמזה ליפן כי תשתלט על האי היפני צושימה אם יפן לא תיענה לדרישה.

יפן, שאך זה מכבר זכתה בנצחון מזהיר וחתמה על הסכם שהעניק לה יתרון אסטרטגי חשוב, ניצבה כעת מול דילמה עגומה: לוותר על השלל היקר שנפל בחיקה, או להסתכן במלחמה מול שלוש מעצמות אירופאיות. הבריטים אמנם תמכו ביפנים, אך לא היו מוכנים להתערב לטובתה מול השלוש. ממשלת יפן, בעצה אחת עם הקיסר, החליטה לבלוע את הצפרדע ולוותר על השטח, תמורת הגדלה קלה של הפיצויים הסינים. הקיסר פרסם מנשר ובו קרא לעם "לסבול את מה שקשה לסבול ולשאת את מה שקשה לשאת".

יפן לא נותרה מקופחת. טייוואן הפכה למושבה יפנית, והיפנים מימשו שם את כל שלמדו מהקולוניאליזם המערבי. ענפי הייצוא של טייוואן והפיצויים הסינים תרמו רבות לכלכלה היפנית. העולם החל לתפוש את יפן כמעצמה אזורית, מודרנית וחזקה. עד סוף המאה הלכו שאר המעצמות בעקבות בריטניה וביטלו את החוזים הלא-שווים עם יפן, ויפן נחלצה מעול הכבלים הקולוניאליים תחתם נאנקה כחמישים שנה, בעוד סין שקעה עמוק יותר ותסבול את עול הדיכוי המערבי חמישים שנים נוספות.

חיילים סינים (חמושים בחרבות וחניתות) ניגפים לפני היפנים (המצוידים בציוד מודרני יותר)

חלק ז: דמוקרטיזציה

כשלון המרידות של שנות ה-70 של המאה ה-19 הביא את הסמוראים הבלתי-מרוצים למסקנה שדרך האלימות לא תביא להם את השינוי המיוחל. הדרך היחידה להשפיע על מדיניות הממשלה היא פיזור הכח השלטוני לשכבות נוספות בעם, הווה אומר דמוקרטיה. ביפן לא היתה מסורת דמוקרטית כלל ועיקר, והידע בנושא הגיע מהוגי הדעות המערביים שכתביהם תורגמו ליפנית. עם זאת, עקרון השלטון באמצעות קונצנזוס היה ידוע ומקובל.

איטגאקי טַאיסוּקֶה, מנהיג סמוראי מהדרום שנמנה על מחוללי הרסטורציה ופרש ממועצת המדינה יחד עם טאיגו ב-1873, סלד מהאלימות. ב-1874 הוא שיגר אגרת לקיסר, ובה הציע לכונן ביפן משטר דמוקרטי, על מנת ליטול את הכח מידי הפקידים שהשתלטו על העם בשם הקיסר. הממשלה דחתה את הרעיון, אך הוא פורסם ברבים וזכה לאהדה ציבורית מסוימת. איטגאקי הקים את "התנועה לחירות וזכויות העם", אשר החלה בפעילות פוליטית למען כינון חוקה ופרלמנט.

השלטונות חששו מן התנועה, אך לא יכלו לפעול נגדה, שכן פעלה במסגרת החוק ובראשה עמד אדם מכובד. באופן פרדוקסלי, הממשל שקידם מדיניות התמערבות ופיתוח מואץ התנגד ליוזמות הדמוקרטיות על מנת לשמר את שלטונו, בעוד השמרנים הממורמרים אימצו את הדמוקרטיה בחום. על מנת להרגיע את הרוחות הכריז הממשל ב-1878 על כינון מועצות מחוזיות ועירוניות נבחרות, שבידן הכח לאשר או לדחות תקציבים ותקנות של השלטון המקומי (אך לא למנות או להדיח את המושלים). זכות הבחירה ניתנה לכל גבר מעל גיל 20 המשלם מס של 5 ין בשנה, והזכות להיבחר לכל גבר מעל גיל 25 המשלם 10 ין בשנה. כך הגבילה הממשלה את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי לבעלי אמצעים בלבד. על אף חולשתן של המועצות, הן היו תקדים חשוב בדרך לדמוקרטיה, והיו בית-ספר לנבחרי הציבור ברזי המשחק הפוליטי. הקמת המועצות לא ריצתה את איטגאקי ותנועתו, והם המשיכו לדרוש חוקה ופרלמנט.

לאחר ביקור נשיא ארה"ב לשעבר יוליסס גרנט בקיץ 1879, שיגר הקיסר בסוף השנה חוזר לחברי מועצת המדינה ובו ביקש את דעתם בנוגע לשאלת החוקה והפרלמנט. רוב התשובות היו מהוססות, ותמכו בדמוקרטיזציה חלקית ויישום לאורך שנים רבות. שר האוצר, אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבוּּ, היה הנועז מכולם, והמליץ לערוך בחירות תוך שנה, לכונן פרלמנט בתוך שנתיים ולהקים קבינט ממשלתי מתוך סיעות הפרלמנט, ע"פ המודל הבריטי. נוסח ההמלצה הודלף לעיתונות, יחד עם שערוריה כספית נוספת שחשף אוקומה. מועצת המדינה זעמה, ואוקומה הודח מתפקידו. הקיסר פרסם מנשר ציבורי בו הודיע על הדחת אוקומה, אך עם זאת הבטיח כי בעוד 9 שנים יעניק לעמו חוקה ופרלמנט. היתה זו הצהרת לגיטימציה ראשונה של הקיסר ברעיונות הדמוקרטיה.

הכרזה זו נתנה אור ירוק להקמתן של מפלגות פוליטיות. עד אז, למילה "טוֹ" (מפלגה) היתה משמעות שלילית של פלגנות וחתירה. איטגאקי ואוקומה, למרות כל המשותף להם, לא הצליחו לגשר על חילוקי הדעות ביניהם והקימו שתי מפלגות שונות. איטגאקי תמך באסיפה לאומית נוסח צרפת, שבידה כל הכח, ואילו אוקומה דגל בפרלמנט נוסח בריטניה, הדומה יותר למודל הישראלי. איטגאקי סחף אחריו המוני איכרים בנאומיו חוצבי הלהבות. ב-1882, במהלך מסע נאומים ברחבי יפן, נדקר איטגאקי ע"י לאומן מתנגד דמוקרטיה, וזעק "אף אם איטגאקי ימות - החירות תחיה לעד!", וקריאה זו הפכה לסיסמת המפלגה.

במסדרונות השלטון היתה קבוצה של שמרנים וקבוצה של מתונים, אבל איש לא תמך בדמוקרטיה מלאה. שיטתה של הממשלה היתה לדכא את הקיצונים בקרב הפעילים ולרכוש את ליבם של המתונים, ולכן הציעה לאיטגאקי (לאחר שהחלים) לצאת לחו"ל על מנת ללמוד ממשטרים דמוקרטים קיימים. הוא יצא לאירופה ב-1882, אך כשחזר כעבור שנה לא עלה בידו לרסן את החוגים הקיצונים במפלגתו, ובסוף 1884 הוא פירק את המפלגה. תומכי המפלגה שהתמרדו דוכאו בחריפות ע"י הצבא, ופעילים בולטים הוגלו מטוקיו לתקופה של 3 שנים. הממשלה ניטרלה גם את פעילותו של אוקומה ע"י החזרתו לעמדת כח בתור שר החוץ. בתפקיד זה הוא ניסה לבטל את החוזים המנצלים מול מעצמות המערב, אך ללא הצלחה.

פרק הזמן של תשע השנים שלאחר הכרזתו של הקיסר נתן לממשלה אפשרות להתכונן לשינויים. שר הפנים איטוֹ הירוֹבּוּמי הופקד על הובלת המהלך, ובאביב 1882 יצא עם קבוצת עוזרים לאירופה על מנת ללמוד מהדמוקרטיות המערביות. לאחר התרשמות ממודלים של מספר מדינות, בחר איטו במודל הגרמני על פני זה של בריטניה או צרפת. בגרמניה, שאוחדה לפדרציה 3 שנים לאחר הרסטורציה של מייג'י, היה קיסר בעל סמכויות רחבות, ולצידו הרייכסטאג בעל סמכויות מצומצמות. גרמניה היתה מדינה מפותחת, בעלת מסורת מתקדמת של חינוך ומדע, תעשייה מתוחכמת, בירוקרטיה יעילה, וצבא חזק. בברלין נפגשה המשלחת היפנית עם הקנצלר ביסמארק ומשפטנים חוקתיים.

המשלחת חזרה ב-1883 והחלה בחיבור החוקה החדשה, כאשר איטו שואב את השראתו מהחוקה הגרמנית אך משנה בה דברים כדי להתאים את רוח הדברים למציאות היפנית. אחרי הכל, יפן אינה פדרציה, והקאנצלר אינו משתווה בחשיבותו לקיסר. איטו בחר במודל של בית לורדים ובית נבחרים, על מנת שהבית התחתון הנבחר ייבלם ע"י האצולה. לצורך העניין אורגנה האצולה ב-1884 על פי הדרגות האירופאיות: נסיכים, מרקיזים, רוזנים, ויסקאונטים וברונים (כל דרגה קיבלה כמובן שם יפני). תארים אלה הוענקו לאצולה הישנה, וגם לאנשי האליטה החדשה. מועצת המדינה בת 26 החברים היתה גוף עתיק ומסורבל, ללא הנהגה ברורה (תפקידו של ראש המועצה היה טקסי בלבד), וב-1885 הוקמה תחתיה ממשלה של 10 שרים, ממונה ע"י הקיסר. החידוש העיקרי בגוף החדש היה תפקיד ראש הממשלה כפי שהוא מוכר לנו.

איטו מונה לראש הממשלה הראשון. בנוסף לבחירת שרי ממשלתו, איטו ייסד תפקידי שרים-מתווכים שנועדו להגן על הקיסר מפני הדמוקרטיה, וכן את מועצת הקיסר, גוף המורכב ממדינאים ותיקים שתפקידו לאשר את החלטות הממשלה לפני שהן מובאות לאישור הקיסר. בניגוד לקאנצלר ביסמארק שכיהן 19 שנים בתפקידו, ראשי הממשלה ביפן התחלפו בקצב מהיר, כאשר מתקיימת רוטציה לא-רשמית בין מוקדי הכח השונים בקרב השכבות החזקות. אורכה של קדנציה לא עלה על 8 שנים, והממוצע היה כשנתיים.

החוקה "הוענקה" לעם בפברואר 1889 בטקס רב-רושם. הקיסר הושיט את המסמך לרה"מ, וזה קיבל אותו בקידה עמוקה. חלקה הראשון של "החוקה של קיסרות יפן הגדולה" ("חוקת מייג'י") הגדיר באופן ברור את הקיסר כריבון, ראש הצבא והצי. החוקה לא הזכירה את הממשלה או את ראש הממשלה מתוך עמימות מכוונת, וקבעה כי השרים הם יועצים לקיסר ונושאים באחריות לעצותיהם. החלק השני הגדיר את הזכויות והחובות של האזרחים. היה זה חידוש של ממש, משום שהרעיון שלכל אדם זכויות בסיסיות לא היה קיים בחברה היפנית. חופש העיסוק וההתארגנות הוגדרו, כמו גם חופש הדת, הביטוי והרכוש. החלק השלישי דן בפרלמנט. הקיסר כריבון הוא אמנם המחוקק, אך הוא עושה זאת בהסכמת הפרלמנט הקיסרי, שהורכב משני בתים כמו בבריטניה. החוקה העניקה עצמאות למערכת המשפט, לטובת הפרדת הרשויות. חוקה זו נותרה בתוקף במשך 55 שנים, עד אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השניה.

הקיסר מוצוהיטו (מייג'י) נואם בפני בית הלורדים ב-1890

חלק ו: משבר קוריאה ומרידת סאצומה

במשך כאלף שנים היתה קוריאה מדינת חסות של סין. בתקופת טוקוגאוה היתה קוריאה המדינה היחידה שקיימה עם יפן קשרים דיפלומטיים, ושלחה ליפן משלחות רשמיות. חשיבותה של קוריאה ליפן היתה בהיותה חיץ בין סין ויפן, והיו בה מרבצי ברזל גדולים שהיפנים נזקקו להם. לאחר הרסטורציה של מייג'י פנתה יפן לכל שכנותיה במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים, כפי שעשתה עם מדינות המערב. סין היתה הראשונה להיענות לקריאה זו, וב-1871 קשרה עם יפן יחסים מבוססים על שוויון. קוריאה חששה כי כינון יחסים בין מלך קוריאה וקיסר יפן - בניגוד לקשר עם השוגון, נציג הקיסר - יתפרש כהכרה בעליונות היפנית. על כן דחתה קוריאה את הושטת היד היפנית בטענה שהיא מדינת חסות ואינה מקיימת מדיניות חוץ משלה. קוריאה חיזקה את הסתגרותה שלה, בעוד יפן הלכה ונפתחה לעולם. הסירוב נתפש כמובן כעלבון ליפנים. מי היא קוריאה הקטנה שתסרב, בזמן שמדינות העולם כולו מכירות בשלטון החדש?

בזמן שהתקבל ביפן הסירוב הקוריאני, שהו חלק ממנהיגי המדינה באירופה במסגרת המשלחת הגדולה (ר' חלק ד). במשלחת, שיצאה בסוף 1871 למסע סביב העולם, יצא הנסיך איוקורה, ראש מועצת המדינה. איתו יצאו שרים שהיו ממובילי הרסטורציה, ובהם אוקובו טושימיצ'י ממחוז סאצומה. השר סאיגו טקאמורי, גם הוא מסאצומה, נותר כמנהיג הבכיר ביותר ביפן. הוא היה המצביא שכבש את אדו מידי השוגון במלחמת האזרחים שהובילה לרסטורציה. סאיגו דרש שיפן תגיב בתקיפות לעלבון הקוריאני, וקרא לכיבוש קוריאה. לשיטתו, הדבר ישיב את כבודה של יפן, ובה בעת ייתן תעסוקה להמוני הסמוראים הממורמרים שלא קיבלו תפקיד במנגנון השלטון החדש. כמובן שכיבוש קוריאה יכול להביא ליפן משאבים רבים, והשעה היא שעת כושר, כאשר קוריאה חלשה וסין עסוקה בבעיות פנימיות. סאיגו אף התנדב לצאת לבדו לקוריאה על מנת שהקוריאנים יהרגו אותו, והדבר יספק ליפן קאזוס בלי. מועצת המדינה אישרה את התכנית, אך הקיסר ביקש לדחות את ביצועה עד שובה של המשלחת.

כאשר שבו בקיץ 1873, נחרדו חברי המשלחת מן ההרפתקה המתוכננת. בהכירם בחולשתה של יפן מול המערב, הם חששו כי מלחמה כזו תסיט את יפן מדרך המודרניזציה ותעלה ליפן הון תועפות. אוקובו, שחזר לעמדת השר הבכיר, עמד בראש המתנגדים, וכך נוצר מצב בו שני הפלגים מונהגים בידי סמוראים בכירים מסאצומה. בסופו של דבר גבר הפרגמטיזם של אוקובו על המיליטריזם של סאיגו. הנסיך איוקורה שכנע את הקיסר לחזור בו מהסכמתו, והתכנית בוטלה. במחאה על כך התפטרו סאיגו וחבריו ממועצת המדינה, ומאות סמוראים דרומיים שתמכו בהם הלכו בעקבותיהם. תנועת ההתנגדות של הסמוראים בדרום זכתה לחיזוק משמעותי בדמותם של המנהיגים הפורשים. אלה האשימו את הממשלה בבגידה בקיסר, משום שאילצו אותו לשנות את החלטתו, ובגידה ביפן, משום שמנעו מיפן הזדמנות היסטורית. הממשלה נאלצה להוכיח את נאמנותה לקיסר ולמדינה ע"י מהלך תקיף.

איי ריוקיו (דרומית ליפן) היו במחלוקת בין סין ויפן. ב-1871 נטרפה ספינת דייג מאיי ריוקיו על חופי טייוואן, וכל 54 נוסעיה נטבחו ע"י הילידים. יפן דרשה מסין פיצויים, שהרי אזרחים יפנים נפלו קורבן למעשה נבלה. סין, מצידה, טענה שאלה אזרחים סינים, ולכן יפן אינה צד בדבר. הנושא נותר רדום לכמה שנים בזמן שמשלחת איוקורה יצאה למערב, אך כעת החליטה הממשלה לנצל את הפרשה כדי להוכיח את נחישותה. במאי 1874 שיגרה יפן ארבע אוניות ועליהן 3600 חיילים למסע עונשין נגד טייוואן. היתה זו הפעולה הצבאית הראשונה של יפן מעבר לים בתקופה המודרנית. הכח נחת בטייוואן, השתלט על חלק מהאי והרג תושבים רבים. סין נבהלה מהאפשרות שטייוואן תיפול לידי יפן, ובתיווך בריטי התנצלה ושילמה פיצויים. בכך למעשה הכירה סין בריבונות היפנית על איי ריוקיו, ויפן סיפחה אותם. הם הפכו למחוז חדש שנקרא על שם האי הראשי: אוקינאווה.

אמנם יפן לא כבשה את קוריאה, אבל היא החליטה לעשות לשכנתה את מה שנעשה לה. ב-1875 שיגרה יפן שש ספינות תותחים למפרץ סיאול ותבעה מקוריאה לקשור עימה קשרים, או לשאת בתוצאות, ממש כמו שקומודור פרי עשה במפרץ אדו עשרים שנה לפני כן. הקוריאנים, למודי נסיון העבר של סביבתם, מיהרו להיענות לדרישה, ובפברואר 1876 נחתם הסכם אשר פתח את קוריאה לסחר עם יפן, כונן יחסים דיפלומטיים בין המדינות, והעניק לאזרחי יפן מעמד אקסטריטוריאלי בקוריאה. מדינות המערב הלכו בעקבות יפן וחתמו עם קוריאה על הסכמים דומים, למורת רוחה של סין. כך יפן, שהיתה כפופה להסכמים הבלתי-שווים שכפה עליה המערב, כפתה בעצמה הסכם דומה עם שכנתה קוריאה.

ההישג המדיני היה מקור לגאווה לאומית, אבל לא פתר את בעיותיהן הכלכליות של הסמוראים הממורמרים בדרום. מרידות בזעיר אנפין פרצו במקומות שונים ודוכאו ע"י הצבא. ב-1876 לבדה, השנה בה נאסרה חגירת החרבות ובוטלו הקצבאות לסמוראים, פרצו שלוש מרידות באיים קיושו והונשו שבדרום. בעקבות מרידות אלו החליטה הממשלה לפנות את מחסן התחמושת הצבאי בסאצומה, מחשש שייפול לידי מורדים. התושבים חששו שזהו צעד מקדים לפעולה ממשלתית נגד המחוז כולו, ובינואר 1877 השתלטה חבורת סמוראים על המחסן, בברכת מושל המחוז. סאיגו, שסירב להצטרף למרידות קודמות, ניסה להתנגד גם לזו, אך משהבין כי אינו יכול להחזיר את הגלגל לאחור, התייצב בראש המורדים. הוא גייס כ-20000 סמוראים ויצא בראשם לכיוון טוקיו, מרחק אלף ק"מ, על מנת "להציל את הקיסר מהבוגדים". כוונתו היתה לכבוש את הבירה כפי שעשה ב-1868, ולשם כך קיווה ששוב יצטרפו אליו סמוראים רבים בדרכו צפונה.

צבאו של סאיגו צעד שישה ימים ללא התנגדות, אך נעצר במבצר קומאמוטו, שם נבלם ע"י חיל מצב קטן במשך חודשיים. בזמן זה גייס אוקובו את הצבא הסדיר ושלח אותו דרומה להילחם במורדים. במשך 7 חודשים נמשכה מלחמת האחים בקיושו, אך המורדים לא יכלו להתמודד עם צבא הממשלה שהיה מאומן ומצויד טוב יותר. עם כשלון המרד בספטמבר התאבד סאיגו בהראקירי. המרידה הגדולה של סאצומה גבתה את חייהם של 11000 יפנים ועלתה לאוצר המדינה 42 מיליון ין - כ-80% מהתקציב השנתי של אותה שנה. על מנת לנסות לפייס את נאמניו הנותרים של סאיגו, הממשלה בחרה שלא להוקיע אותו כבוגד, אלא להתייחס אליו כפטריוט שטעה. בשנת 1888 הוצב פסל גדול בדמותו בטוקיו, במלאת 20 שנה לכיבוש אדו. ב-1891 טוהר שמו והוענק לו תואר אצולה לאחר מותו, והוא הפך לסמל של נאמנות פטריוטית, טוהר-לב והקרבה עצמית.

פסלו של סאיגו טקאמורי בטוקיו (מתוך ויקיפדיה)