חלק טז: הברית עם היטלר ומלחמת סין-יפן השניה

התחזקות הצבא היפני הגבירה את התאבון שלו להתרחבות בשטח סין. צ'אנג קאי-שק, שנכשל מאז 1927 במיגור הקומוניסטים בארצו, נראה כמטרה קלה עבור הצבא הקיסרי. הקומוניסטים בראשות מאו הצליחו לעבור את "המסע הארוך" ולהתמקם על גבול מונגוליה, שם קיבלו סיוע סובייטי בקלות יחסית, ולעומתם המדינה היחידה שסייעה לצ'אנג היתה גרמניה הנאצית. טייסים ויועצים נאצים הצטרפו לקצינים הגרמנים שאימנו את צבאו של צ'אנג, כדי להילחם באיום האדום.

צבא גוואנדונג המשיך לנגוס בשטח סין, ובחודש יוני 1935 נחתם הסכם בין הגנרל הוֹ הסיני והגנרל אוּמֶזוּ היפני בשם ממשלותיהם. בהסכם נקבעו גבולותיה של מנצ'וקואו, וסין התחייבה לפרז את החבלים הגובלים במנצ'וקואו, שכללו את בייג'ינג וטיאנג'ין. מטרתם של היפנים היתה להשתלט בהדרגה גם על צפון סין ומונגוליה הפנימית ולהקים שם מדינות-בובות פרו-יפניות, שיחצצו בין ברה"מ לסין.

יפן וגרמניה הנאצית מצאו שפה משותפת בשנים אלו. שתיהן פרשו ב-1933 מחבר הלאומים, שתיהן שאפו להוכיח את עליונותן ליתר אומות העולם, ובשתיהן היה משטר לאומני ואנטי-קומוניסטי. יפן אמנם לא היתה דיקטטורה, אבל הם העריצו את היטלר על נכונותו לקרוא תיגר על ההגמוניה האנגלו-סקסית בעולם. היטלר, מצידו, לא רחש כבוד רב ליפנים (שע"פ תורת הגזע היו נחותים מהלבנים), אבל ראה ביפן גורם אסטרטגי חשוב במלחמה נגד שנואי נפשו, ברה"מ ובעלות הברית שניצחו במלחה"ע ה-1. בנובמבר 1936 חתמו שתי המדינות על "אמנה נגד הקומינטרן", בה התחייבו לשתף פעולה נגד החתרנות הקומוניסטית. בנספח סודי להסכם, התחייבו לא לסייע לברה"מ אם תאיים על אחת משתיהן, ולא לחתום על חוזה איתה בלי להיוועץ זו בזו. בעקבות ההתקרבות בין גרמניה ליפן צמצם היטלר את הסיוע לסין, הכיר במנצ'וקואו ופטר את האזרחים היפנים בגרמניה מחוקי הגזע. ההתקרבות בין יפן וגרמניה הבהילה את צ'אנג עד כדי כך שהקים חזית משותפת עם הקומוניסטים כנגד הפולש היפני.

לאחר חודשים של מתיחות בצפון סין, בהם כל צד בנה את כוחותיו, הגיע הגפרור שהצית את חומר הנפץ. ב-7 ביולי 1937, התאמנה יחידה יפנית בצידו המערבי של גשר מרקו פולו (סמוך לבייג'ינג). בד"כ פרסמו היפנים את מועד האימונים על מנת להרגיע את האוכלוסיה המקומית, אך הפעם בוצע תמרון שלא פורסם מראש. בחושבם כי זו מתקפה יפנית רבתי, ירו חיילים סינים מספר יריות לכיוון הכח היפני, שהתפתחו לחילופי אש. המצב הדרדר במהירות, ותגבורות משני הצדדים זרמו למקום. הקרבות התפשטו לכל צפון סין, על אף שלא הוכרזה מלחמה ע"י אף אחד מהצדדים (מבחינת יפן היתה זו "תקרית" נוספת). הסינים האשימו את היפנים בפרובוקציה, ואילו היפנים מחו על הפרת הסכם הפירוז.

על אף נחיתות מספרית משמעותית, הראו היפנים כושר לחימה גבוה, ותוך זמן קצר כבשו את בייג'ינג ואת עיר הנמל טיאנג'ין. בניגוד להבלגת צ'אנג על כיבוש מנצ'וריה ב-1931, הפעם עמד על שלו. בתיווך הקומוניסטים, חתם על הסכם עם ברה"מ, שהחלה להעביר לו סיוע צבאי דרך מונגוליה. הטייסים הרוסים החליפו את הגרמנים שעזבו זה מכבר. באוגוסט התפשטו הקרבות גם לשנגחאי. חצי מיליון חיילים סינים ניסו להגן על העיר מול 200,000 חיילים יפנים, אך לאחר שלושה חודשי לחימה מרה נפל החלק הסיני בידי יפן. המובלעת הזרה בעיר נותרה ללא פגע, מפני שהיפנים לא העזו לתקוף אותה.

היעד הבא של הצבא היפני היה עיר הבירה נאנג'ינג, אשר נכבשה בדצמבר 1937. כיבוש הבירה נועד להטיל מורא על הסינים ולשכנע אותם להיכנע. על מנת לא להשאיר מקום לספק, השתוללו חיילים יפנים באכזריות ברחבי העיר במשך חודש ימים. הם רצחו רבבות אזרחים ביריות ובכידונים, קשרו קבוצות של בני אדם בחבלים והציתו אותם או השליכו אותם לנהר - הכל תחת התואנה כי אלה חיילים במסווה. רבבות נשים נאנסו ונרצחו. "האונס של נאנג'ינג", כפי שנודעו הזוועות בעולם, גבה את חייהם של לפחות 100,000 אזרחים סינים חפים מפשע, והיה אחד מפשעי המלחמה הגדולים של יפן. בהמשך המלחמה בסין ביצעו היפנים מעשי זוועה נוראיים נוספים: הפציצו ריכוזי אוכלוסיה, הוציאו להורג על ימין ועל שמאל, הענישו אוכלוסיות עונשים קולקטיביים, העבידו שבויים בתנאי עבדות מחפירים, וערכו ניסויים רפואיים על שבויים. מעשי הזוועה ליכדו את הסינים בשנאתם ליפן (אשר עד היום מהדהדת ביחסים בין המדינות). צ'אנג, שהיה מנהיג שנוי במחלוקת, הפך לגיבור לאומי נערץ, והוביל את המאבק העממי בכובש האכזר עד סוף המלחמה.

המלחמה נמשכה עד כניעת יפן ב-1945. נהרגו בה כמיליון וחצי חיילים סינים ועוד חצי מיליון יפנים, בנוסף למיליוני אזרחים סינים (ההערכות נעות בין 5 ל-20 מיליון). כ-100 מיליון סינים, כרבע מהאוכלוסיה דאז, הפכו לפליטים. הצבא היפני, שהצטיין במלחמת-בזק, שקע בבוץ של לוחמת גרילה והתנגדות עממית, ולא הצליח לשבור את רוחה של האוכלוסיה המקומית. הסינים ניהלו מלחמת התשה מוצלחת, בה עקצו את היפנים כמה שיכלו, וקנו זמן ע"י נסיגה מחושבת משטחים קשים-להגנה, תוך השארת אדמה חרוכה מאחוריהם.

ההתפשטות היפנית פגעה באינטרסים המערביים בסין, והעכירה את יחסיה של יפן עם המעצמות. אזרחים וספינות של המערב נפגעו במהלך הקרבות, ובשטחים שנכבשו ניתנה עדיפות לחברות יפניות. היפנים ניסו לזכות בתמיכת העולם ע"י נפנוף בקלף המאבק בקומוניזם, אך הזוועות שפורסמו בעולם הביאו גל של אנטגוניזם כלפי יפן. מהצד השני, לא הזדרז העולם לסייע לסין, מלבד ברה"מ שהגישה סיוע צבאי מצפון, ובריטניה שסללה את "דרך בורמה" ב-1938 על מנת להעביר סיוע לצ'אנג מכיוון דרום. השיקול היה כלכלי בראש ובראשונה; יפן היתה השוק השלישי בגודלו לסחורות אמריקאיות, והמקור השני בגודלו לייבוא מוצרים לארה"ב. בנוסף, מדינות המערב היו עסוקות באפשרות של מלחמה ממשמשת על אדמת אירופה, והחשש מהיטלר היה גדול מהדאגה למתרחש בסין.

היפנים חששו מהתערבות סובייטית אקטיבית, ולכן הציבו כוחות גדולים לאורך גבולות מנצ'וקואו וקוריאה עם ברה"מ. בקיץ 1938 התפתח סכסוך גבולות לתקרית צבאית ומספר שבועות של קרבות בין יפן וברה"מ. התנגשות חמורה יותר התרחשה במאי 1939, במה שנודע כתקרית נומונהאן או קרבות חלקין-גול. כניסה של כח מונגולי לשטח נתון-במחלוקת בגבול מונגוליה-מנצ'וקואו הובילה לתקרית צבאית, אשר גרמה לשני הצדדים להחיש תגבורות למקום. בתחילת יוני הגיעו הגנרלים ז'וקוב ושמושקביץ' עם כוחותיהם ולקחו את הפיקוד על הזירה. לאחר מתקפות יפניות בחודשי יוני ויולי, תכננו הסובייטים מתקפה גדולה באוגוסט, במטרה להנחית על היפנים מכה ניצחת ולסיים את העימות עוד בטרם תתחיל המלחמה באירופה. ב-20 באוגוסט פתחו הסובייטים במתקפה המאסיבית, ועד ה-31 באוגוסט השיגו את מטרתם והדפו את כלל הכוחות היפנים מאדמת מונגוליה.

היפנים ספגו אבדות קשות בקרבות אלה ונוכחו בעוצמת הצבא האדום, אשר היה רחוק מאוד מצבא הצאר שנוצח ע"י היפנים ב-1905. מפלה זו, אשר הוסתרה כמובן מהציבור היפני, הרתיעה את הפיקוד העליון ממלחמה עם ברה"מ, מה שיוביל את יפן לחתום עם הסובייטים על חוזה נייטרליות באפריל 1941, ולבחור בהמשך בעימות עם ארה"ב באוקיינוס השקט על פני עימות יבשתי עם הרוסים.

פשע מלחמה יפני, מהפחות מזעזעים. חפשו בגוגל תמונות נוספות על אחריותכם 

חלק טו: מיליטריזם ועליית הימין הקיצוני

כיבוש מנצ'וריה ב-1931 היה נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן, אשר סיימה את תקופת הדמוקרטיה הליברלית ופתחה את תקופת הלאומנות והמיליטריזם. חששותיהם של המדינאים המתונים מפני תגובה בינלאומית חריפה התבדו, ומעבר לגינויים רפים לא נקטו אומות העולם כל צעד נגד יפן, כולל סין שאפילו לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. ברה"מ, ששמחה לאידו של צ'אנג קאי-שק, אף איפשרה לכוחות היפנים לנוע ברכבת הסינית המזרחית, שהיתה בבעלות רוסית. הצבא הכתיב את מדיניות החוץ של יפן, וזו נראתה כמוצלחת מול רפיון העולם, השקוע במשבר כלכלי.

התחזקות הצבא סייעה ליפן להתגבר על המשבר. הזמנות הטנקים, התותחים, המטוסים וכלי השיט סיפקו תעסוקה למפעלים רבים, במיוחד לאחר שיפן פרשה מהועידה לצמצום החימוש הימי ב-1936. התחזקות התעשיה הכבדה הביאה להופעתם של תאגידי ענק חדשים (זַאיבָּצוּ): ב-1933 עברה חברת טויוטה מייצור נולים למשאיות; ב-1934 מוזגו ענפי התעשיה הכבדה של מיצובישי; חברת "ניהון סאנג'ין" ("תעשיית יפן", ובקיצור - "ניסאן") ייצרה מכשירי חשמל, משאיות ומוצרים כימיים; "היטאצ'י" ייצרה ציוד חשמלי; "נקאג'ימה" ייצרה מטוסים. הצבא העדיף לעבוד מול הזאיבצו החדשים שהיו תלויים בו, מאשר עם הזאיבצו הוותיקים שהיו קשורים לממסד המפלגתי. בסוף שנות ה-30 גדל התל"ג היפני ב-5% בשנה בממוצע, וצי הסוחר שלה היה השלישי בגודלו בעולם. היפנים הציפו את השווקים הבינלאומיים במוצרים זולים באיכות נמוכה.

למעט אנשי רוח בודדים ששללו את הכיבוש היפני ביבשת, רוב הציבור תמך בו בהתלהבות. הגינוי הבינלאומי יצר תחושה שיפן עומדת לבדה מול כוחות גזענים שאינם מוכנים להודות בעוצמתה של יפן, ועורר רגשות פטריוטים עזים. התמיכה בתנועות השמאל הפציפיסטיות ירדה, ואינטלקטואלים רבים חשו לאן הרוח מנשבת ושילבו את גישת "כל העולם נגדנו" אל תוך הפילוסופיה שלהם. הציבור תלה בראשי הצבא ציפיות לסדר חדש ביפן, ואלה נאמו והתראיינו בעיתונים וברדיו, תוך שהם מזהירים מהאיומים הקומוניסטים והאימפריאליסטים על אסיה כולה, וקוראים להרחבת "מרחב המחיה" של היפנים ביבשת.

הימין הרדיקלי ביסס את האידאולוגיה שלו על ספריהם של הוגים פוליטיים, שנכתבו בעקבות מה שנתפס ככשלון הדמוקרטיה והבירוקרטיה. המוטיב העיקרי בספרות זו היה הטיעון כי הרסטורציה של מייג'י הוכשלה ע"י פוליטיקאים, בירוקרטים וקפיטליסטים, שהשתלטו על הקיסר וניצלו אותו לקידום האינטרסים הצרים שלהם. לפיכך הטיפו אנשי הימין לחזרה לערכים המסורתיים, לשיקום המבנה הלאומי של יפן (קוֹקוּטַאי) ולסילוק הגורמים המפריעים לקיסר לשלוט.

ככל שהחמיר המצב הכלכלי בסוף שנות ה-20 וגברה המתיחות במנצ'וריה, כך התחזקה בצבא ההכרה שיש להחליף את השלטון. בספטמבר 1930 התארגנה קבוצה של קצינים צעירים במטה הכללי ותכננה תכנית להפיכה צבאית: בעקבות הפגנה של מפלגת אופוזיציה מול בניין הפרלמנט, יתפרס הצבא סביב הבניין על מנת להגן עליו, ואז ידרוש את התפטרות הממשלה לטובת ממשלה חדשה בראשות גנרל בכיר. התכנית לא יצאה לפועל לבסוף, מפני שברגע האחרון משך אותו גנרל את ידו ממנה. באוקטובר 1931, לאחר פרוץ הקרבות, הגתה הקבוצה תכנית נוספת: הפצצת בית השרד של רה"מ בזמן ישיבת הממשלה, הריגת כל חבריה, ניצול ההמולה להכרזה על מצב-חירום, והמלצה לקיסר למנות גנרל נוסף לראשות הממשלה החדשה. שר הצבא גילה את פרטי התכנית מבעוד מועד והטיל עליה וטו.

ב-15 במאי 1932 יצאו מספר קציני צי צעירים וצוערי צבא להתנקש בחייהם של ראשי הממשל. הקבוצה שהגיעה לבית השרד של רה"מ אינוקאי בן ה-77 הצליחה לעבור בשער בקלות, הגיעה אל אגף המגורים וירתה במנהיג למוות. היה זה ראש הממשלה השלישי שנרצח בידי מתנקשים תוך 15 שנה בלבד, ושנה וחצי בלבד לאחר ההתנקשות ברה"מ המאגוצ'י. הקושרים, שהסגירו את עצמם למשטרה הצבאית, טענו במשפטם כי פעלו מתוך צורך פטריוטי, וכי נחלצו להגנת המולדת מפני אויביה. המשפט עורר אהדה רבה כלפיהם, והשופטים קיבלו כ-350,000 מכתבים הקוראים לחון אותם. לבסוף הורשעו וקיבלו עונשים קלים יחסית, ואף אחד מהם לא נידון למוות. ההתנקשות לא הביאה לחילופי שלטון, אבל חל בו שינוי בכל זאת. שר הצבא הודיע כי הצבא מתנגד למינוי ראש ממשלה חדש מקרב ראשי המפלגות, והאדמירל בדימוס סאיטו מונה לראשות הממשלה. בכך בא לסיומו שלטון המפלגות שהיה נהוג מאז 1918.

אנשי חינוך ומשפטנים, שנתפשו כלא-מספיק פטריוטים, פוטרו וכתביהם הוחרמו. גורמים שמרנים בצמרת הצבא, אשר תמכו ברפורמות שיביאו לחיזוק הצבא אך התנגדו למעשי הטרור של הקצינים הצעירים, ערכו טיהור בשורות הצבא, והחלישו את הקיצונים. בראש השמרנים עמד הגנרל נַגַאטָה טֶצוּזַן. באוגוסט 1935, לאחר שמנהיג הקיצונים הגנרל מזאקי הועבר מתפקידו, נכנס סגן אלוף שקיבל צו-העברה לטייוואן אל משרדו של נגאטה, לכאורה על מנת להיפרד ממפקדו. בהיותו שם שלף את חרבו ושיסף את הגנרל למוות. משפטו של הרוצח בינואר 1936 היה במה למתקפה שלוחת רסן על הממסד ועורר התרגשות ציבורית רבה. המטה הכללי החליט להעביר את האוגדה הראשונה, מרכז כוחם של הקצינים הצעירים, למנצ'וריה.

כצעד מונע, הקצינים החליטו לעשות מעשה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-26 בפברואר 1936, כאשר טוקיו מכוסה שלג כבד, יצאו 1400 חיילים מהאוגדה הראשונה בראשות כ-20 קצינים לביצוע "הרסטורציה של שוֹוָּה". הם השתלטו על בנייני הממשלה, הפרלמנט, המטה הכללי והמשטרה. יחידה אחת פרצה לביתו של שר האוצר בן ה-82 שהתנגד להגדלת התקציבים הצבאיים, ורצחה אותו במיטתו. יחידה אחרת רצחה את ראש הממשלה לשעבר סאיטו בן ה-79. יחידה שלישית רצחה את הגנרל וַּטַנַאבֶּה המתון, שהחליף את מזאקי. יחידה נוספת פרצה לביתו של האדמירל סוּזוּקִי ג'וֹטַארוֹ וירתה בו, אך הוא שרד והחלים מפציעתו, ואף שימש ראש ממשלה בסוף מלחמת העולם השניה.

ה"בוגד" הבולט ביותר שהמורדים ביקשו לחסל היה ראש הממשלה, האדמירל אוקאדה בן ה-68. כח של 300 חיילים תקף את בית השרד שלו באש מקלעים ופרץ פנימה, אך בהמולה ובחשכה לא מצאו המורדים את חדר המגורים. המורדים ירו בגיסו של אוקאדה, שהיה אף הוא אדמירל, וחשבו כי פגעו ברה"מ. אוקאדה התחבא בחדר המשרתות מעל יממה, והצליח להימלט מהבית בעזרת מזכירו ביום שלמחרת. הוא ירד למחתרת עד תום המרידה.

המורדים לא שאפו לתפוס את השלטון בעצמם, אלא ליצור כאוס שיאפשר לממשלה שתקום לחולל רסטורציה חדשה, על מנת להחזיר לקיסר את השלטון. הם האמינו כי האוכלוסיה תקום ותצטרף אליהם, אך הציבור היה נבוך ולא הבין מדוע מה שנראה כסכסוך אידאולוגי פנים-צבאי גולש לנסיונות הפיכה כאלה. הכל היה תלוי אפוא במוצא פיו של הקיסר. יועציו הבכירים של הקיסר נרצחו או חששו לחייהם במצב הנוכחי, והמורדים הטילו מצור על ארמונו. הקיסר כעס גם על אחיו הצעיר, אשר שירת כקצין בצבא ואהד את רעיונותיהם של המורדים, והגדיל לעשות כאשר עזב את מקום שירותו ללא רשות ובא לטוקיו לדבר בזכותם של המורדים. הירוהיטו דרש מהצבא לדכא את המרידה לאלתר, ואיים כי ייצא אישית בראש המשמר הקיסרי לעשות זאת.

עמדתו הנחרצת של הקיסר היתה מכת מוות למרד. המטה הכללי הונהג ע"י השמרנים שהתנגדו למרד, והתייצב לצד הקיסר. הצי, שחייליו לא השתתפו במרידה ושזעם על האלימות נגד האדמירלים לשעבר, חשש מהתחזקות ההגמוניה של הצבא ותמך גם הוא בסיום המרידה. ב-27 בפברואר הוכרז מצב-חירום בטוקיו והחלו לזרום אליה כוחות נאמנים לקיסר, בהם חיל-רגלים, תותחנים, שריון וספינות מלחמה. ב-28 בחודש חתם הקיסר על צו המורה לצבא לסלק את המורדים מעמדותיהם. על מנת להמעיט בשפיכות דמים, ניסה הצבא לשכנע את המורדים להניח את נשקם. הרדיו שידר אליהם קריאות בשם הקיסר לחזור לבסיסיהם ללא עונש, ועלונים שהוצנחו אליהם התריאו בפניהם, כי מי שלא ישוב לבסיסו ייחשב לבוגד ויישא בתוצאות.

כאשר נוכחו כי המרידה נכשלה, איפשרו הקצינים המורדים לחיילים לחזור לבסיסיהם, וחוץ משניים שהתאבדו, העדיפו האחרים להישפט במשפט ציבורי בדומה למשפטים הקודמים. אך הצבא התחכם להם, ומתוקף מצב-החירום נערכו להם משפטי-שדה מהירים וחשאיים, ללא סנגוריה וללא זכות ערעור. 19 איש הורשעו בבגידה והוצאו להורג בירייה. 70 קצינים ונגדים קיבלו עונשי מאסר. האוגדה הראשונה הועברה למנצ'וריה וחייליה לא נענשו על חלקם במרידה. הקצינים הבכירים שתמכו במרידה הועברו מתפקידם, אך לא הועמדו למשפט. סיום המרידה הביא את הקץ לפעולות הטרור של הימין הרדיקלי, אך הממשלה החדשה בראשות הדיפלומט לשעבר הירוֹטָה קוֹקִי היתה נתונה להשפעתו של הצבא, אשר איים חדשות לבקרים כי מרידות נוספות עלולות לפרוץ אם לא יינתן לו מבוקשו. תקציבי הצבא גדלו בשנים הבאות ומעורבותו בענייני חוץ ופנים גברה.

הגנרל וטנאבה, אחד מקורבנות "תקרית ה-26 בפברואר", ובתו 

חלק יד: תקרית מוקדן וכיבוש מנצ'וריה

באוקטובר 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול, שהביא את האופטימיות של שנות ה-20 לקיצה הכואב. התמוטטותה של הכלכלה האמריקאית פגעה קשות בכלכלת יפן, שכן השוק האמריקאי חדל לרכוש מוצרי משי כמעט בן-לילה. כשליש מהאיכרים ביפן, כ-2 מיליון משפחות, גידל תולעי משי ונפגע ישירות מנפילת מחירי המשי. ב-1930 נפלו גם מחירי האורז ומוצרים חקלאיים אחרים, והאריסים (שהיו כמחצית מהאיכרים) שקעו בחובות. הבצורת הקשה של שנת 1931 הביאה איכרים רבים לחרפת רעב.

התעשייה היפנית לייצוא נפגעה קשות, ומפעלים רבים נסגרו. מספר המובטלים ביפן הגיע ל-3 מיליון. שיעור התמותה, שירד בעקבות המודרניזציה של הרפואה ביפן, הביא לגידול דמוגרפי מרשים - מ-56 מיליון ב-1920 גדלה האוכלוסיה ל-64 מיליון ב-1930 - אך בשעת משבר הגידול היה בעוכריה של יפן. המשבר עורר ביקורת על הממשלה ועל ראשי המשק, אשר סבלו מתדמית של נהנתנות על חשבון העם הנמק ברעב. התסיסה הגיעה גם לשורות הצבא, אשר לא היה מרוצה מהדמוקרטיה הפרלמנטרית, שגזרה עליו תקציבים והכתיבה את מהלכיו מתוך מדיניות פייסנית.

בינואר 1930, התכנסו בלונדון המעצמות לדיונים מחודשים בהגבלת החימוש הימי, כהמשך לועידת וושינגטון. יפן ביקשה לשנות את יחסי הציים לנוסחה של 10:10:7, כלומר שהצי היפני יהיה בגודל 70% מזה של הצי האמריקאי או הבריטי. הצעה זו נדחתה על ידי המעצמות, אך יפן קיבלה הקלות מסוימות לגבי צי הצוללות, הסיירות והמשחתות שלה. ראש הממשלה המגוצ'י, שר החוץ שידהארה ושר הצי טַקַארַבֶּה תמכו בפשרה, אך מטה הצי התנגד לה. הצבא ומפלגת האופוזיציה התנגדו להצעה בטענה שהיא מסכנת את בטחון יפן. הסמכות לקבל או לדחות את ההצעה היתה בידיו של הקיסר, שע"פ החוקה הוא מפקד הצי והצבא, אך הקיסר נסמך על דעת יועצים, והתעוררה השאלה מי מוסמך לייעץ לקיסר בנושא? רה"מ טען כי מדובר ביחסי החוץ של יפן, ולכן הממשלה היא הגורם המתאים, אך לעומתו מטה הצי טען כי זו סוגיה בטחונית, ולכן תחת אחריותו. ראש המטה של צי, האדמירל קאטוֹ קַנגִ'י, דרש להתקבל אצל הקיסר על מנת להמליץ לו לדחות את הפשרה, אך מקורבי הקיסר, שתמכו בדעת רה"מ, דחו את הפגישה עד לאחר שהממשלה אישרה את ההסכם. בתגובה, התפטר קאטו במחאה.

באוקטובר אישרה מועצת הקיסר את החוזה והקיסר חתם עליו. הדבר עורר סערה ציבורית, וגורמים באופוזיציה ובקרב הצבא והצי האשימו את המגוצ'י בבגידה ופגיעה ב"סמכות המפקד העליון" של הקיסר. בנובמבר 1930, כאשר הגיע המגוצ'י לתחנת הרכבת של טוקיו, ירה בו מתנקש לאומני ופצע אותו אנושות. הוא מת מפצעיו כעבור תשעה חודשים. שר החוץ שידהארה מילא את מקומו, ועם מותו מינה הקיסר את רה"מ לשעבר וַּקאצוּקִי לתפקיד.

לאחר השתלטות צ'אנג קאי-שק על צפון סין ומנצ'וריה, החלו הסינים לנקוט בצעדים לסילוק היפנים מאדמתם: חרם על סחורות יפניות, הפגנות אנטי-יפניות, טרור נגד מתיישבים יפנים, וסלילת מסילת-ברזל מקבילה למסילה הדרום-מנצ'ורית של יפן. האזרחים היפנים קראו לממשלתם להגיב, אבל הממשל היפני שנכווה ברותחין, העדיף הפעם להזהר בצוננים והבליג. עבור הצבא היפני היתה זו נקודת השבירה.

בראשית ספטמבר 1931 דיווח הקונסול היפני בעיר מוקדן לממשלה על כוונת צבא גואנדונג היפני להוציא לפועל פעולה רחבת-ממדים נגד הצבא הסיני במנצ'וריה. הגנרל טַטֶקַאוָּה יוֹשיצוּגוּ שוגר למנצ'וריה כדי להזהיר את ראשי הכח היפני לבל יפעלו על דעת עצמם. טטקאוה, שהיה מקורב לראשי צבא גואנדונג, דיווח להם מראש על מטרת בואו. במקום לטוס למנצ'וריה, הוא שט באוניה ונסע ברכבת. הוא הגיע ב-18 בספטמבר בשעה מאוחרת ונלקח לבית מלון. בבוקר, כאשר התכוון למסור את האזהרה, התברר כי באותו לילה "מחבלים סינים" פוצצו את מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית וצבא גואנדונג פתח ב"מתקפת נגד" רחבה.

הפרובוקציה היפנית היתה פרי תכנונו של קמב"צ צבא גואנדונג, הקולונל אִישִיוַּארָה קנג'י. אישיוארה האמין כי מלחמת מזרח-מערב מתקרבת, ויפן חייבת להכין לעצמה בסיס צבאי וכלכלי באסיה, שיתבסס על מנצ'וריה וסין. מאחר שהממשלה לא ראתה את הנולד, לשיטתו היה על הצבא לכפות עליה מהלכים בשטח. התכנית פעלה כמצופה: למרות הנזק המינימלי למסילה (רכבת שהגיעה אחרי הפיצוץ עברה שם ללא פגע), הדבר סיפק לצבא גואנדונג את האמתלה להוציא לפועל תכנית תקיפה מוכנה מראש.

צבא גואנדונג היה בנחיתות מספרית משמעותית; היתה לו אוגדה אחת ללא סיוע אווירי, מול 25 אוגדות, חיל אוויר וארטילריה מסיבית מצד הסינים. מאידך, היפנים נהנו מגורם ההפתעה ומורל החיילים היה גבוה ביותר, ותוך ימים אחדים השתלטו על כל הערים הגדולות של דרום מנצ'וריה. מפקד צבא גואנדונג, הגנרל הוֹנג'וֹ שִיגֶרוּ, ביקש תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. מפקד הצבא היפני בקוריאה שיגר את התגבורת על דעת עצמו בתואנה של מצב-חירום, כי חשש שטוקיו לא תאשר את הבקשה. המטה הכללי של הצבא שיגר חמש אוגדות נוספות למנצ'וריה, כולל ארטילריה ומטוסים.

הצבא פעל ללא אישור המשלה ובניגוד לדעתה, אך הודאה פומבית בכך היתה ממיטה בושה על יפן. רה"מ וקאצוקי הודיע כי מדובר בתקרית מקומית ומוגבלת, והצבא יחזור לבסיסיו כאשר התקרית תחוסל והמתקפות הסיניות יסתיימו, אך הקרבות רק התפשטו. בסוף 1931 שלט הצבא היפני ברוב מנצ'וריה, כולל החלק הצפוני שהיה שטח השפעה רוסי. בראותו כי אין לו שליטה על הצבא, התפטר וקאצוקי בדצמבר של אותה שנה, ובמקומו מונה ראש ממשלה ניצי יותר, שאולי יוכל לרסן את הצבא. אך הצבא, שהיה שיכור מנצחונותיו, לא היה מוכן לשמוע על נסיגה.

בפברואר 1932 הכריזה קבוצה סינית ב"עידוד" צבא גואנדונג על הקמת מדינה עצמאית בשטח הכבוש בשם מַנצ'וּקוּאוֹ. נשיא המדינה החדשה היה הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, הנרי פוּ-יִי בן ה-26. ממשלת יפן הועמדה בפני עובדה מוגמרת, ובאוגוסט הכירה במדינה החדשה וכרתה עימה ברית. בנוסף ליפן, הכירה במדינת-הבובות היפנית החדשה רק אל-סלבדור. צבא גואנדונג, שמנה כעת 6 אוגדות, שלט במנצ'וקואו בפועל. ב-1934 הוכתר פו-יי לקיסר מנצ'וקואו וב-1935 הגיע לביקור רשמי ביפן. היתה זו הפעם הראשונה שראש מדינה זר ביקר ביפן.

כיבוש מנצ'וריה הפר ברגל גסה את אמנת חבר-הלאומים ואמנות נוספות שנועדו לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של סין. המערב צידד בסין למול התוקפנות היפנית, ומזכיר המדינה האמריקאי הנרי סטימסון פרסם הכרזה ("דוקטרינת סטימסון") שקבעה כי ארה"ב לא תכיר בשום הסדר שיפגע בריבונות סין. היו אלו מילים ריקות, שכן מעצמות המערב היו שקועות במשבר כלכלי שלא איפשר להן לנקוט בצעדים ממשיים. מועצת חבר-הלאומים לא יכולה היתה לקבל החלטת גינוי, בגלל זכות הוטו של יפן. בדצמבר 1931 מינתה המועצה ועדת חקירה שתבדוק את העובדות, ובראשה הלורד ליטון הבריטי. ועדת ליטון עשתה עבודה יסודית, ביקרה בשטח וגבתה עדויות רבות. באוקטובר 1932 הגישה את מסקנותיה הנחרצות על כך שיפן ביצעה תוקפנות כלפי סין, ומנצ'וקואו אינה זכאית להכרה. בפברואר 1933 דנה עצרת חבר-הלאומים בג'נבה במסקנות הועדה. 42 מדינות הצביעו בעד אימוץ המסקנות, ויפן היתה היחידה שהתנגדה. לאור תוצאות ההצבעה, קמה המשלחת היפנית כאיש אחד ועזבה את אולם העצרת. במרץ החליטה יפן לפרוש מחבר-הלאומים, ומספר חודשים אחר כך הלכה בעקבותיה גם גרמניה הנאצית.

חיילי צבא גואנדונג במהלך הקרבות מול הצבא הסיני במנצ'וריה

חלק יג: זרעי המלחמה הבאה

בנובמבר 1921 כינס נשיא ארה"ב הארדינג ועידה בינלאומית בוושינגטון. מטרת הועידה היתה להסדיר את המצב הבינלאומי במזרח אסיה שלאחר מלחמת העולם, ולהגביל את מירוץ החימוש הימי בין המעצמות בעלות האינטרסים באזור. מלבד יפן, הוזמנו לועידה נציגים מבריטניה, צרפת, סין, הולנד, בלגיה, פורטוגל ואיטליה - מדינו שחששו מהתעצמותה של יפן במזרח הרחוק ובכלל.

נושא אחד שנדון בועידה היה חצי-האי שנדונג, שיפן הבטיחה עקרונית להחזיר לסין "בבוא הזמן". יפן ניצבה כעת מול חזית מאוחדת של מדינות מערביות שדרשו ממנה לעמוד בהתחייבותה, ומאחר ששיתוף הפעולה עם המערב היה חיוני עבור יפן, התרצתה והסכימה על אף הפגיעה בכבודה. ב-1922 יצאו הכוחות היפנים משנדונג וחצי-האי חזר לשליטת סין.

נושא נוסף על סדר יומה של הועידה היה הנוכחות היפנית במזרח סיביר. מדינות המערב פחדו מן האימפריאליזם היפני יותר מאשר מהאיום הקומוניסטי, ולחצו על יפן להסיג את כוחותיה משטחה של ברה"מ. למול כל שאר המדינות, שוב בלעה יפן את עלבונה והסכימה לוותר. חיל המשלוח היפני עזב את סיביר לאחר ארבע שנים של מעורבות צבאית, שעלתה בחייהם של 3000 יפנים, ללא הישגים של ממש. בעקבות עזיבתם התמוטטה התנגדותם של הכוחות ה"לבנים", והצבא האדום השתלט על מזרח סיביר.

נושא צמצום הציים, שגדלו מאוד בזמן המלחמה ואחזקתם היתה יקרה מאוד, הביא לדיונים על מכסות צי. ארה"ב ובריטניה טענו שהאינטרסים שלהן חובקי-עולם, ולכן יש לאפשר להן להחזיק בציים גדולים יותר משל יפן, והציעו יחס של 5:5:3, כלומר ליפן יוּתר להחזיק בצי שיהיה 3/5 מגודל הצי הבריטי או האמריקאי, עד תקרה מסוימת של טונאז' אוניות. נציגי יפן בועידה, ובראשם השגריר שידֶהַארָה קיג'וּרוֹ, הציעו יחס של 10:10:7, אך מעצמות המערב דחו אותו, בטענה כי הוא ייתן ליפן יותר מדי כח במזרח אסיה. יפן התכופפה גם הפעם, ונחתם ההסכם בין המדינות. כל המדינות הוציאו ספינות ואוניות לגריטה בעקבות ההסכם, ומהלך זה היה צמצום החימוש הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית עד אז.

שידהארה ייצג את מדיניות הפיוס היפנית כלפי המערב, תחילה כשגריר בארה"ב ואח"כ כשר החוץ היפני. אחת הבעיות בהן טיפל היתה ההגירה לארה"ב, אשר הוגבלה לאחר מלחמת העולם בצורה משמעותית. החוק האמריקאי העניק זכות ל"אנשים חופשים ממוצא לבן או אפריקאי" להתאזרח, אך לאסיאתים לא ניתנה זכות זו. עיקר הבעיה היה במדינת קליפורניה, אשר תושביה סלדו מהמהגרים ממזרח אסיה. ב-1906 אסרה סן-פרנסיסקו על ילדי האסיאתים ללמוד בבתי הספר העירוניים, ואיסור זה בוטל רק ב-1908, לאחר שיפן הסכימה להגביל את ההגירה למקרים של איחוד משפחות. מכסות ההגירה שנקבעו בשנות ה-20 העניקו יתרון בולט ליוצאי מערב אירופה, וכמעט שלא אפשרו ליוצאי אסיה הגירה לארה"ב.

נציגי קליפורניה בקונגרס לא הסתפקו גם במכסות מחמירות אלו, והציעו לאסור את ההגירה לארה"ב של אנשים ללא הזכות להתאזרח. ההצעה עוררה ביפן סערה, שכן היה ברור כי היא מבוססת על אפליה גזעית נגד היפנים. השגריר היפני שיגר מכתב למזכיר המדינה האמריקאי, ובו כתב שקבלת ההצעה תפגע ביחסי שתי המדינות. דעת הקהל האמריקאית נסערה מן הנסיון היפני להתערב בעניינים פנימיים של ארה"ב, והצעת החוק התקבלה ברוב גדול. ביפן פרצו הפגנות אנטי-אמריקאיות ונשמעו קריאות לניתוק היחסים עם ארה"ב ואפילו להכריז עליה מלחמה. הממשל היפני, עם זאת, שוב מחל על כבודו ולא נקט בצעדים כלשהם, שכן ארה"ב היתה השוק הגדול ביותר של יפן.

לאחר יציאת הכוחות היפנים מסיביר, נפתחו שיחות בין יפן וברה"מ ב-1923. בעקבות השיחות כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות בראשית 1925. ברה"מ הכירה בהסכמים שחתמה רוסיה הצארית מול קיסרות יפן, כולל בזכויותיה של יפן במנצ'וריה, ובתמורה יפן נסוגה מצפון סחאלין.

לעומת הפייסנות כלפי המערב, נקטה יפן במדיניות קשוחה מול סין. השליטה על מסילות הברזל, השליטה על חצי-האי ליאודונג והזכויות הכלכליות באזור הפכו את דרום מנצ'וריה לשטח-חסות יפני, למרות היותו תחת ריבונות סינית. אוגדה יפנית, שנקראה "צבא גוַּאנדוּנג" (ע"ש האזור בו נמצא פורט-ארתור), חנתה בדרום מנצ'וריה דרך קבע.

לאחר מותו של יואן שיקאי ב-1916, יפן סייעה לגנרל הסיני ז'אנג צוֹלין להשתלט על מנצ'וריה וצפון סין, תמורת נכונות לשתף פעולה עם יפן. ב-1923 החלה ברה"מ לסייע לסון יאט-סן, ששלט על חלק מדרום סין. נציגים סובייטים עזרו לסון לארגן את מפלגתו במתכונת המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ, ואת צבאו ע"פ מודל הצבא האדום. סון יאט-סן מת ב-1925, ויורשו היה הגנרל צ'אנג קאי-שק. ב-1926 יצא צ'אנג בראש צבאו החדש ובליווי יועציו הסובייטים למסע לכיבוש סין כולה, על מנת לאחד את סין תחת שלטונו. לאחר כיבוש אזורים בדרום סין וגיוס "אילי המלחמה" המקומיים לשורותיו, השתלט ב-1927 על עמק היאנג-צה וקבע את בירתו בנאנג'ינג. תנועתו של צ'אנג זכתה לתמיכה רחבה, משום שהציבור תפש אותה כהתחדשות הלאומיות הסינית ואת סוף תקופת ההתפוררות וההשפלה. כאשר חש עצמו חזק מספיק, עצר צ'אנג את מנהיגי הקומוניסטים באזורים תחת שליטתו, וגירש את היועצים הסובייטים. בתגובה פרצו התקוממויות קומוניסטיות אחדות, אשר דוכאו באכזריות. צ'אנג השלים עם הנוכחות המערבית בשנגחאי, אך התנגד לנוכחות האימפריאליסטית היפנית על אדמת סין.

איחוד סין סיכן את שאיפות יפן במנצ'וריה, וממשלת יפן החליטה כי יש להגן על האינטרסים היפנים בסין. ב-1928 יצא צ'אנג למסע שני ע"מ להשתלט על צפון סין ומנצ'וריה, ובתגובה שוגרו 25,000 חיילים יפנים לעיר ג'ינאן שבחצי-האי שנדונג, רשמית על מנת להגן על 20,000 האזרחים היפנים בחצי-האי, אך למעשה כדי לחסום את דרכו של צ'אנג וצבאו. היפנים החזיקו בעיר כחצי שנה, במהלכם התקיימו מספר קרבות. התערבות זו בענייני סין הגבירה את הרגשות האנטי-יפנים בסין, ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, אשר חייבה את יפן להסיג את כוחותיה מהעיר לתת לצבאו של צ'אנג להמשיך צפונה.

כאשר נוכח ז'אנג צולין בפופולריות של צ'אנג קאי-שק, הוא נטש את יפן והצטרף אל המשטר החדש. רה"מ היפני חשש להתערב בשנית, אך מפקדי "צבא גואנדונג" סירבו להשלים עם "בגידתו" של משתף הפעולה. על דעת עצמם התנקשו בחייו של ז'אנג ביוני 1928, ע"י פיצוץ מוקש תחת הרכבת בה נסע. במקום להרתיע את יורשיו, הביאה ההתנקשות לתוצאה הפוכה; בנו של ז'אנג ויורשו שנא את היפנים על שרצחו את אביו, והעביר את תמיכתו לצ'אנג קאי-שק. כאשר מסר רה"מ טנאקה לקיסר דו"ח של הצבא ביולי 1929, שקבע כי שום יפני לא היה מעורב בהתנקשות, נזף בו הקיסר על הנסיון להוליך אותו שולל, והבזיון חייב את טנאקה להתפטר מתפקידו.

שרידי קרון הרכבת בו מצא ז'אנג צולין את מותו

חלק יב: שנות העשרים

נצחון המעצמות הדמוקרטיות במלחמת העולם הראשונה על ברית המדינות האוטוקרטיות סימן תור זהב חדש לדמוקרטיה בעולם, אך מנגד עמדה המהפכה הבולשביקית והקומוניזם העולמי. יפן חששה מן הדמוקרטיה, אך הרבה יותר מן הקומוניזם. "מהומות האורז" של קיץ 1918 הראו לשלטונות יפן מה כוחו של המון מתוסכל וחסר זכויות פוליטיות, והממשל שאף למנוע מהומות דומות בעתיד ע"י הרחבת הדמוקרטיה לשכבות נוספות באוכלוסיה.

בסתו 1918 מונה הַארָה טַקַאשִי לתפקיד ראש הממשלה. הוא היה מנהיג מפלגת סֵייוּקַאי ובן טיפוחיו של הנסיך סאיוֹנגִ'י. טקאשי היה ראש הממשלה הראשון שלא בא משורות מחוללי הרסטורציה ולא נשא תואר אצולה (אך עדיין היה ממוצא סמוראי). בשנות כהונתו הורחבה פרשנות החוקה, והארה שכנע את השמרנים שיש צורך להרחיב את בסיס הבוחרים ולהוריד את מכסת המס שהעניקה זכות בחירה מ-10 ין בשנה ל-3 ין. בכך גדל מספר הבוחרים ממיליון ל-3 מיליון. מצד שני, סירב לדרישות בפרלמנט להעניק את זכות הבחירה לכלל הגברים.

התסיסה החברתית הלכה וגברה. על אף שהיו אסורות, פרצו שביתות למען העלאת השכר, קיצור שעות העבודה והזכות לשבות. ב-1919 השביתו פועלי הדפוס את עיתוני טוקיו ל-4 ימים; ב-1920 שבתו 25,000 פועלי פלדה במשך כחודש; וב-1921 שבתו פועלי המספנות בקוֹבֶּה במשך 45 יום. שביתות נוספות פרצו בקרב כורי הפחם, פועלי הרכבת, מורים, דוורים ומפעילי החשמליות. הממשלה והמעסיקים הגיבו בשיטה המסורתית: התפשרות עם הגורמים המתונים (קבלת חלק מהדרישות) ודיכוי הקיצונים (מעצר ראשי השובתים והמפגינים).

בשנות כהונתו של הארה הונהגו רפורמות בהשכלה הגבוהה ופותחה רשת הרכבות. על מנת להילחם במחירי האורז הגבוהים, הורחבו שדות האורז בקוריאה ואורז זול יובא משם. כפיצוי לאיכרים היפנים שנפגעו ממהלך זה, עודד אותם הממשל לגדל תולעי משי, על מנת לספק את הצורך הגובר של תעשיית הטקסטיל העולמית במשי, במיוחד עבור גרבי נשים.

כמו בכל דמוקרטיה, שלטון המפלגות הוליד שחיתות פוליטית. התאגידים הגדולים ("זַאיבַּצוּ") תרמו כסף לטובת בחירות של פוליטיקאים רבים, ובתמורה זכו בטובות הנאה. פוליטיקאים רבים התעשרו מהקופה הציבורית, אך לפוליטיקאים שלאחר מלחמת העולם חסרה ההילה של דור המייסדים, והם נאלצו להתמודד עם עיתונות נשכנית יותר וציבור מודע-פוליטית, ושחיתויות רבות נחשפו ברבים. הארה דאג לחזק את מפלגתו על ידי הענקת הטבות למחוזות שתמכו בה ומניעת ההטבות ממחוזות אחרים. חשיפת שערוריות שחיתות פגעו בתדמיתו, והדבר הוביל בסופו של דבר להתנקשות בחייו. ב-4 בנובמבר (דווקא בתאריך זה..) 1921, דקר אותו למוות עובד רכבת לאומני בתחנת הרכבת של טוקיו, כמחאה על שחיתות הממשלה והתרפסותה מול מעצמות המערב.

הקומוניזם קסם לסטודנטים והאינטלקטואלים היפנים כפי שקסם למקביליהם בכל העולם. אגודות סטודנטים שמאלניות הוקמו כבר ב-1918, וב-1922 הוקמה בסתר המפלגה הקומוניסטית היפנית ע"י כמה עשרות פעילים. על פניו היתה יפן בשלה למהפכה קומוניסטית: היה בה פרולטריון תעשייתי ממורמר, איכרים מתוסכלים ונכונות לקלוט רעיונות חדשים. עם זאת, הקומוניזם עמד בסתירה ללאומיות היפנית. בעוד רוסיה היתה מדינה רב-לאומית מובסת, יפן היתה מדינה לאומית מנצחת וגאה. הלאומיות היפנית קידשה את הממסד, והקומוניזם שלל את המדינה והקיסר. מסיבות אלו, נכשל הקומוניזם ביפן כשלון חרוץ. מעצרים של הפעילים הבולטים דיכא בהצלחה את הפעילות הקומוניסטית ביפן.

בצהרי ה-1 בספטמבר 1923 רעדה יפן. רעש בעוצמה 7.9, שמרכזו סמוך ליוקוהאמה, החריב אלפי מבנים. דליקות ענק פרצו וגרמו נזק בל-ישוער, ושירותי הכיבוי לא הצליחו להשתלט עליהן. כ-140,000 איש קיפחו את חייהם וכ-100,000 נפצעו. השריפות השתוללו יומיים שלמים וכילו כ-60% מבתי טוקיו ו-70% מבתי יוקוהאמה. שמועות על קוריאנים שמנצלים את האנדרלמוסיה לצורך ביזה הביאו להתארגנויות של אזרחים חמושים בסכינים ומקלות, אשר החלו לבצע פרעות בקוריאנים חפים מפשע. כ-2000 קוריאנים נרצחו בפרעות אלו. הממשל הכריז על משטר-חירום ושלח את הצבא לשמור על החוק והסדר. רשויות החוק ניצלו את ההזדמנות ועצרו מאות מנהיגי איגודים מקצועיים, קומוניסטים, אנרכיסטים וקוריאנים, שחלקם נרצח במעצר.

ב-1924 מונה נשיא מפלגת קֶנסיקַאי, קאטוֹ טַקַאַקִי, לראשות הממשלה. הוא היה שר החוץ בזמן מלחמת העולם, ומעריץ מושבע של הדמוקרטיה הבריטית. הרפורמות אותן העביר היו לפסגת "הדמוקרטיה של טאישו" (ע"ש תקופת השנים). הוא ביטל את הגבלות המס על זכות הבחירה, ואפשר לכל גבר מעל גיל 25 לבחור ולהיבחר, כולל קוריאנים וסינים תושבי טייוואן (הנשים קיבלו את זכות הבחירה ב-1931). מספר הבוחרים גדל ל-14 מיליון (מתוך אוכלוסיה של 60 מיליון). רפורמה זו הושגה על ידי ריצוי השמרנים בהעברת "החוק לשמירה על שלום הציבור", שקבע עונשי מאסר למי שיטיף נגד "המבנה הלאומי" של יפן, או ביטול הרכוש הפרטי. בפועל, הממסד קירב אליו את הפועלים ואיכרים העניים, משום שקיבל לידו מכשיר לדיכוי הקיצונים והמהפכנים.

התרבות הויקטוריאנית, שמשלה בכיפה עד מלחמת העולם, פינתה את מקומה לתרבות מערבית חדשה, שהשפעתה ביפן היתה חזקה בשנות ה-20. הצעירים היפנים התעניינו בפולחן הנעורים, מרידה במוסכמות, בתי קפה, מועדוני ריקודים, מתירנות מינית וסרטים - ממש כמו בני הנוער באירופה ואמריקה. ענפי ספורט כגון סקי וכדור-בסיס התפשטו ביפן, ותחרויות בין אוניברסיטאות ריתקו את הציבור. תעשיית הראינוע היפנית צמחה לאחר תום מלחמת העולם. שלושת העיתונים הגדולים הרחיבו את תפוצתם והגיעו בשנות ה-20 לתפוצה של יותר ממיליון עותקים לכל אחד. שבועונים וירחונים החלו להופיע, וגם ספרי מופת במחיר שווה לכל נפש. ב-1925 החלו שידורי רדיו, ובשנה שלאחר מכן הוקם שירות הרדיו הממלכתי NHK. היפנים הפכו לחסידים של מוזיקה קלאסית מערבית, ובשנות ה-30 יפן היתה השוק הגדול בעולם לתקליטים מסוג זה. מוזיקאים מערביים הגיעו ליפן להופעות, ביניהם הכנר יאשה חפץ.

תקופת טאישו נמשכה 14 שנה בלבד, קצרה בהרבה מתקופת מייג'י שקדמה לה. הקיסר יושיהיטו שעלה לכס המלכות ב-1912 היה אדם חולני ומחלתו גרמה לו גם להפרעות נפשיות. הוא התקשה למלא את תפקידיו הקיסריים, אך החוק לא איפשר לקיסר לפרוש. לפיכך החליטה הממשלה ב-1921 שהקיסר יאושפז בארמונו, ובנו הירוהיטו בן ה-20 ימונה כעוצר. הירוהיטו הממושקף והמופנם העריץ את סבו, הקיסר מייג'י, וביקש להיות כמוהו קיסר מעורב ופועל בשיתוף פעולה עם ממשלתו. הוא לא גילה עניין ברכיבה, כתיבת שירים או פילגשים כמו אבותיו, ולעומת זאת התעניין במדע, בעיקר בביולוגיה ימית. ב-25 בדצמבר 1926 נפטר יושיהיטו בגיל 47 מדלקת ריאות, והירוהיטו בן ה-25 עלה על כס המלוכה. יושיהיטו קיבל את שמו הקיסרי "טאישו" לאחר מותו, ותקופת השנים החדשה נקראה "שוֹוָּה" (שלום נאור). טקס ההכתרה של הירוהיטו נערך בסתו 1928, והיה הראשון ששודר ברדיו.

חורבן בטוקיו לאחר רעידת האדמה של 1923

חלק יא: מלחמת העולם הראשונה

בעקבות התבוסה הצבאית הצורבת ליפן במזרח, פנתה רוסיה למערב על מנת להשיב את כבודה. עניינה של רוסיה במדינות הבלקן שם אותה במסלול התנגשות עם אוסטרו-הונגריה ובעלות בריתה, גרמניה והאימפריה העותמאנית. בריטניה וצרפת, שחששו מהתפשטות גרמנית, תמכו דווקא ברוסיה. מערכת בריתות זו, בתוספת יריה שנשמעה מסביב לעולם, הביאו את אירופה למצב של מלחמה כוללת. אנשי אסיה הרימו גבה לאור המהלכים באירופה, שכן לאחר עשרות שנות שלום בין המעצמות, החלו המערביים לשחוט אלה את אלה בקרבות אדירים.

בריטניה נאלצה להוציא את הצי שלה ממזרח אסיה, ובכך חשפה את מושבותיה למתקפות מצד גרמניה. שייטת גרמנית עגנה בבסיס הגרמני צ'ינגדאו שבסין, ולכן ביקשה בריטניה מיפן כי תגן על האינטרסים שלה באזור. המלחמה התנהלה באירופה ובמזרח התיכון, הרחק מחופי יפן, ולכן לא היתה יפן מחויבת להצטרף למלחמה לצד בריטניה על פי תנאי הברית ביניהן, ובריטניה גם לא רצתה בהצטרפות יפנית שתתן ליפן הזדמנות להשתלט על המושבות הגרמניות ולהעמיק את השפעתה בסין.

יפן עמדה בפני מספר אפשרויות. היא יכלה להעתר לבקשתה של בריטניה כלשונה, היא יכלה להתנות את הסכמתה בהצטרפות למלחמה ובירושת המושבות הגרמניות, והיא יכלה לסרב בנימוס לבקשה הבריטית ולהשאר נייטרלית למשך המלחמה. כמובן שעמדה לה גם האפשרות להפר את הברית עם אנגליה ולהצטרף למלחמה לצד גרמניה על מנת להשתלט על המושבות הבריטיות באזורה. בתקופת מייג'י שררה אהדה גדולה לגרמניה, ששימשה ליפנים מופת בתחומי המדע, החינוך, החוקה, הצבא ועוד. מצד שני, היותה של גרמניה אחת מ-3 המדינות שהכריחו את יפן לוותר על הישגיה במלחמה מול סין, התייצבותה לצד רוסיה במלחמת רוסיה-יפן, ואמירות של הקיסר הגרמני על "הסכנה הצהובה", יצרו כלפי גרמניה עוינות בשנים שקדמו למלחמת העולם.

בשורה התחתונה, יפן היתה פרו-בריטית בעיקר מפני שהברית עם בריטניה הניבה ליפן פירות פוליטיים רבים והעלתה את מעמדה בקרב המעצמות. ממשלת יפן החליטה להצטרף למלחמה לצד בעלות הברית, על מנת לרשת את המושבות הגרמניות באזור. לפיכך הודיעה יפן לבריטניה כי תיעתר לבקשתה, אך כשותפה מלאה לשלל המלחמה. לבריטניה לא היו הרבה ברירות, והיא הסכימה.

באמצע אוגוסט 1914, כשבועיים לאחר פרוץ הקרבות באירופה, הגישה יפן לגרמניה אולטימטום, ובו דרשה לקבל לידיה את נמל צ'ינגדאו בחצי האי שנדונג "למען השלום באזור". היו אלו אותן מילים בהן השתמשו גרמניה רוסיה וצרפת כדי לקחת מיפן את חצי-האי ליאודונג ונמל פורט-ארתור עשרים שנים קודם לכן. משלא התקבלה תשובה כעבור שבוע, הכריז קיסר יפן מלחמה על גרמניה ב-23 באוגוסט.

ב-2 בספטמבר נחת חיל משלוח יפני של 30,000 חיילים ו-1000 חיילים בריטים בחצי האי שנדונג, והטיל מצור על הבסיס הגרמני. בקרב על צ'ינגדאו השתמשו היפנים גם בטכנולוגיה חדשנית - מטוסים. השייטת הגרמנית לא לקחה חלק בקרבות, משום שנקראה לאירופה. 5000 החיילים הגרמנים הנצורים בבסיס הגנו עליו במשך כחודשיים, אך לאחר שספגו כאלף אבדות נשברה ההתנגדות. ב-7 בנובמבר נכנעו, ויפן השתלטה על חצי-האי כולו ועל מספר איים ברחבי האוקיינוס השקט שהיו שייכים לגרמניה. בכך למעשה הסתיימה הלחימה של יפן במלחמת העולם.

מטרתה של יפן היתה להשיג הגמוניה על סין. כיבוש שנדונג היה שלב ראשון חשוב, והשלב השני לא איחר לבוא. בינואר 1915 הגיש הציר היפני בבייג'ינג לנשיא סין איגרת סודית ובה 21 תביעות. סין נתבעה להכיר בזכותה של יפן על חצי-האי שנדונג ועל דרום מנצ'וריה; להתיר לחברות יפניות לסלול מסילות ברזל, להקים מכרות ומפעלים בסין; להעסיק יועצים יפנים בכל זרועות השלטון המרכזי; ולשתף שוטרים יפנים במשטרה הסינית. יפן איימה כי אם לא תמלא סין אחר התביעות, תמשיך יפן ותכבוש שטחים נוספים.

נשיא סין, יואן שיקאי, ידע כי המעצמות עסוקות במלחמה ולא יבואו לעזרו. הוא הדליף את האיגרת הסודית לעיתונות העולמית, והפרסום גרם מבוכה רבה ליפן, שהצטיירה כמי שמנצלת את המולת הקרבות על מנת להשתלט על סין. ממשלת יפן מיהרה להודיע כי התביעות הן למעשה רק המלצות. על מנת להקל על יואן שיקאי לקבל את התביעות העיקריות, ויתרו היפנים על התביעות הקיצוניות בדבר היועצים הפוליטים ושיתוף השוטרים היפנים. בנוסף, קיבל יואן הבטחות לסיוע כספי ותמיכה יפנית בתוכניתו להפוך קיסר. שילוב האיומים והשוחד עבד, ובמאי 1915 חתם יואן על הסכם בו קיבל את עיקר התביעות היפניות. ב-1916 הכריז על עצמו קיסר, אך מת חודשיים מאוחר יותר. בטווח הקצר הניבו 21 התביעות הישג מרשים ליפן, אך בטווח הארוך גרמו לה נזק תדמיתי עצום. התנועה הלאומית הסינית, שראתה ביפן מודל לחיקוי, נוכחה לדעת כי האימפריאליזם היפני מסוכן מהקולוניאליזם המערבי. גם מדינות המערב החלו לראות את יפן בחשדנות, עקב ניצול היעדרן למהלך שכזה.

המלחמה באירופה, שהיתה צפויה להמשך חודשים ספורים, הפכה למלחמת חפירות אכזרית וממושכת. יפן סירבה לשלוח חיילים לאירופה, אך הסכימה להעניק ליווי לאוניות סוחר בריטיות ואמריקאיות באוקיינוס השקט וההודי, בים סוף ובים התיכון. הצי של יפן התפרש על שטח עצום, ויפן נתפשה כמעצמה עולמית, כמעט מבלי להלחם. צי הסוחר של יפן מילא את הואקום שנשאר כאשר אוניות הסוחר והסחורות של מדינות המערב באסיה הצטמצמו בהיקפם. מדינות המערב חדלו לספק את צרכי השווקים האסיאתים, והתעשיה היפנית מילאה בשמחה את החסר בהודו, סין, וארצות דרום-מזרח אסיה. המשק היפני צמח בשנות המלחמה בקצב של 9 אחוזים לשנה, ומפעלים רבים "ייבאו" פועלים קוריאנים על מנת לעמוד בביקוש לסחורות.

הצמיחה הכלכלית הביאה איתה אינפלציה, ומחיר רוב המצרכים הוכפל בזמן המלחמה. מחיר האורז עלה פי ארבעה, מה שהוביל לתסיסה חברתית רבתי. ביולי 1918 ערכו נשות דייגים במחוז טויאמה הפגנה סוערת נגד מחירי האורז המופקעים, ובתוך זמן קצר התפשטו הפגנות אלימות לכל רחבי המדינה. "מהומות האורז" הללו היו הגדולות והאלימות ביותר שידעה יפן במאה העשרים. הן נמשכו חודשיים והשתתפו בהן כמיליון איש. המפגינים בזזו חנויות, שרפו בתי סוחרים ופקידי ממשל, והתנגשו עם שוטרים. בסה"כ נהרגו 130 איש ונפצעו מאות.

המצב הפוליטי במלחמת העולם היה שונה מזה ששרר עשור לפני כן, כאשר יפן נלחמה ברוסיה. בריטניה היתה בת-ברית של יפן ורוסיה כאחת, וכל אחת מהמדינות נלחמה בגרמניה. עם זאת, המתיחות סביב מנצ'וריה נותרה בעינה. על מנת למנוע מתקפה יפנית על רוסיה מצד מזרח כאשר כוחותיה מרוכזים בחזית המערבית, ועל מנת להבטיח אספקה של תחמושת ונשק, חתמה רוסיה ב-1916 על ברית עם יפן שענה על שני הצרכים.

בתחילת 1917, לאחר שהחזית הרוסית מול גרמניה התמוטטה, פרצה מהפכה שהדיחה את הצאר מסמכויותיו, ובנובמבר של אותה שנה תפסו הקומוניסטים את השלטון. המשטר החדש מיהר לחתום עם גרמניה על הסכם ברסט-ליטובסק, בזמן שמלחמת אזרחים החלה לקרוע את העם הרוסי. כח של 50,000 חיילים צ'כים שנתקע בסיביר (לצורך אימונים לקראת מתקפה על גרמניה) עשה את דרכו לנמל ולאדיבוסטוק על מנת להקיף את העולם ולהצטרף לחזית במערב אירופה, אך לא עמדה לרשותם תחבורה ימית. הם פנו לבעלות הברית בבקשה לעזרה, ואלו החליטו להתערב במלחמת האזרחים הרוסית לצד "הלבנים" על מנת להגן על הכח הצ'כי בסיביר. בריטניה וצרפת היו שקועות בבוץ ובחפירות של מערב אירופה, ולכן המעצמה היחידה שהיתה פנויה לשגר כוח רציני היתה יפן. בקיץ 1918 הציעה ארה"ב להצטרף לכח בינלאומי שיפלוש למזרח סיביר, על מנת להגן על מצבורי הנשק והתחמושת שם, ולחלץ את הגדודים הצ'כים. באוגוסט 1918, בזמן "מהומות האורז", החליט שר הצבא היפני כי משלוח של חיילים לסיביר תהיה הסחת דעת מבורכת לעם היפני, והסכים לשגר 70,000 לוחמים יפנים לטובת העניין. הכח נחת בולאדיבוסטוק וכבש אותה ללא התנגדות. תוך זמן קצר השתלט הכח היפני על צפון מנצ'וריה ומזרח סיביר והגיע עד אגם בייקל.

בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה, אך הכח היפני-אמריקאי נותר ברוסיה על מנת להמשיך להלחם בקומוניסטים. האמריקאים עזבו לבסוף ב-1920, כאשר היה ברור כי הקומוניסטים ינצחו, אך היפנים נשארו מתוך שאיפה להפוך את השטח לאזור השפעה יפני. פעולות גרילה של הקומוניסטים באזור הביאו למותם של מאות חיילים יפנים, וכתגובה השתלטה יפן על צפון האי סחאלין. כמו 21 התביעות לסין, גם פעולה צבאית זו היתה הצלחה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך התבררה כטעות. יפן שקעה במלחמה שגבתה קורבנות רבים, עלתה הון תועפות לאוצר המדינה, ובשורה התחתונה לא הניבה דבר מלבד ביקורת ציבורית מבית. תדמיתה המתהווה של יפן כאומה כוחנית הביא עליה את איבתה של ברית המועצות וחשדנותן של המעצמות המערביות.

בינואר 1919 נערכה ועידת השלום בפריז, בה התכנסו ראשי המדינות המנצחות לקבוע סדר עולמי חדש. נציגי המדינות המנוצחות הוזמנו אך ורק כדי לחתום. ברית המועצות לא הוזמנה, והסכם ברסט-ליטובסק בוטל ע"י הועידה. יפן היתה אחת מחמש המעצמות המנצחות (יחד עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה), אך מפאת המרחק וחוסר העניין היפני בשרטוט הגבולות האירופאים, ראש הממשלה היפני נמנע מלהגיע לועידה ושלח את הנסיך סאיונג'י בן ה-70, ראש הממשלה לשעבר שהיה מיודד עם ז'ורז' קלמנסו הצרפתי.

יפן זכתה במושב קבוע במועצת חבר הלאומים שהוקם. פרופסור יפני מאוניברסיטת טוקיו מונה לתפקיד סגן המזכ"ל של הארגון ומילא את התפקיד עד 1926. יפן ניסתה להכניס לאמנת חבר הלאומים סעיף שיקבע שוויון בין הגזעים, אך ארה"ב וחבר הלאומים הבריטי התנגדו לכך, וההצעה נפלה. היתה זו סטירת לחי לדיפלומטיה היפנית, אך ממשלת יפן בחרה שלא לעזוב את הועידה בטריקת דלת. יפן ביקשה להתקבל כמעצמה שווה בין שוות, בעוד יחסה לקוריאנים היה לא-שוויוני. כאשר ארגוני גולים קוריאנים ביקשו מהועידה להכיר בזכותה של קוריאה להגדרה עצמית, מחו היפנים על עצם הפנייה, ואיש לא שעה לקוריאנים. זכות ההגדרה העצמית ניתנה לעמים שדוכאו ע"י המנוצחות, אך המנצחות המשיכו להחזיק במושבותיהן.

חצי-האי שנדונג עמד במחלוקת. יפן טענה כי כבשה אותו מגרמניה, ועל כן הוא צריך להשאר ברשותה. סין, שנמנתה עם המדינות המנצחות, טענה מנגד כי גרמניה גזלה את השטח ממנה, ועל כן יש להשיב אותו לסין. המעצמות תמכו מוראלית בעמדת סין, אך נעתרו לדרישת יפן מתוך חשש לגורל חבר הלאומים הטרי. יפן קיבלה את הזכויות הגרמניות, אבל "בבוא הזמן" תחזיר אותן לסין. נציגי סין נטשו במחאה את הועידה, ובסין פרצו הפגנות נגד יפן ומעצמות המערב. מדיניותה של יפן עשתה צעד נוסף בהתרחקה מזו של סין והתקרבותה לאלו של מעצמות המערב.

הצבא הרוסי בעיר בלאגובשצ'נסק (צפון מנצ'וריה) נכנע לכוחות היפנים ב-1919

חלק י: בין מלחמות

במלחמת רוסיה-יפן הלכו היפנים מנצחון לנצחון, אך המלחמה הסתיימה בקול ענות חלושה. יפן לא קיבלה פיצויים כספיים או שלל טריטוריאלי מכובד, והדבר הכעיס את החוגים הלאומנים בציבור היפני. נראה היה להם כי המדינאים בזבזו את הנצחונות בשדות הקרב, ואיתם את חייהם של עשרות אלפי חיילים וסכומים אדירים מקופת המדינה. התמיכה מקיר לקיר, ממנה נהנתה הממשלה בזמן המלחמה, התפוגגה באחת, ומפלגות האופוזיציה הקימו קול זעקה. אלפים הפגינו עם דגלים שחורים בדרישה לבטל את הסכם פורטסמות, והעלו באש תחנות משטרה, כנסיות ומבני ציבור. המהומות נמשכו יומיים, עד שהצליח הצבא לדכא את הפורעים.

עם זאת, מעמדה של יפן בעולם עלה מדרגה. נציגויות יפן הפכו לשגרירויות במדינות רבות, וכך גם נציגויות מדינות המערב ביפן. בריטניה חידשה את בריתה עם יפן על מנת למנוע מלחמת-נקם רוסית. ב-1907 חתמו רוסיה ויפן על הסכם שהבטיח את כיבוד הזכויות ההדדיות שלהן במנצ'וריה. ההסכם חסם חברות אמריקאיות מהשתתפות בפיתוח האזור, למורת רוחם של האמריקאים, שעשו מאמצים רבים לטובת השלום בין המדינות.

בהתאם לסיכום עם רוסיה, קוריאה היתה כעת למדינת חסות יפנית. הקיסר מינה את איטוֹ הירוֹבּוּמִי, נשיא מועצת הקיסר, כנציב היפני בקוריאה. הוא כפה על הקוריאנים לסגור את הנציגויות הזרות ולבצע רפורמות לרוחה של יפן, תוך שימוש במשטרה הצבאית היפנית ככלי להטלת מורא על האוכלוסיה. ב-1907 העביר מלך קוריאה תחינה לאומות העולם לשחרר את קוריאה מציפורניה של יפן (ללא הועיל), ובתגובה הכריח אותו איטו לפרק את צבאו ולהעביר את השלטון לבנו רפה-השכל. ב-1909 נסע איטו לשיחות עם הרוסים במנצ'וריה, ובהגיעו לתחנת הרכבת בחארבין ירה בו מתנקש קוריאני למוות, וההתנקשות היוותה הזדמנות פז ליפן לספח את קוריאה. ב-1910 הכריח הנציב החדש את ראש ממשלת קוריאה לחתום על "חוזה איחוד" עם יפן, ובכך ויתרה קוריאה על עצמאותה והפכה למושבה יפנית בשם צ'וֹסֶן. יפן לחמה שתי מלחמות על מנת לשמור את קוריאה מסין ומרוסיה, ולבסוף השתלטה עליה בעצמה. מעצמות העולם לא באו לעזרתה של קוריאה, מפני שראו ביפן מעצמה אזורית וכיבדו את זכותה לקולוניאליזם (כל עוד לא הפריע לשלהם).

יפן הכניסה תהליכי מודרניזציה לקוריאה בתחומי החינוך, התעשייה, התשתיות והשלטון, אך היחס לאוכלוסיה הקוריאנית היה נוקשה ומשפיל. חשיבותה של קוריאה ליפנים היתה כמקור לחומרי גלם, כוח עבודה ומזון. איכרים יפנים נשלחו להתיישב על אדמות שהופקעו מקוריאנים, ולאלה שנושלו מהאדמות ניתנה האפשרות לעבור לדרום מנצ'וריה או לעבוד בשכר עבור היפנים. השימוש בשפה הקוריאנית הוגבל לטובת שימוש ביפנית, והקוריאנים אולצו לסגוד לקיסר יפן. דיכוי זה של הזהות הלאומית הקוריאנית יצר מרירות ושנאה כלפי יפן, שקיימת עד היום.

המלחמות נגד סין ורוסיה העניקו תנופה לתעשייה היפנית. הזמנות גדולות לפלדה ותחמושת, כמו גם הצורך בציוד לוגיסטי אחר, הביאו שגשוג למפעלים הגדולים ביפן וסיפקו תעסוקה לרבים. רשת רכבות חדישה כיסתה את יפן לאורכה ורוחבה. מספנות הצי עבדו במלוא המרץ, והרוב המוחלט של אוניות המלחמה שרכשה יפן בעשור שלאחר המלחמה עם רוסיה יוצר ביפן עצמה. צי הסוחר של יפן שילש את תפוסתו באותן שנים, והוביל כמחצית מסחר החוץ של המדינה. ביטול החוזים הלא-שווים עם מעצמות המערב איפשר ליפן להטיל מכסי ייבוא וכך למלא את קופת המדינה ובה בעת לטפח את התעשייה המקומית. שיעור הצמיחה ביפן בראשית המאה ה-20 היה מן הגבוהים בעולם.

יפן היתה בין חלוצות השימוש בחשמל. כבר ב-1887, חמש שנים לאחר הקמת תחנת הכח הראשונה בארה"ב ע"י אדיסון, הוקמה תחנת הכח הראשונה ביפן. תחנות הידרו-אלקטריות הוקמו ברחבי המדינה וסיפקו חשמל לתאורה ולתעשיה. ב-1903 הופיעו חשמליות ראשונות ברחובות טוקיו, וב-1913 כמחצית מהבתים ביפן היו מחוברים לרשת החשמל. אוכלוסית יפן גדלה מ-40 מיליון ב-1890 ל-53 מיליון ב-1913, ואוכלוסית טוקיו הוכפלה ממיליון ב-1883 ל-2 מיליון ב-1913. כמובן שלצמיחה המהירה היו גם השלכות שליליות. העלייה ברמת החיים לא חלחלה לפריפריה הרחוקה, ומחצית מהאיכרים נותרו אריסים מרודים. התיעוש המואץ הביא איתו זיהום של האוויר ומקורות המים. תנאי החיים של הפועלים לא השתפרו והם המשיכו לגור בשכונות עוני צפופות ולעבוד 15 שעות ביום ללא תנאים סוציאלים.

תורות מערביות שונות הגיעו ליפן במהלך תקופת מייג'י. אינטלקטואלים יפנים שהתנגדו למשטר הקיים התלהבו מעקרונות הסוציאליזם, וביקרו את השלטון על חוסר רגישותו לזעקתו של הפועל היפני. השלטונות חששו מן הסוציאליזם, בין היתר מפני שהיה מנוגד למשטר הקיסרי, וניסו להצר את צעדי הסוציאליסטים. ב-1898 קמה בטוקיו "אגודה ללימוד הסוציאליזם", שפעלה בחופשיות כל עוד עסקה בלימוד בלבד; אולם כאשר הקימו ראשי האגודה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-1901, הוצאה זו מחוץ לחוק בו ביום. מייסדי האגודה פנו איפוא לדרכי פעולה אחרות: לימוד באוניברסיטה, גלות מחוץ ליפן, כתיבה ופעילות פוליטית חשאית.

השלטון חשש שהרעיונות הסוציאליסטים יתפשטו בקרב האיכרים והפועלים ויבשילו לכדי נסיון מהפכה, כמו ברוסיה. ב-1910 אסרה המשטרה קבוצה של סוציאליסטים ואנרכיסטים בולטים, והאשימה אותם בנסיון לרצח הקיסר. רצח ראשי מדינה היה מקובל בחוגים אנרכיסטים, אולם לא הוכח כי החבורה שנעצרה נקטה צעדים כלשהם לביצוע פשע שכזה. משפטם נערך בדלתיים סגורות, הם הורשעו ונידונו למוות. בינואר 1911 הוצאו חלק מהם להורג, והפרשה כולה האירה את הסוציאליסטים והאנרכיסטים באור שלילי כחורשי רעות ומזימות. עם זאת, הממשל ביקש להרחיק את הפועלים מחוגים קיצוניים, ובאותה שנה נחקק "חוק בתי החרושת", שנכנס לתוקף ב-1916. החוק הגביל את יום העבודה ל-12 שעות, אסר על עבודת ילדים מתחת לגיל 12 ועל עבודת לילה של נשים.

בקיץ 1912 נפטר הקיסר בגיל 60 ממחלת הסרטן. שלטונו ארך 45 שנים - התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה היפנית. רגשי האבל ביפן היו עזים, שכן עבור רוב האוכלוסיה הוא היה הקיסר היחיד שהכירו; בשמו נעשתה הרסטורציה ב-1868 והרפורמות מרחיקת הלכת שבאו בעקבותיה; והמלחמות נוהלו רשמית על ידו. התהילה על הצלחת יפן ניתנה לקיסר, בזמן שכשלונות נזקפו לחובת המדינאים ששירתו אותו. הלוויה ממלכתית נערכה חודשיים לאחר מותו, ומאות אלפים יצאו לרחובות לחזות בתהלוכת האבל. הגנרל נוגי, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, התאבד בהראקירי על מנת לבצע את המסורת הסמוראית של "ג'וּנשִי" ("ליווי האדון למוות"), ואשתו התאבדה איתו. מקדש עצום הוקם בטוקיו ובו מונצחים הקיסר מוּצוּהִיטוֹ ואשתו בתור אלים. יורש העצר יושיהיטו בן ה-33 עלה לכס הקיסרות. הוא היה בנה של פילגש, אדם חולני שסבל מסיבוכים של דלקת קרום המח בה לקה בילדותו. עם חילופי הקיסרים התחלף גם שם התקופה: תמה תקופת מייג'י והוכרזה תקופת שנים חדשה בשם "טַאישוּ" - "הצדק הגדול" - והקיסר מוצוהיטו קיבל את שם תקופת מלכותו. 

סינים רבים העריצו את יפן על הישגיה, ונסעו ליפן ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. היפנים מצידם טיפחו את דור העתיד של מנהיגי סין, מתוך שאיפה למשוך אותם לצד יפן. לאחר נצחון יפן על רוסיה הקימו הסטודנטים הסינים אגודה בראשות ד"ר סוּן יאט-סֶן, רופא מדרום סין ששאף לחולל מהפכה בארצו. באוקטובר 1911 פרצה המהפכה בסין, אך בניגוד לרסטורציה של מייג'י שחיזקה את מעמד הקיסר, בסין נפלה שושלת צ'ינג ותם עידן הקיסרות. הרפובליקה החדשה שקמה בראשות סון לא היתה יציבה דיה, וסין הדרדרה לתוהו ובוהו פוליטי. רוסיה ניצלה את ההזדמנות ובדצמבר 1911 עודדה את מונגוליה להכריז על אוטונומיה (שכעבור עשור תהפוך להכרזת עצמאות). בריטניה עודדה את טיבט להתנתק מסין ב-1913 ולהפוך למדינה עצמאית (בחסות בריטית כמובן). גם היפנים פעלו כדי להגדיל את השפעתם באזור, אך הם חיכו להזדמנות שתאפשר להם לעשות זאת. ההזדמנות באה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

חשמליות חוצות את רחוב גינזה בטוקיו ב-1910