חלק ז: דמוקרטיזציה

כשלון המרידות של שנות ה-70 של המאה ה-19 הביא את הסמוראים הבלתי-מרוצים למסקנה שדרך האלימות לא תביא להם את השינוי המיוחל. הדרך היחידה להשפיע על מדיניות הממשלה היא פיזור הכח השלטוני לשכבות נוספות בעם, הווה אומר דמוקרטיה. ביפן לא היתה מסורת דמוקרטית כלל ועיקר, והידע בנושא הגיע מהוגי הדעות המערביים שכתביהם תורגמו ליפנית. עם זאת, עקרון השלטון באמצעות קונצנזוס היה ידוע ומקובל.

איטגאקי טַאיסוּקֶה, מנהיג סמוראי מהדרום שנמנה על מחוללי הרסטורציה ופרש ממועצת המדינה יחד עם טאיגו ב-1873, סלד מהאלימות. ב-1874 הוא שיגר אגרת לקיסר, ובה הציע לכונן ביפן משטר דמוקרטי, על מנת ליטול את הכח מידי הפקידים שהשתלטו על העם בשם הקיסר. הממשלה דחתה את הרעיון, אך הוא פורסם ברבים וזכה לאהדה ציבורית מסוימת. איטגאקי הקים את "התנועה לחירות וזכויות העם", אשר החלה בפעילות פוליטית למען כינון חוקה ופרלמנט.

השלטונות חששו מן התנועה, אך לא יכלו לפעול נגדה, שכן פעלה במסגרת החוק ובראשה עמד אדם מכובד. באופן פרדוקסלי, הממשל שקידם מדיניות התמערבות ופיתוח מואץ התנגד ליוזמות הדמוקרטיות על מנת לשמר את שלטונו, בעוד השמרנים הממורמרים אימצו את הדמוקרטיה בחום. על מנת להרגיע את הרוחות הכריז הממשל ב-1878 על כינון מועצות מחוזיות ועירוניות נבחרות, שבידן הכח לאשר או לדחות תקציבים ותקנות של השלטון המקומי (אך לא למנות או להדיח את המושלים). זכות הבחירה ניתנה לכל גבר מעל גיל 20 המשלם מס של 5 ין בשנה, והזכות להיבחר לכל גבר מעל גיל 25 המשלם 10 ין בשנה. כך הגבילה הממשלה את ההשתתפות בהליך הדמוקרטי לבעלי אמצעים בלבד. על אף חולשתן של המועצות, הן היו תקדים חשוב בדרך לדמוקרטיה, והיו בית-ספר לנבחרי הציבור ברזי המשחק הפוליטי. הקמת המועצות לא ריצתה את איטגאקי ותנועתו, והם המשיכו לדרוש חוקה ופרלמנט.

לאחר ביקור נשיא ארה"ב לשעבר יוליסס גרנט בקיץ 1879, שיגר הקיסר בסוף השנה חוזר לחברי מועצת המדינה ובו ביקש את דעתם בנוגע לשאלת החוקה והפרלמנט. רוב התשובות היו מהוססות, ותמכו בדמוקרטיזציה חלקית ויישום לאורך שנים רבות. שר האוצר, אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבוּּ, היה הנועז מכולם, והמליץ לערוך בחירות תוך שנה, לכונן פרלמנט בתוך שנתיים ולהקים קבינט ממשלתי מתוך סיעות הפרלמנט, ע"פ המודל הבריטי. נוסח ההמלצה הודלף לעיתונות, יחד עם שערוריה כספית נוספת שחשף אוקומה. מועצת המדינה זעמה, ואוקומה הודח מתפקידו. הקיסר פרסם מנשר ציבורי בו הודיע על הדחת אוקומה, אך עם זאת הבטיח כי בעוד 9 שנים יעניק לעמו חוקה ופרלמנט. היתה זו הצהרת לגיטימציה ראשונה של הקיסר ברעיונות הדמוקרטיה.

הכרזה זו נתנה אור ירוק להקמתן של מפלגות פוליטיות. עד אז, למילה "טוֹ" (מפלגה) היתה משמעות שלילית של פלגנות וחתירה. איטגאקי ואוקומה, למרות כל המשותף להם, לא הצליחו לגשר על חילוקי הדעות ביניהם והקימו שתי מפלגות שונות. איטגאקי תמך באסיפה לאומית נוסח צרפת, שבידה כל הכח, ואילו אוקומה דגל בפרלמנט נוסח בריטניה, הדומה יותר למודל הישראלי. איטגאקי סחף אחריו המוני איכרים בנאומיו חוצבי הלהבות. ב-1882, במהלך מסע נאומים ברחבי יפן, נדקר איטגאקי ע"י לאומן מתנגד דמוקרטיה, וזעק "אף אם איטגאקי ימות - החירות תחיה לעד!", וקריאה זו הפכה לסיסמת המפלגה.

במסדרונות השלטון היתה קבוצה של שמרנים וקבוצה של מתונים, אבל איש לא תמך בדמוקרטיה מלאה. שיטתה של הממשלה היתה לדכא את הקיצונים בקרב הפעילים ולרכוש את ליבם של המתונים, ולכן הציעה לאיטגאקי (לאחר שהחלים) לצאת לחו"ל על מנת ללמוד ממשטרים דמוקרטים קיימים. הוא יצא לאירופה ב-1882, אך כשחזר כעבור שנה לא עלה בידו לרסן את החוגים הקיצונים במפלגתו, ובסוף 1884 הוא פירק את המפלגה. תומכי המפלגה שהתמרדו דוכאו בחריפות ע"י הצבא, ופעילים בולטים הוגלו מטוקיו לתקופה של 3 שנים. הממשלה ניטרלה גם את פעילותו של אוקומה ע"י החזרתו לעמדת כח בתור שר החוץ. בתפקיד זה הוא ניסה לבטל את החוזים המנצלים מול מעצמות המערב, אך ללא הצלחה.

פרק הזמן של תשע השנים שלאחר הכרזתו של הקיסר נתן לממשלה אפשרות להתכונן לשינויים. שר הפנים איטוֹ הירוֹבּוּמי הופקד על הובלת המהלך, ובאביב 1882 יצא עם קבוצת עוזרים לאירופה על מנת ללמוד מהדמוקרטיות המערביות. לאחר התרשמות ממודלים של מספר מדינות, בחר איטו במודל הגרמני על פני זה של בריטניה או צרפת. בגרמניה, שאוחדה לפדרציה 3 שנים לאחר הרסטורציה של מייג'י, היה קיסר בעל סמכויות רחבות, ולצידו הרייכסטאג בעל סמכויות מצומצמות. גרמניה היתה מדינה מפותחת, בעלת מסורת מתקדמת של חינוך ומדע, תעשייה מתוחכמת, בירוקרטיה יעילה, וצבא חזק. בברלין נפגשה המשלחת היפנית עם הקנצלר ביסמארק ומשפטנים חוקתיים.

המשלחת חזרה ב-1883 והחלה בחיבור החוקה החדשה, כאשר איטו שואב את השראתו מהחוקה הגרמנית אך משנה בה דברים כדי להתאים את רוח הדברים למציאות היפנית. אחרי הכל, יפן אינה פדרציה, והקאנצלר אינו משתווה בחשיבותו לקיסר. איטו בחר במודל של בית לורדים ובית נבחרים, על מנת שהבית התחתון הנבחר ייבלם ע"י האצולה. לצורך העניין אורגנה האצולה ב-1884 על פי הדרגות האירופאיות: נסיכים, מרקיזים, רוזנים, ויסקאונטים וברונים (כל דרגה קיבלה כמובן שם יפני). תארים אלה הוענקו לאצולה הישנה, וגם לאנשי האליטה החדשה. מועצת המדינה בת 26 החברים היתה גוף עתיק ומסורבל, ללא הנהגה ברורה (תפקידו של ראש המועצה היה טקסי בלבד), וב-1885 הוקמה תחתיה ממשלה של 10 שרים, ממונה ע"י הקיסר. החידוש העיקרי בגוף החדש היה תפקיד ראש הממשלה כפי שהוא מוכר לנו.

איטו מונה לראש הממשלה הראשון. בנוסף לבחירת שרי ממשלתו, איטו ייסד תפקידי שרים-מתווכים שנועדו להגן על הקיסר מפני הדמוקרטיה, וכן את מועצת הקיסר, גוף המורכב ממדינאים ותיקים שתפקידו לאשר את החלטות הממשלה לפני שהן מובאות לאישור הקיסר. בניגוד לקאנצלר ביסמארק שכיהן 19 שנים בתפקידו, ראשי הממשלה ביפן התחלפו בקצב מהיר, כאשר מתקיימת רוטציה לא-רשמית בין מוקדי הכח השונים בקרב השכבות החזקות. אורכה של קדנציה לא עלה על 8 שנים, והממוצע היה כשנתיים.

החוקה "הוענקה" לעם בפברואר 1889 בטקס רב-רושם. הקיסר הושיט את המסמך לרה"מ, וזה קיבל אותו בקידה עמוקה. חלקה הראשון של "החוקה של קיסרות יפן הגדולה" ("חוקת מייג'י") הגדיר באופן ברור את הקיסר כריבון, ראש הצבא והצי. החוקה לא הזכירה את הממשלה או את ראש הממשלה מתוך עמימות מכוונת, וקבעה כי השרים הם יועצים לקיסר ונושאים באחריות לעצותיהם. החלק השני הגדיר את הזכויות והחובות של האזרחים. היה זה חידוש של ממש, משום שהרעיון שלכל אדם זכויות בסיסיות לא היה קיים בחברה היפנית. חופש העיסוק וההתארגנות הוגדרו, כמו גם חופש הדת, הביטוי והרכוש. החלק השלישי דן בפרלמנט. הקיסר כריבון הוא אמנם המחוקק, אך הוא עושה זאת בהסכמת הפרלמנט הקיסרי, שהורכב משני בתים כמו בבריטניה. החוקה העניקה עצמאות למערכת המשפט, לטובת הפרדת הרשויות. חוקה זו נותרה בתוקף במשך 55 שנים, עד אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השניה.

הקיסר מוצוהיטו (מייג'י) נואם בפני בית הלורדים ב-1890

חלק ו: משבר קוריאה ומרידת סאצומה

במשך כאלף שנים היתה קוריאה מדינת חסות של סין. בתקופת טוקוגאוה היתה קוריאה המדינה היחידה שקיימה עם יפן קשרים דיפלומטיים, ושלחה ליפן משלחות רשמיות. חשיבותה של קוריאה ליפן היתה בהיותה חיץ בין סין ויפן, והיו בה מרבצי ברזל גדולים שהיפנים נזקקו להם. לאחר הרסטורציה של מייג'י פנתה יפן לכל שכנותיה במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים, כפי שעשתה עם מדינות המערב. סין היתה הראשונה להיענות לקריאה זו, וב-1871 קשרה עם יפן יחסים מבוססים על שוויון. קוריאה חששה כי כינון יחסים בין מלך קוריאה וקיסר יפן - בניגוד לקשר עם השוגון, נציג הקיסר - יתפרש כהכרה בעליונות היפנית. על כן דחתה קוריאה את הושטת היד היפנית בטענה שהיא מדינת חסות ואינה מקיימת מדיניות חוץ משלה. קוריאה חיזקה את הסתגרותה שלה, בעוד יפן הלכה ונפתחה לעולם. הסירוב נתפש כמובן כעלבון ליפנים. מי היא קוריאה הקטנה שתסרב, בזמן שמדינות העולם כולו מכירות בשלטון החדש?

בזמן שהתקבל ביפן הסירוב הקוריאני, שהו חלק ממנהיגי המדינה באירופה במסגרת המשלחת הגדולה (ר' חלק ד). במשלחת, שיצאה בסוף 1871 למסע סביב העולם, יצא הנסיך איוקורה, ראש מועצת המדינה. איתו יצאו שרים שהיו ממובילי הרסטורציה, ובהם אוקובו טושימיצ'י ממחוז סאצומה. השר סאיגו טקאמורי, גם הוא מסאצומה, נותר כמנהיג הבכיר ביותר ביפן. הוא היה המצביא שכבש את אדו מידי השוגון במלחמת האזרחים שהובילה לרסטורציה. סאיגו דרש שיפן תגיב בתקיפות לעלבון הקוריאני, וקרא לכיבוש קוריאה. לשיטתו, הדבר ישיב את כבודה של יפן, ובה בעת ייתן תעסוקה להמוני הסמוראים הממורמרים שלא קיבלו תפקיד במנגנון השלטון החדש. כמובן שכיבוש קוריאה יכול להביא ליפן משאבים רבים, והשעה היא שעת כושר, כאשר קוריאה חלשה וסין עסוקה בבעיות פנימיות. סאיגו אף התנדב לצאת לבדו לקוריאה על מנת שהקוריאנים יהרגו אותו, והדבר יספק ליפן קאזוס בלי. מועצת המדינה אישרה את התכנית, אך הקיסר ביקש לדחות את ביצועה עד שובה של המשלחת.

כאשר שבו בקיץ 1873, נחרדו חברי המשלחת מן ההרפתקה המתוכננת. בהכירם בחולשתה של יפן מול המערב, הם חששו כי מלחמה כזו תסיט את יפן מדרך המודרניזציה ותעלה ליפן הון תועפות. אוקובו, שחזר לעמדת השר הבכיר, עמד בראש המתנגדים, וכך נוצר מצב בו שני הפלגים מונהגים בידי סמוראים בכירים מסאצומה. בסופו של דבר גבר הפרגמטיזם של אוקובו על המיליטריזם של סאיגו. הנסיך איוקורה שכנע את הקיסר לחזור בו מהסכמתו, והתכנית בוטלה. במחאה על כך התפטרו סאיגו וחבריו ממועצת המדינה, ומאות סמוראים דרומיים שתמכו בהם הלכו בעקבותיהם. תנועת ההתנגדות של הסמוראים בדרום זכתה לחיזוק משמעותי בדמותם של המנהיגים הפורשים. אלה האשימו את הממשלה בבגידה בקיסר, משום שאילצו אותו לשנות את החלטתו, ובגידה ביפן, משום שמנעו מיפן הזדמנות היסטורית. הממשלה נאלצה להוכיח את נאמנותה לקיסר ולמדינה ע"י מהלך תקיף.

איי ריוקיו (דרומית ליפן) היו במחלוקת בין סין ויפן. ב-1871 נטרפה ספינת דייג מאיי ריוקיו על חופי טייוואן, וכל 54 נוסעיה נטבחו ע"י הילידים. יפן דרשה מסין פיצויים, שהרי אזרחים יפנים נפלו קורבן למעשה נבלה. סין, מצידה, טענה שאלה אזרחים סינים, ולכן יפן אינה צד בדבר. הנושא נותר רדום לכמה שנים בזמן שמשלחת איוקורה יצאה למערב, אך כעת החליטה הממשלה לנצל את הפרשה כדי להוכיח את נחישותה. במאי 1874 שיגרה יפן ארבע אוניות ועליהן 3600 חיילים למסע עונשין נגד טייוואן. היתה זו הפעולה הצבאית הראשונה של יפן מעבר לים בתקופה המודרנית. הכח נחת בטייוואן, השתלט על חלק מהאי והרג תושבים רבים. סין נבהלה מהאפשרות שטייוואן תיפול לידי יפן, ובתיווך בריטי התנצלה ושילמה פיצויים. בכך למעשה הכירה סין בריבונות היפנית על איי ריוקיו, ויפן סיפחה אותם. הם הפכו למחוז חדש שנקרא על שם האי הראשי: אוקינאווה.

אמנם יפן לא כבשה את קוריאה, אבל היא החליטה לעשות לשכנתה את מה שנעשה לה. ב-1875 שיגרה יפן שש ספינות תותחים למפרץ סיאול ותבעה מקוריאה לקשור עימה קשרים, או לשאת בתוצאות, ממש כמו שקומודור פרי עשה במפרץ אדו עשרים שנה לפני כן. הקוריאנים, למודי נסיון העבר של סביבתם, מיהרו להיענות לדרישה, ובפברואר 1876 נחתם הסכם אשר פתח את קוריאה לסחר עם יפן, כונן יחסים דיפלומטיים בין המדינות, והעניק לאזרחי יפן מעמד אקסטריטוריאלי בקוריאה. מדינות המערב הלכו בעקבות יפן וחתמו עם קוריאה על הסכמים דומים, למורת רוחה של סין. כך יפן, שהיתה כפופה להסכמים הבלתי-שווים שכפה עליה המערב, כפתה בעצמה הסכם דומה עם שכנתה קוריאה.

ההישג המדיני היה מקור לגאווה לאומית, אבל לא פתר את בעיותיהן הכלכליות של הסמוראים הממורמרים בדרום. מרידות בזעיר אנפין פרצו במקומות שונים ודוכאו ע"י הצבא. ב-1876 לבדה, השנה בה נאסרה חגירת החרבות ובוטלו הקצבאות לסמוראים, פרצו שלוש מרידות באיים קיושו והונשו שבדרום. בעקבות מרידות אלו החליטה הממשלה לפנות את מחסן התחמושת הצבאי בסאצומה, מחשש שייפול לידי מורדים. התושבים חששו שזהו צעד מקדים לפעולה ממשלתית נגד המחוז כולו, ובינואר 1877 השתלטה חבורת סמוראים על המחסן, בברכת מושל המחוז. סאיגו, שסירב להצטרף למרידות קודמות, ניסה להתנגד גם לזו, אך משהבין כי אינו יכול להחזיר את הגלגל לאחור, התייצב בראש המורדים. הוא גייס כ-20000 סמוראים ויצא בראשם לכיוון טוקיו, מרחק אלף ק"מ, על מנת "להציל את הקיסר מהבוגדים". כוונתו היתה לכבוש את הבירה כפי שעשה ב-1868, ולשם כך קיווה ששוב יצטרפו אליו סמוראים רבים בדרכו צפונה.

צבאו של סאיגו צעד שישה ימים ללא התנגדות, אך נעצר במבצר קומאמוטו, שם נבלם ע"י חיל מצב קטן במשך חודשיים. בזמן זה גייס אוקובו את הצבא הסדיר ושלח אותו דרומה להילחם במורדים. במשך 7 חודשים נמשכה מלחמת האחים בקיושו, אך המורדים לא יכלו להתמודד עם צבא הממשלה שהיה מאומן ומצויד טוב יותר. עם כשלון המרד בספטמבר התאבד סאיגו בהראקירי. המרידה הגדולה של סאצומה גבתה את חייהם של 11000 יפנים ועלתה לאוצר המדינה 42 מיליון ין - כ-80% מהתקציב השנתי של אותה שנה. על מנת לנסות לפייס את נאמניו הנותרים של סאיגו, הממשלה בחרה שלא להוקיע אותו כבוגד, אלא להתייחס אליו כפטריוט שטעה. בשנת 1888 הוצב פסל גדול בדמותו בטוקיו, במלאת 20 שנה לכיבוש אדו. ב-1891 טוהר שמו והוענק לו תואר אצולה לאחר מותו, והוא הפך לסמל של נאמנות פטריוטית, טוהר-לב והקרבה עצמית.

פסלו של סאיגו טקאמורי בטוקיו (מתוך ויקיפדיה)